מן המבנה שרד חציו המערבי (כ-3×4 מ' מידות משוחזרות; איורים 1, 2) שקירותיו שרדו בצפון (W202; רוחב 0.6 מ'), במערב (W201; רוחב 0.6 מ') ובדרום (W200; רוחב 1.2 מ'). הקירות נבנו ממסד של אבני כורכר במגוון גדלים, מלוכדות במלט (כ-0.3–0.4 מ' גובה), שעליו הונחו נדבכים של אבני כורכר מסותתות, שמהן שרדה רק אחת באתרה

(0.2×0.4×0.6 מ'). אל תחתית מסד הקירות ניגשה רצפת עפר מהודק שעליה נמצאו שברי כלי חרס רבים (לוקוס 101; איורים 3, 4). מחוץ למבנה, סמוך לקיר המערבי, נמצאה רצפת עפר כבוש שעליה שברים רבים של קנקנים (לוקוס 102; איור 5).

בשפכי פגיעת הדחפור נמצאו אבני כורכר מסותתות, ככל הנראה מהחלקים הגבוהים יותר של הקירות (איור 6), מעגילה מאבן גיר (כ-0.2 מ' קוטר, כ-0.8 מ' אורך; איור 7), מכתש מאבן בזלת ושברי לוחות שיש (איור 8).
ממצא כלי החרס עשיר בכמותו אולם מגוון הטיפוסים מצומצם. נמצאו שברים אחדים של קערות ממשפחת כלי Late Roman C (איור 9: 1), קדרות עמוקות רבות ממגוון טיפוסים (איור 9: 2–4), סיר בישול קטן (איור 9: 5) וגדול (איור 9: 6), שניהם מן המאה הו' לסה"נ, ומכסים (איור 9: 7, 8). עיקר הממצא הוא קנקני אגירה, בהם קנקני עזה (איור 9: 9, 10), קנקני אשקלון (איור 9: 11) וטיפוס של קנקן שק השכיח בצפון הנגב (איור 9: 12, 13). כן התגלו פכים (איור 9: 14, 15) ופכית (איור 9: 16). מכלול כלי החרס טיפוסי לאתרי התקופה הביזנטית בצפון הנגב, ומקובל לתארכו למן המאות הה' או הו' ועד ראשית המאה הז' לסה"נ.