בחודשים יולי-אוגוסט 2016 נערכה חפירת בדיקה בשטח פתוח למרגלות הגבעה של ח' א-תינה וממערבה (הרשאה מס' 7755-A; נ"צ 182799-899/628234-301; איורים 1, 2), לקראת סלילת כביש גישה לתחנת הרכבת כפר מנחם. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון רכבת ישראל, נוהלה על ידי א' הדד בסיוע י' לנדר, ס' גנור (גילוי מתכות), י' אלעמור (מנהלה), א' האג'יאן (מדידות), א' שמואלי (נאמן בטיחות מרחב דרום) ע' קנין (ממונה בטיחות), א' אלג'ם (GPS), ד' לוי וש' גל (מפות), ס' טליס (עדכון מחשב לפני החפירה), י' עבאדי (ארכיאולוגית מנחה), א' אפללו (מנהלת מרכז חינוכי במרחב דרום), ת' גונן (רפאות כלי חרס), א' רצניצקי (מעבדת מתכת), א' לידסקי-רזניקוב (ציור כלי חרס), כ' הרש (ציור כלי זכוכית), ד' פורוצקי (הכנת תכניות), ד"צ אריאל (נומיסמטיקה), ת' וינטר (זכוכית), פ' קוברין (חתכי בדיקה טרם החפירה) וכן בני נוער מהיישוב ניצן, י' הדד, ופועלים מתל ערד ומלקייה.
ח' א-תינה שוכנת במעבר בין השפלה למישור החוף הדרומי, מצפון-מערב לכפר מנחם. זהו כפר מהתקופה העות'מאנית, המופיע כבר בשנת 1881 במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (גיליון 19; איור 3). הכפר התפרס מאזור החפירה מזרחה על הגבעה הנישאת בין דרך חקלאית לבין אזור כביש 6 של היום. פאלמר, שתרגם והסביר את רשימת אתרי "הסקר של ארץ ישראל המערבית" של קונדר וקיצ'נר, תרגם את שם הכפר "עץ התאנה" (Et Tineh; The fig-tree; Palmer 1881:362). גרן (גרן תשמ"ב: 70) תיאר את הכפר: "בשעה שבע ושלושים דקות עברנו את הכפר תינה שמספר אוכלוסיו ארבע מאות נפש. אבני גזית עתיקות אחדות פזורות בבית הקברות ואחרות מונחות סביב פי הבאר. את גלגל השאיבה המאונך מפעיל אדם יושב בידיו וברגליו".
האתר הקרוב לחפירה הוא תל חרסים (גבעון 1991; 2002; תשנ"ח), כ-1.2 ק"מ לדרום-מזרח, בכניסה לכפר מנחם. בתל חרסים נחשפו שרידים של חמש שכבות (V–I). שתי השכבות הקדומות מתוארכות לתקופות הברונזה המאוחרת 2 והברזל 2. שכבה III מתוארכת לתקופה הפרסית, שכבה II לתקופה ההלניסטית–רומית ושכבה I לתקופה הביזנטית (גבעון 2002).
כקילומטר אחד מדרום לח' א-תינה עוברת דרך מתקופת המנדט (א' ששון, מידע בעל פה).
כביש הגישה המתוכנן משתלב בכביש 383 בדרום ונמצא בחלקו על תוואי של דרך חקלאית. רום פני השטח באתר החפירה 74.62 מ'.
נפתחו כתשעה ריבועים, חמישה בנקודות שהוגדרו בדוח חתכי הבדיקה המקדימה וארבעה בהרחבה, כדי לעמוד על השתרעותם ואופיים של השרידים. שלושה ריבועים נחפרו מצדה הצפוני-מערבי של הדרך החקלאית (שטח A, ריבועים 4, 5, 9; איור 4). מצדה הדרומי-מזרחי של הדרך החקלאית, נחפרו חמישה ריבועים (שטח B, ריבועים 1–3, 6, 7; איור 5) ושני חצאי ריבועים נוספים (8, 10). נחשפו שתי שכבות. השכבה הקדומה, II, מתוארכת לתקופה הביזנטית (המאות הד'–הו' לסה"נ) ולה לפחות שני שלבים. הממצא הארכיטקטוני היה דל מאוד ובהשתמרות גרועה ואילו הממצא הקרמי הכיל שברי כלי חרס רבים מהתקופה, בעיקר שברי קנקנים. גם מן השכבה המאוחרת, I, המתוארכת לסוף התקופה העות'מאנית–תקופת המנדט, נחשפו שני שלבים.
שכבה II – התקופה הביזנטית (המאות הד'–הו' לסה"נ)
שטח A (איור 4). בעומק של כ-0.7 מ' מפני השטח נחשף קטע מבור אשפה רדוד שהעמיק עד קרקע טבעית ללא חרסים (L108 ,L107; ריבוע 5). הבור הכיל כמויות גדולות של אפר וחרסים המתוארכים לתקופה הביזנטית, בהם גם אריחי טין. גודלו ומתארו אינם ברורים כיוון שהוא נמשך מעבר לגבולות הריבוע.
כ-10 מ' מדרום לבור האשפה (ריבוע 4) נחשפה ככל הנראה תשתית לרצפת פסיפס בכיוון כללי מזרח–מערב (L103; כ-0.3 מ' עובי; איור 6), מורכבת מאבני שדה קטנות ובינוניות וקִרטון כתוש בחלקה העליון. במילוי (L109) שמעל לחלק המזרחי והצפוני של התשתית נחשפו טסרות (אבני פסיפס) אחדות, שברי אריחי טין ושברי כלי חרס המתוארכים לתקופה הביזנטית. מדרום לתשתית ולצדה נחפר חתך בדיקה (L110) עד לקרקע טבעית (L116).
שטח B (איור 5). השרידים התגלו כ-0.2 מ' מתחת לפני השטח ובמצב השתמרות טוב יותר מאלו שבשטח A. זוהו לפחות שני שלבים המתוארכים לתקופה הביזנטית. לשלב הקדום מיוחסים צינור ניקוז (W147; כ-4 מ' אורך חשיפה; איור 7) בציר מזרח–מערב וקטע קטן של תשתית רצפה (L159) מקִרטון כתוש, שניגשה אל הצינור מצפון. בחתך בדיקה שנחפר בצינור (L157) התברר כי הוא עשוי מציפוי תלכיד עבה וקשה (0.3 מ' עובי) של אבני שדה מעורבות בטיט ושברי צדפים קטנים ש'ריפדו' צינור חרס פנימי. בחלקו העליון ציפוי התלכיד קמור ומוחלק. מחתך בדיקה נוסף (L154) שנחפר מדרום וצמוד אליו התברר כי דופנו ישרה וגובהה כ-0.5 מ' עד לקרקע הטבעית (איור 8). הצינור מורכב משרשרת חוליות (0.12 מ' קוטר חוליה, 0.56 מ' אורך חוליה; איורים 9, 2:14), ושיפוע הזרימה היה ממערב למזרח. בקצה המערבי של הצינור מונח במאונך צינור חרס נוסף, שקוע בתלכיד, ונראה כי ניקז נוזלים מהגג או שימש סיפון.
בדרום השטח נחשפו שרידי יסודות של קירות (W156 ,W153 ,W115 ,W114) שאין ביניהם לבין הצינור קשר סטרטיגרפי אך על פי השוואת גבהים בין היסודות לבין צינור הניקוז נראה כי הם שייכים לשלב אחד. קיר 114, בציר צפון-מערב–דרום-מזרח (כ-5 מ' אורך, 0.7 מ' רוחב בחלק שנשמר היטב; איור 10) בנוי מאבני גיר בינוניות וקטנות והשתמר רק לגובה היסוד – נדבך אחד של אבני שדה גדולות החפורות לתוך הקרקע הטבעית. בקצהו הדרומי יוצר הקיר פינות עם קיר 153 במזרח ועם יסוד קיר 156 במערב.
לשלב המאוחר מהתקופה הביזנטית שייכת רצועה צרה של רצפת קִרטון כתוש (F155; כ-10 מ' אורך, כ-1.5 מ' רוחב; איור 11) בציר צפון–דרום, בריבוע 7. הרצפה השתמרה היטב ובמפלס אחיד אך נמצאה קטועה ממערב וממזרח. מעל לרצפה (L135 ,L128) היה מצבור של חרסים ושברי אריחים מחרס המתוארכים כולם לתקופה הביזנטית. כן נמצאו שני מטבעות ברונזה (ב-L135) – אחד מתוארך לשנים 408–423 לסה"נ (ר"ע 152786) ושני לכל המאה הד' לסה"נ (ר"ע 152785), ומטבע מזוהה נוסף (ב-L128) המתוארך למאות הד'–הה' לסה"נ (ר"ע 152784). עוד מטבע, שלא ניתן לזיהוי, נמצא חתום מתחת לרצפה 155, ועל סמך קוטרו ניתן להעריך את תאריכו למאה הד' לסה"נ. כמו כן נמצאו גושי עופרת קטנים חתומים מתחת לרצפה. במילוי במרכז השטח (L105), מעל להמשך רצפה 155 שהשתפלה לדרום והשתמרותה גרועה מאוד, נמצאו ארבעה מטבעות מזוהים: מטבע כסף מהתקופה הפרסית (המאות הה'–הד' לפסה"נ; ר"ע 152783); מטבע שייתכן שנטבע בקיסריה ומתוארך לרבע הראשון של המאה הג' לסה"נ (ר"ע 152782); מטבע מהשנים 383–395 לסה"נ (ר"ע 152781); ומטבע מהשנים 400–408 לסה"נ (ר"ע 152785). מפלס שרידי הרצפה 155 נמצא מעל לגובה צינור 147 ונראה קטוע ככל הנראה בגלל תעלת שוד של קיר שהתנשא מעל לתוואי הצינור.
ממצא כלי חרס. הכלים מתוארכים לתקופה הביזנטית ובהם קערות מיובאות (איור 1:12–4), קדרות (איור 5:12, 6), מחבתות (איור 7:12–9), מכסה לסיר בישול/מחבת (איור 10:12), אמפורה (איור 1:13), קנקני שק (איור 2:13, 3), 4 קנקני עזה (איור 4:13–7), בסיס קנקן עזה (איור 8:13), פך אנטיליה (איור 9:13), שברי צינור חרס (איור 1:14), חוליית צינור שלמה (איור 2:14) ושברי רעפים (איור 3:14, 4).
ממצא כלי אבן. נמצאו שני שברי שפה של קערת שיש (איור 15). נראה שהשברים הם של קערה אחת. בדופנות הקערה נקדחו חורי תיקון וחלק מחבקי העופרת עדיין במקומם.
שכבה I – סוף התקופה העות'מאנית–תקופת המנדט?
שכבה זו נחשפה רק בחלק הדרומי של שטח B (ריבוע 10) ונמצאו בה שני שלבים. לשלב הקדום שייכת פינתו הדרומית-מערבית של מבנה (W152 ,W143; איורים 5 בוורוד, 16) שקירותיו בנויים מאבני כורכר שטוחות וביניהן חול. במפלס ראשי הקירות ומצפון לקיר נמצאו חרסים האופייניים לסוף התקופה העות'מאנית–תקופת המנדט, בהם קרמיקה שחורה ממשפחת כלי העזה השחורים (L141), קומקום מתכת שלו זרבובית וכוס זכוכית. קירות המבנה, שנשתמרו לגובה 3–4 נדבכים, נבנו על רובד אדמה (כ-0.1 מ' עובי) שכיסה את מפגש היסודות של קירות 153 ו-156 עם יסוד קיר 114 משכבה II. לשלב המאוחר שייך בור מעוגל (L158; כ-2 מ' קוטר, כ-0.5 מ' עומק; איורים 5, 17) שהכיל אדמה וחומר גרוס וחצצי בגוון צהבהב ללא חרסים. בחלקו הצפוני-מזרחי היה הבור חתום בשכבת שרפה דקה ומעליה אפר.
בריבוע 1 ו-2 עדות לפעילות מודרנית: ערמות אדירות של אבני בנייה עתיקות (איור 18) שהוערמו עם בטון מודרני וברזלים.
ממצא כלי חרס. בכלים המתוארכים לתקופה העות'מאנית מגוון קערות ממשפחת כלי עזה השחורים (איור 1:19–10), ג'ארה (איור 11:19) ושפת בריק(?) (איור 12:19). טיפוסי הקערות הובחנו על פי הטיפולוגיה של י'
ישראל (2006): לאגן מטיפוס 3 (איור 1:19), משארת טיפוס 1 שלה שפת מדף (איור 2:19), זביידה מטיפוס 5 (איור 3:19), כאשכול טיפוס 5 (איור 4:19), קערת כתישה (איור 5:19), זבדייה מטיפוס 7 (איור 6:19), זבדייה מטיפוס 8 (איור 7:19), זבדייה מטיפוס 6 (איור 8:19), ושני בסיסי קערות (איור 9:19, 10), ייתכן שמס' 10 שייך לזבדייה טיפוס 8. ג'ארה טין שחור (איור 11:19),
טיפוס שלו שפה משולשת ומתחתיה רצועה בולטת ובהונה וכאן היא חלקה, ובריק(?) טין חום בהיר (איור 12:19).
ממצא כלי הזכוכית
תמר וינטר
בחפירה נאספו כ-180 שברי זכוכית במצב השתמרות ירוד, כרבע מהם אינדיקטיביים. רוב השברים שייכים לכלים שנפוצו במאות הד'–הו' לסה"נ (שכבה II). שבר גוף המעוטר בחוט גלי עבה (מ-100L; לא צויר) אופייני למאה הז' לסה"נ, ושברים אחדים (מ-L146 ,L131 ,L130 ,L104 ,L102 ,L14) מתוארכים לעת החדשה (שכבה I).
בין הכלים האופייניים למאות הד'–הו' לסה"נ נמצאו קערות, כוסות, בקבוקים, פכים, גביע יין ואבן פסיפס. קערה שלה שפה מעוגלת ורכס אופקי מתחת לשפה (קוטר שפה כ-220 מ"מ; איור 1:20) אופיינית למאה הד' לסה"נ. בקבוק או פך שלו שפה מקופלת פנימה (קוטר שפה 40 מ"מ; איור 2:20) התגלה במילוי מעל מפלס חיים המתוארך לתקופה הביזנטית. שני בסיסים, כנראה של קערות, נחשפו מעל רצפות המתוארכות לתקופה הביזנטית: בסיס, שחוט עבה מלופף סביב להיקפו (קוטר בסיס 60 מ"מ; איור 3:20) ובסיס טבעת גדול (קוטר בסיס 90 מ"מ; איור 4:20).
כלים הדומים לארבעה המוצגים כאן נמצאו למשל במכלול כלי הזכוכית מח' אל-נענה, המיוחס ברובו למאה הד'–ראשית המאה הה' לסה"נ (Gorin-Rosen and Katsnelson 2007:78–79, 86–90, 103–106, Figs. 1:6, 7; 6:3–5; 7:3–5; 14:4), ולמכלול מח' אל-פתונה (ג'קסון-טל 2007:
איור 1:3, 6). נראה שהכלים מח' א-תינה יוצרו בבית מלאכה מקומי באזור השפלה, דוגמת אלה שפעלו כנראה בח' אל-נענה ובח' אל-פתונה.
החפירה המצומצמת בהיקפה היא הראשונה בח' א-תינה. שרידי התקופה העות'מאנית דלים מאוד והופיעו רק בחלק הדרומי-מזרחי של השטח, למרות הקרבה הגאוגרפית לגבעה שבה שכן הכפר העות'מאני בסוף המאה הי"ט. מפליא היה למצוא את שרידי רצפת הקִרטון מהתקופה הביזנטית (L155) ממש מתחת לפני שטח. משבעת המטבעות המזוהים שנמצאו עולה כי זהו אתר ביזנטי חד-שכבתי בן שני שלבים, קצר ימים, בין הרבע האחרון של המאה הד' והרבע הראשון של המאה הה' לסה"נ. צינור הניקוז וכיוונו למזרח מעידים כי עודפי מים נוקזו מהגג דרך הצינור מזרחה למקום שטרם אותר וייתכן שנפגע בפעילות מאוחרת, כפי שנראה בריבועים 1 ו-2. ייתכן שמעל לצינור התנשא קיר או מתקן שלא שרד. מהשתרעות רצפת הקִרטון בכיוון כללי צפון–דרום נראה כי זהו מכלול של מבנה או מתקן מאורך שייעודו אינו ברור. הכמות הגדולה של שברי שפות של קנקני חרס מטיפוס קנקני עזה, ששימשו כנראה לאחסון יין, מצביע על אפשרות שהמבנה שימש מחסן. ראויה לציון הכמות הגדולה של אריחי טין שנמצאה בחפירה. אלה שימשו בדרך כלל בבנייה בתוך בתי מרחץ ובבתי יוצר כגון כבשנים לקרמיקה. טרם נמצאה עדות למכלולים אלה באתר. משבר פך האנטיליה שנמצא, המתוארך לתקופה הביזנטית, עולה אפשרות כי בקרבת מקום פעלה באר אנטיליה. גרן מציין במקום באר מסוף התקופה העות'מאנית. האם זו הבאר שטרם נחשפה, שראשיתה עוד בתקופה הביזנטית? ניתן לראות במפה כי באזור נחל ברקאי (מדרום לחפירה) בארות מודרניות אחדות ובריכות אגירה. אין ספק כי תושבי הכפר א-תינה השכילו להבין את הפוטנציאל הטמון באזור פורה ועשיר במים והקימו את הכפר בנקודה זו. שם הכפר א-תניה, עץ התאנה, אינו מקרי; התאנה זקוקה למים רבים לצמיחה והיא גדלה בדרך כלל באזורי מעיינות. שטחי החקלאות הפרושים היום בכל השטח הם עדות לכך.
גבעון ש' 1991.
עונת החפירות הראשונה ב"תל חרסים" 1990:
דין וחשבון ראשוני 1. תל אביב.
גבעון ש' תשנ"ח. תל חרסים שכבה IV – עיר מבצר בגבולה המערבי של יהודה. בתוך א' אקרמן, עורך. השפלה – אדם טבע ונוף. רמת גן. עמ' 14–21.
גבעון ש' 2002. עונת החפירות האחת עשרה בתל חרסים (נחל ברקאי) 2000: דין וחשבון ראשוני 11. תל אביב.
גרן ו' תשמ"ב. תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל 2: יהודה (ב) (תרגום מצרפתית לפי מהדורת פאריס 1869, ח' בן-עמרם). ירושלים.
ישראל י' 2006. משפחת כלי העזה השחורים מן התקופה העות'מאנית. עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. באר שבע.
Gorin-Rosen Y. and Katsnelson N. 2007. Local Glass Production in the Late Roman–Early Byzantine Periods in Light of the Glass Finds from Khirbat el-Ni‘ana. ‘Atiqot 57:73–154.
Palmer E.H. 1881. The Survey of Western Palestine: Arabic and English Name Lists. London.