בחודש פברואר 2006 נערכה חפירת הצלה ברמלה, ברחוב הרצל 50 (הרשאה מס' 4728-A; נ"צ — רי"ח 187585/649070; רי"י 137585/149070), לקראת בנייה. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון חברת 'האחים אדרי', נוהלה על ידי ע' שיאון, בהשתתפות ש' יעקב-ג'אם (מנהלה), א' האג'יאן (מדידות), צ' שגיב (צילום שטח), א' בלשוב (שרטוט), ק' עמית (צילום סטודיו), ר' ויניצקי (מתכת), א' לידסקי (ציור כלי חרס) וש' גת, ו' אטרש ומ' שרון (פענוח כתובת ערבית).
שטח החפירה נמצא כ-600 מ' מצפון למסגד הלבן, כ-100–150 מ' מצפון לחפירות שבהן נחשפו קטעי מבנים ורצפות המתוארכים לתקופה האסלאמית הקדומה (חדשות ארכיאולוגיות 111: 138–139, חדשות ארכיאולוגיות 118, חדשות ארכיאולוגיות 120).
נפתחו שלושה ריבועים (איור 1, 2) והתגלו ממצאים המתוארכים לתקופה האסלאמית הקדומה (המאות הח'–הי' לסה"נ), ללא שרידים אדריכליים.
שכבות של פסולת בת ימינו, שרידיו של מבנה מתקופת המנדט (W2 ,W1) ושכבת פני השטח הוסרו בכלי מכני (עד 1 מ' עומק) ומתחתם נחשפו שכבות חול ואבנים קטנות לסירוגין. בריבוע 1, השכבות העליונות אופקיות והשכבות התחתונות נוטות מזרחה (לוקוס 53; איור 2: חתך 2–2), ואילו בריבוע 2 כל השכבות אופקיות (לוקוס 55).
התגלו שברי כלי חרס ממגוון טיפוסים ובהם קערות (איור 3: 1–6), קעריות (איור 3: 7, 8), סירי בישול (איור 3: 9, 10), קנקנים (איור 3: 11–13), פכים (איור 4: 1, 2), פכית (איור 4: 3), צפחות (איור 4: 4, 5), טריזי חרס לתמיכת כלים בתנור צריפה (איור 4: 6–10), מכסי קנקנים (איור 4: 11, 12) ושברי נרות (איור 4: 13, 14), המתוארכים כולם לתקופה האסלאמית הקדומה (המאות הח'–הי' לסה"נ).
בחלקה הפנימי הגבוה של אחת הקערות (איור 3: 6) נמצא קטע מכתובת כתובה בדיו שחור. שתי המילים הראשונות הן 'الله الرحمن' ('אללה הרחמן') ואילו מהשלישית השתמרו שלוש האותיות הראשונות 'الر...' ונראה שיש לשחזר ולקרוא 'بسم الله الرحمن الرحيم' ('בשם אללה הרחמן והרחום').
ממצאים נוספים כללו שלוש משקולות ברונזה רבועות (1.38 גר', איור 5: 1; 5.68 גר', איור 5: 2; 5.76 גר', איור 5: 3), שבר גליל ברונזה (0.7×1.2 ס"מ; איור 5: 4), חרוט ברונזה חלול (0.2×3.0 ס"מ; איור 5: 5) ושני מטבעות, שלא זוהו.
את העדרו של ממצא אדריכלי משטח החפירה ניתן לתלות בקיומם של שטחים פתוחים בתחומי העיר וסמוך לה או בשוד אבני בנייה, אף כי לאפשרות השנייה לא נמצאו תימוכין. ייתכן ששכבות החול והאבנים הקטנות שקעו במים, אולי במערכות הניקוז של העיר; אל-מוקדסי העיד במאה הי' לסה"נ על הניקוז הגרוע שהפך את רמלה 'לאי של בוץ' (שילר א', ארץ ישראל ואתריה בתיאורי עולי רגל מוסלמים, אריאל 59: 63).