נחשפו שרידי מגדל מלבני המתוארך על סמך הממצא הקרמי למאה הח' לפסה"נ. הוא נבנה על שלוחה המשתפלת מערבה בדרום שפלת יהודה (430 מ' מעפה"י), וצופה אל הרי חברון במזרח, אל שפלת יהודה בדרום ובצפון ואל מישור החוף ואשקלון במערב. מצפון-מזרח לאתר נמצאים תל בית מרסים (2 ק"מ מהאתר) ותל עיטון (6.5 ק"מ מהאתר), שניים מהאתרים הגדולים באזור בתקופת הברזל 2 ועד חורבנם על ידי האשורים בשנת 701 לפסה"נ. במרחק 6.5 ק"מ מדרום לאתר נמצא תל חליף, אתר גדול מהמאה הח' לפסה"נ.
 
המגדל (3.5 × 5.0 מ', 2 מ' גובה השתמרות; איורים 2, 3) הושתת על סלע האם שפולס, וקירותיו (001W–004W) נבנו מאבנים גדולות במיוחד (0.5–0.6 × 0.9–1.6 × 1.2–1.8 מ'; 8 טון משקלן המרבי), שסותתו גס והוצבו על צִדן הצר. בסיסו האיתן של המגדל מלמד כי הוא התנשא לגובה 4–5 מ'. פתח המגדל (106L; 0.85 מ' רוחב) נקבע בפינה הצפונית-מזרחית. בפתח נחשפו כמה אבנים בינוניות, המלמדות כנראה כי המבנה נעזב ונסתם באופן מכוון. בתוך המבנה, צמוד לקיר 004, נחשף ספסל (005W; 1.35 מ' אורך, 0.4 מ' רוחב, 0.4 מ' גובה; איור 4), שנבנה מארבע אבנים מהוקצעות בגודל בינוני (0.4 × 0.4 מ' בממוצע). סלע האם המשופע למערב שימש רצפת המגדל (100L, 101L, 107L). על הרצפה התגלו מעט שברי כלי חרס ואגן מעוגל מאבן (0.4 × 0.5 מ') ובו שקע מעוגל (0.2 × 0.3 מ').
ממצא כלי החרס שנתגלה בחפירה לא כולל כלים שלמים, אך יש בו מגוון של טיפוסים מתקופת הברזל 2ב', האופייניים לאתרים בשפלת יהודה ובחוף הדרומי בתקופה זו ודומים לאלה שנתגלו בשכבה III בתל לכיש, בשכבה III בתל בטש ובשכבות IIIII בתל באר שבע. חלק מהכלים נושאים חיפוי אדום ומירוק אובניים. נמצאו קערות ששפתן מעוגלת ומעובה מפנים ומחוץ (איור 1:5–3; Zimhoni 2004: Fig. 26.32:5; Mazar and Panitz-Cohen 2001: Fig. 15:6, 7); קערות מעוגלות ששפתן מקופלת החוצה מטיפוס שכיח במאה הח' לפסה"נ (איור 4:5–7; Zimhoni 2004: Fig. 26.26:1; Mazar and Panitz-Cohen 2001: Fig. 13:24–26); קערה שלה שפת מדף משופעת (איור 8:5), הדומה אולי לחלקה העליון של קובעת מתמנה (Mazar and Panitz-Cohen 2001: Fig. 22:8); שתי קדרות ששפתן מעוגלת ומקופלת החוצה (איור 9:5, 10; Mazar and Panitz-Cohen 2001: Fig. 15:6, 7, 10; Zimhoni 2004: Fig. 26.20:9, 10; Singer-Avitz 2016: Fig. 12.79:6); פערורים ששפתם רחבה, חלקה ומקופלת החוצה (איור 11:5–13; Mazar and Panitz-Cohen 2001: Fig. 21:7–9, 10; Zimhoni 2004: Fig. 26.16:4, 26.5:11, 12, 26.25:7; Singer-Avitz 2016: Fig. 12.138:6–8); פך שצווארו ארוך ושפתו מעוגלת (איור 14:5), המכונה בספרות פך בישול (Zimhoni 2004: Fig. 26.27:5); וחלק תחתון של פכית שחורה שגופה מוארך ובסיסה מעוגל, השכיחה בתקופת הברזל 2 באתרי יהודה (איור 15:5; Zimhoni 2004: Fig. 26.39:10).
 
למיקומו האסטרטגי של המגדל יתרון בולט לתצפית והתראה, שיכול היה לשמש אל מול האויב הפלשתי שאחת מהערים שלו הייתה אשקלון. בתקופת הברזל נבנה בממלכת יהודה מערך של מגדלים ומצודות ששימשו נקודות קשר, התראה ואיתות להעברת מסרים ומודיעין שדה. המגדל שנחשף בחפירה היה חלק ממערך זה, והוא קישר בין הערים הגדולות בסביבה ששכנו בתל בית מרסים, בתל עיטון ובתל לכיש. לצורך העברת המסרים השתמשו בעת העתיקה בהשאת משואות עשן ביום ובהדלקת אש בלילה. במקרא נזכרות משואות או בלשון המקרא "מַשְׂאֵת" כמה פעמים. בסיפור פילגש בגבעה מתואר השימוש במשואות עשן (שופטים כ' 38–40). גם הנביא ירמיהו מתאר את דרך העברת המשואות (ירמיהו ו' 1). באחד האוסטרקונים שנתגלו בחדרי מצודת השער החיצונית בתל לכיש (מכתב מספר 4) נכתב "וידע אדני כי אל משאת לכש נחנו שמרם ככל האתת אשר נתן אדני. כי לא נראה את עזקה". מכתב זה מלמד כי קיומן של המשואות ופירוש האותות היה חלק ממערך ההגנה ותפיסת הביטחון השוטף והביטחון בעת חירום בממלכת יהודה בתקופת הברזל, וייתכן שהמגדל שנחשף עתה הוא אחד ממגדלי השאת המשואות. נראה כי הפעילות במגדל פסקה ערב מסעו של סנחריב מלך אשור ליהודה בשנת 701 לפסה"נ, וכי עם סיום הפעילות נסתם במכוון פתח המגדל והכוח שהוצב בו עבר לאחת מהערים הבצורות הסמוכות.