באזור זה לא נתגלו עד כה שרידים ארכיאולוגיים והיה בו מטע רימונים.

נפתח שטח (כ-50 מ"ר) והתברר כי שורת האבנים הגדולות (2 מ' עומק) היא חלק מדרך סלולה שעל פי כיוונה הובילה מכארם א-ראס, כ-300 מ' מן המעיין, אל המעיין וממנו.
 
החפירה העמיקה 3 מ' מפני שטח מבלי שסלע האם נחשף, אף שהאדמה הכבושה העידה על קרבתו. הוסרו כ-2 מ' של אדמה בכלי מכני, אדמה חקלאית, ללא אבנים או ממצא ארכיאולוגי. נראה שהאדמה נסחפה במי המעיין אם כי נעדרים ממנה חלוקי נחל. מתחת לשכבת האדמה נחשפו שני קירות אבן מקבילים (W104 ,W103; כ-1.5-1.2 מ' רוחב) מרוחקים 2.5-2.0 מ' זה מזה (איור 1). שני הקירות דומים בבנייתם – שני פנים ובתווך אבנים קטנות (איור 2). בפן החיצוני בכל קיר היה נדבך אחד של אבנים גדולות מאונכות
(0.5×0.4×0.3 מ' בממוצע) שהונחו ישירות על האדמה. הפן הפנימי של הקירות הורכב משלושה נדבכי אבנים קטנות יותר (0.3×0.4 מ' בממוצע) שהונחו אופקית זה מעל זה. חלק מהאבנים נפלו במשך הזמן מחוץ לשורה. בחתך שנעשה בין שני הקירות (1 מ' עומק) נחשפו רבדים אחדים של אבנים זעירות וקטנות (כ-0.1×0.1 מ') שהונחו בצפיפות גדולה עם אדמה כבושה ליצירת דרך או שביל יציבים. שני הרבדים התחתונים (לוקוסים 110, 111) נחשפו בשטח מצומצם, 0.5 ו-0.25 מ' בהתאמה מתחת לבסיס הפן הפנימי של הקירות ונראה לפיכך שהיו קיימים כאשר נבנו הקירות. שני הרבדים העליונים (לוקוסים 102, 109) נתחמו בבירור בקירות.
בשל מילוי אבנים לכל העומק, לא ברור אם היו אכן ארבעה רבדים או שהרבדים גבהו במהלך הזמן. עם זאת ברור בעליל שאין אלו רבדים שנישאו במים. הרובד העליון שהשתמר היטב (לוקוס 102) נחשף לכל אורך החפירה (6.5 מ') ונראה כי נמשך מעבר לגבולות החפירה משני צדיה.
ברובדי הדרך היו משולבים שברי כלי חרס, בעיקר שברי ידיות קנקנים המשתמרות טוב יותר משברי גוף בשל עוביין. שברי כלי החרס היו קשים לזיהוי על פי צורתם בשל שחיקה גבוהה. השברים שזוהו ברבדים התחתונים היו קנקן הלניסטי (איור 1:3), כלי חרס מהתקופה הרומית האמצעית והמאוחרת שכללו את משפחת כפר חנניה (איור 2:3, 3) וקנקן מטיפוס שיחין (איור 4:3). שברי כלי החרס ברובד העליון (לוקוס 102) כללו שברי קערות מהתקופות הביזנטית (איור 5:3, 6), הצלבנית (איור 7:3) והממלוכית (איור 8:3). זיהוי הכלים התבסס על החומר ולא על הצורה.
נמצאו גם עצמות בעלי חיים אחדות במצב השתמרות גרוע.
 
נראה שהדרך הסלולה הייתה קיימת החל מהתקופה הרומית. בשלב מסוים, כנראה בתקופה הביזנטית, הוקמו שני קירות נמוכים ומקבילים, כנראה קירות תמך לדרך הסלולה. הפן החיצוני של הקירות היה כנראה מילוי שהוצא ואילו הפן הפנימי עמד חופשי (כ-0.6 מ' גובה) ותחם את הדרך משני צדיה. הדרך גבהה במהלך הזמן, בשל הוספות מכוונות של רובדי אבנים קטנות או בדריכה על רובדי האבנים שהצטברו. בשימוש האחרון של הדרך הפכו הקירות לאבני שפה רחבות שעמדו כ-0.2 מ' מעליה.