מן השוקת הדרומית-מערבית (כ-0.6 מ' רוחב, 1.5 מ' אורך השתמרות, כ-1.5 מ' עומק) שרדו שלוש דפנות, ואילו הדופן הצפונית-מערבית, הקצרה, חסרה. הדפנות והקרקעית טויחו בטיח הידראולי. בשוקת לא נמצא כל ממצא.

 

השוקת האמצעית נחלקה לשני תאים על ידי אבן גזית מנארי שהוצבה לרוחבה. התא הצפוני-מערבי (כ-1.5 מ' אורך; כ-0.3 מ' גובה השתמרות מן הקרקעית) נחשף במלואו וניכר בו כי השוקת נחצבה ברשלנות וברוחב לא אחיד (0.4-0.2 מ'). בשל בעיות בטיחות, נחפר התא הדרומי-מזרחי רק בחלקו (0.7 מ' אורך, 1.0-0.4 מ' עומק; 0.6-0.4 מ' רוחב). בתאים לא נתגלה כל ממצא.

 

השוקת הצפונית-מזרחית  נחפרה בחלקה, אף שמתארה שרד בשלמותו (כ-0.4 x 1.8 מ'). לאורך שתי הדפנות הארוכות נמצא מדף צר, שעליו הונחה לרוחב אבן כיסוי מסותתת. עומק השוקת מפני השטח הנוכחיים עד למדף כ-0.6 מ'. בעומק של כ-0.4 מ' מתחת לגובה המדף הובחנו שברי עצמות והחפירה הופסקה על פי הוראות משרד הדתות, השקתות כוסו מחדש מבלי שהתאפשרו מדידה ושרטוט של השרידים.

 

על סמך מכלול השרידים ניתן לקבוע ששלוש השקתות שימשו קברי ארגז. החלוקה לתאים בשוקת האמצעית, הטיח בשוקת הדרומית-מערבית והיעדר העצמות בהן, מצביעים על כך ששתי שקתות אלה הוסבו לשימושים אחרים, ככל הנראה חקלאיים, לאחר תום השימוש בהן כקברים. טיפוס זה של קברי ארגז שימש פרק זמן ארוך מאוד, למן התקופה הפרסית ועד לתקופה הרומית המאוחרת, ולפיכך אין אפשרות לתארכם.