נחשפו שלושה קירות (W42–W40; איור 1) ששרדו לגובה חמישה נדבכים של אבני כורכר, השייכים ככל הנראה למאגר מים שחלקו הדרומי-מערבי משתרע מחוץ לשטח החפירה. הקירות הושתתו על יסודות בנויים מאבני כורכר קטנות מהודקות בטיט. קירות 40 ו-42 נבנו מאבני גזית (0.2×0.3×0.7 מ' בממוצע); שלושת הנדבכים התחתונים בקיר 41 נבנו מאבנים מהוקצעות בחלקן ושני הנדבכים העליונים נבנו מאבני גזית. לאורך הפן החיצוני של הקירות נבנו במרווחים קצובים אומנות גזית שנועדו לחזק את המבנה: אומנה גדולה בכל פינה ואומנות קטנות יותר לאורך הקירות. הדפנות הפנימיות של המאגר טויחו בשתי שכבות של טיח עבה בצבע ורוד מעורב בשברי כלי חרס. קרקעית המאגר (L401) טויחה אף היא בשתי שכבות של טיח ורוד, שניגשו אל הקירות (איור 2). בחתך שנפתח ברצפת הטיח (L404) התברר כי הטיח כיסה על תשתית עבה שנועדה למנוע חדירה של מי תהום אל תוך המאגר: שכבה של טיח מהודק (0.3 מ' עובי) ובו שקועות אבני כורכר קטנות, שנחה על משטח של אבני כורכר מסותתות שכיסו על שכבה של אדמת חמרה מהודקת.

 
מקיר 40 ומן האומנה הצפונית-מזרחית נמשכים מזרחה שני קירות (W44 ,W43), הבנויים אף הם מאבני גזית מכורכר; קיר 44 השתמר לגובה חמישה נדבכים, המושתתים על אבני כורכר קטנות מהודקות בטיט. בין שני הקירות משתרעת רצפה (L402) בנויה מאבני כורכר מסותתות. דומה כי המרחב המרוצף שימש חלק ממתקן שהשתייך למכלול מאגר המים, אך ייעודו אינו ברור שכן רק קצהו המערבי נחשף.
 
הממצא הקרמי מתוך המאגר ובסביבתו כלל קערות (איור 1:2–3), סירי בישול (איור 4:2) וקנקנים (איור 5:2–10) מן התקופה הביזנטית.