בחודשים אוגוסט–ספטמבר 2016 נערכו חפירות בדיקה מצומצמות בארמון האומיי בחורבת מינים (ח' אל-מיניה; רישיון מס' 81/2016-G; נ"צ 25045-55/75227-35), במסגרת פעולות שימור באתר, במימון משרד החוץ הפדרלי של גרמניה, קרן אקסל שפרינגר בברלין, שירות החילופין האקדמי הגרמני (DAAD), אוניברסיטת מיינץ ואגודת הידידים של המכון ללימודים עתיקים באוניברסיטת מיינץ. החפירות נוהלו על ידי ה"פ קונן (אוניברסיטת מיינץ), בשיתוף מ' פינס וא' טל (אוניברסיטת תל אביב) ובסיוע ק' רון (מדידות וסרטוט), ק' קובלסקי (GPS), ג' איבנובסקי וא' שטרן (ייעוץ). צוות מרשות העתיקות בראשות א' ברגר סייע במדידות GPS. השימור באתר נעשה על ידי המכון ללימודים עתיקים באוניברסיטת מיינץ בשיתוף עם רשות הטבע והגנים (Kuhnen 2016b:14–19). רשות הטבע והגנים ואכסניית כרי דשא הגישו סיוע טכני.
החפירות נערכו במטרה להרחיב את הבנת ההיסטוריה האדריכלית של הארמון האומיי, שנבנה, על פי כתובת חלקית, בימי שלטונו של אחד משני הח'ליפים ששמם וליד (וליד ה-I שלט בשנים 705–715 לסה"נ; וליד ה-II שלט בשנים 743–744 לסה"נ), ונהרס ככל הנראה ברעידת האדמה של שנת 749 לסה"נ. האתר נחפר ונמדד לראשונה בשנים 1932–1939 על ידי א' מאדר וא"א ופוטריך-ריינרד מטעם אגודת גורס הגרמנית ומוזיאון אמנות האסלאם בברלין (Kuhnen and Bloch 2014:9–14). בחפירות אלה תועדה תכנית הארמון, לרבות המסגד שלו; נחשף הנזק הכבד שנגרם בעקבות רעידת האדמה; ונתגלו סימנים לשימוש חוזר באתר בימי הביניים לייצור סוכר (איור 1; לחפירות נוספות באתר, ר' צינמון 2012; Cytryn 2016).
בחפירה הנוכחית נפתחו כמה ריבועי חפירה ובדיקות (איור 1). לאורך חלקו החיצוני של קיר המעטפת המזרחי של הארמון נפתחו שני ריבועי חפירה
(WES II ,WES I), במטרה לבדוק אם מבנה כלשהו קדם לארמון. ריבוע חפירה נוסף (WWN I) נפתח בשפכי החפירות של השנים 1932–1939 שמחוץ לקיר המעטפת המערבי, במטרה לאתר את מפלס הרצפה של הארמון ולקבוע את עומקן של השכבות שלא הופרעו. בכבשן של בית הזיקוק לסוכר מימי הביניים נערכו שתי בדיקות (POP A II ,POP A I), במטרה להבין את ההיסטוריה האדריכלית שלו. כן המבנה נמדד וקירותיו נסקרו כדי לאתר בהם נזקים שנגרמו מאז שנות השלושים של המאה הכ'.
ריבוע WES I (איור 2) נפתח בפינה שיוצר קיר המעטפת המזרחי (WES) עם מגדל השער הדרומי (GHS) שמחוץ למתחם השער הבולט. בגובה 208.15- מ' העמיקה החפירה עד לראש תעלת היסוד של קיר המעטפת. תעלת היסוד הייתה מלאה בשפכים, שהכילו שברים של אבני גזית מגיר ובולדרים מבזלת (L123; איור 3), וכן שברי כלי חרס, שרובם מן התקופה האסלאמית הקדומה ומקצתם מקורם בחדירות מאוחרות. מעל מפלס זה נחשפו מסד של אבני גזית גדולות מבזלת, ומעליו נדבכי הקיר המזרחי ומגדל השער הבנויים מאבני גיר לבנות — שיטת הבנייה בכל ארבעת קירות המעטפת של הארמון. על כן נקבע כי מתחם השער הבולט היה חלק מהתכנית האדריכלית המקורית של הארמון. שימוש חוזר בפריטים אדריכליים, שהובחן בנדבכים העליונים של השער, מלמד על תיקון בנייה חלקי בשלב מאוחר.
המילוי לאורך צדו החיצוני של קיר המעטפת המזרחי הכיל שברים רבים של רעפים (איורים 2, 4), שהוכנו מערבוב גס של חמר וחסמים אורגניים ונשרפו קלות. הרעפים מלמדים כי הגג של האגף המזרחי, שהתמוטט ככל הנראה ברעידת האדמה של שנת 749 לסה"נ, נבנה כנראה מחדש בימי הביניים.
ריבוע WES II נפתח מעט צפונית לפינה הדרומית-מזרחית של הארמון (T7). בשנת 1938 נחפר במקום חתך בדיקה ונחשפה בו תשתית ריצוף מהתקופה האומיית, הניגשת אל קיר המעטפת המזרחי. המדרכה הונחה על חלקה המזרחי של תעלת היסוד של הקיר המזרחי, שמולאה בתערובת של אבני בזלת וטיט (L103; איור 5). בשולי תעלת היסוד הובחנה בחתך שכבה של אדמת אלוביום אדמדמה-חומה (L119), שנפלה כנראה לתוך התעלה בעת חפירתה. נראה כי בניית הארמון האומיי נעשתה בשטח מעובד של גנים או שדות חקלאיים, שבהם הצטברה אדמה לאורך זמן רב.
תעלת היסוד נחפרה לתוך שכבה של חצץ אדמדם (L104), ונתגלו בה חרסים מעטים מהתקופה ההלניסטית או הרומית הקדומה. שכבה 104 כיסתה חלקית שרידי קיר, שנבנה בבנייה יבשה מאבני גזית שסותתו גס (W117; איור 6) ונפגע מתעלת היסוד של קיר הארמון. הקיר נבנה לתוך שכבה נמוכה יותר של חצץ מעורב בחול אפור ובשברי צדפים שמקורם במי אגם (L120), ובה התגלה חרס יחיד המתוארך לתקופות ההלניסטית–הרומית הקדומה. שכבה 120 מונחת על משקע חול אגם סטרילי וחתום (209.55- מ'). למרות שזמנו של הקיר אינו ידוע, הוא בברור קודם לארמון, שכן לפחות שכבה אחת של חצץ כיסתה אותו לפני בניית הארמון. שתי שכבות החצץ הכילו חרסים קטנים ושחוקים מהתקופות ההלניסטית–הרומית הקדומה, ולכן נראה כי משקעים שמקורם באגם שקעו כאן לפחות פעמיים במהלך האֶלף שלפני בניית הארמון האומיי.
ריבוע WWN I (איור 7) נפתח בשפכים מחפירות 1932–1939 (איור 1:7, 2), מחוץ לחלקו הצפוני של קיר המעטפת המערבי (WWN), במטרה לקבוע את עומקן של שכבות שלא הופרעו ולאתר את מפלס הרצפה האומיית; מצבורי השפכים הוסרו באמצעות כלי מכני. מגובה 206.80- מ' ומטה נחשפה סדרה של רובדי אדמה דחוסה שצבעה אדמדם-חום, מעורבת במשקעים של גיר לבן (L305; איור 3:7–9). רובדי האדמה השתפלו לעבר קיר המעטפת. במקביל לקיר המעטפת, 0.2 מ' ממזרחו, התגלתה רצועה של אדמה אפורה-חומה (L306; איור 10:7), שחתכה את רובדי האדמה האדמדמה-חומה; נראה שרצועה זו היא שריד מהחפירות בשנות ה-30. בתוך אחד מרובדי האדמה האדמדמה-חומה (איור 7:7) נתגלו מאות אבני פסיפס במגוון מידות וצבעים, ללא סימני מלט, ומעט חרסים לא מזוגגים. על סמך המיקום הסטרטיגרפי של שרידים אלה נראה כי הם היו קשורים לבניית הארמון.
קיר המעטפת המערבי נחשף בגובה 206.78- מ' – מסד של אבני בזלת. מעל המסד לא נתגלו סימני מלט כלשהם או בנייה באבני גיר; גם אבני בנייה במפולת כמעט שלא נמצאו. ממצאים אלה תומכים בהצעה שבניית הארמון מעולם לא הושלמה, כנראה בשל רעידת האדמה של שנת 749 לסה"נ.
בדיקות POP A II ,POP A I. שתי הבדיקות נערכו בכבשן של בית הזיקוק לסוכר (L205; ר'
פלד 20:
2009, 200;
Stern 1999:89–92, Fig. 6; 2001:277–308). הכבשן התגלה כמעט בשלמותו בחפירות בשנים 1937–1938, אך בתחילת שנות ה-50 התמוטטו שלושה-רבעים מהיקפו בעקבות גשמים עזים, והבליה בו נמשכה עד היום (איורים 8, 9); שימור הכבשן נקבע לפיכך כמשימה דחופה. שרידי הכבשן על פני השטח נמדדו ושורטטו בחודש מרס 2016 (איור 10); החפירה נערכה במטרה לקבוע את שיטת הבנייה והסטרטיגרפיה של הכבשן, לקראת עבודות השימור.
הבדיקות נערכו בחלק הצפוני, האחורי, של הכבשן (POP A I) וליד פתח ההזנה של תא השרפה (POP A II; איור 11). בחתך ניכר בברור כי הכבשן שוכן במבנה רבוע, שנבנה מאבני בזלת ובולדרים מגיר בשימוש משני. תא השרפה מלבני ונבנה בציר צפון–דרום. קירותיו נבנו מלבנים מלבניות, דקות ועבות, שהונחו לסירוגין בנדבכים מפולסים זה מעל זה. מתחת לכמה שכבות של חומר לבנים שרוף ובלוי בתוך הכבשן התגלה רצף של לפחות חמישה שלבי שימוש ותיקוני בנייה (207.61- – 206.50- מ'). בכל שלב שכבת טין שבתחתיתה גיר לבן, והיא מכוסה ברובד דק של חול אפור-חום מעורב בגיר. שכבות אלה משופעות כלפי מרכז תא השרפה; הן לא הגיעו אל הקירות התוחמים של תא השרפה, שכן הן הופרדו מהם ברצועה של חול אפרפר תחוח, שהובחנו בה מחילות שנוצרו על ידי מכרסמים או מהתפוררות של חומר אורגני, כנראה שרידי מסגרת עץ ששימשה פיגום במהלך בניית תא השרפה. מתחת לשכבה התחתונה ביותר בכבשן התגלה חול דק מאוד בצבע חום (207.91- – 207.61- מ') ללא שרידי חומר שרוף.
הקצה החיצוני של הכבשן נחשף בחלק המזרחי של בור בדיקה POP A I. הוא הונח הישר על נדבך אבני הגזית התחתון של הקיר הצפוני של אולם האירוח (WH7A). אף שרצפת הכבשן נמוכה מהגובה המוערך של רצפת הארמון, באף אחת משתי הבדיקות לא התגלתה כל עדות לכך שרצפה זו חתכה רצפה הקשורה לארמון ויש בכך תמיכה בהצעה שבניית הארמון האומיי לא הסתיימה מעולם. בכבשן נתגלו שברי כלי חרס, בהם כלי מולסה וסוכר מהתקופות הצלבנית והממלוכית, המתארכים את בית הזיקוק לסוכר.
סקר שימור. הארמון נמדד ונסקר לתיעוד הנזק שנגרם לקירותיו מבליה וצמחייה מאז שנות ה-30 של המאה הכ'. השוואה של התכניות החדשות למדידות של שנת 1999 שנערכו על ידי מכון גטי הראו כי האגף הצפוני הוא אחד מחלקי הארמון שנפגעו במידה הרבה ביותר. אבן הגיר ששימשה חומר גלם לאבני הבנייה רכה מאוד ונוטה להישחק, ולכן ברוב שטח הפנים של הקירות ניכרת בליה (איור 12). בהכנות לעבודות השימור נמדדו הקירות של האגף הצפוני של הארמון ותועדו בקנה מידה 1:20. נוסף על מיפוי הנזק, נאסף מידע על טכניקת הבנייה ושלבי המבנה.
ממצאים. בחפירה נחשפה משקולת זכוכית מהתקופות האומיית והעבאסית (איור 11; השוו:
Lester 2004) שהתגלתה בעת הסרת השפכים של חפירות 1932–1939 (ריבוע
WWN I). היא נושאת כתובת כופית הניתנת לקריאה חלקית:
ب]سماللة بسماللة (ב]סםאללה בסמאללה) — "בשם האל", פעמיים. המכלול הקרמי מתוארך לתקופות האומיית, העבאסית, הצלבנית והממלוכית; חלק גדול מהמכלול קשור לתעשיית הסוכר. המכלול באתר נעדר לחלוטין כלי שולחן מהתקופה הביזנטית, ואפשר שזוהי הוכחה נוספת לכך שהארמון הוקם מחוץ ליישוב שקדם לו.
ממצאי החפירה מעלים נתונים חדשים על אופיו של האתר קודם להקמת הארמון ולאחר שנהרס, ככל הנראה ברעידת האדמה של שנת 749 לסה"נ. בריבועים שנפתחו מחוץ לקיר המעטפת המזרחי נתגלו הוכחות שהארמון נבנה על שכבה של אדמה חקלאית, שהצטברה לאחר שהאזור הוצף פעמיים במימֵי נחל עמוד ויובליו ונסחפו אליו חצצים וחול מן ההרים בסביבה. בהצטברות זו כמה חרסים מהתקופות ההלניסטית–הרומית הקדומה, המלמדים אולי כי ההצפות קרו קודם לתקופה הרומית; אפשר שהצטברות זו היא חלק ממה שכינו ויטה-פינצי (
Vita-Finzi 1969:112–120) ובינטליף (
Bintliff 1992:125–132; השוו:
Kuhnen 2016a:23–58; Lucke 2017) "הסחף המאוחר".
קיר 117, ששולב בשכבת החצץ התחתונה, קודם בבירור לבנייה האומיית, ואפשר שזמנו בתקופות ההלניסטית–הרומית הקדומה.
המפלס מחוץ לקיר המעטפת הדרומי, שעליו נתגלו אבני הפסיפס שלא נעשה בהן שימוש (איור 7:7), תואם את גובהו של מסד אבני הבזלת. היעדרה מוחלט של בנייה באבני גיר ואבני הפסיפס שלא נעשה בהן שימוש, הם עדות נוספת לכך שבניית הארמון מעולם לא הושלמה. נראה שבמקום נערמה רק הצטברות מועטה מאז התקופה האומיית. מפולות של אבני בנייה שהיה מצופה למצוא נעדרות אף הן כמעט לחלוטין, ככל הנראה משום שקיר המעטפת לא הושלם כשרעידת האדמה פגעה במבנה.
המדידות המפורטות של ההריסות מספקות הוכחה נוספת לכך שעבודות הבנייה טרם הסתיימו, בעת שהאגף המזרחי של הארמון נהרס ברעידת האדמה. מדידות אלה מוכיחות גם כי הבנייה בארמון התחדשה חלקית בתקופה העבאסית או הצלבנית.
הבדיקות בכבשן חשפו כי בשלביו הראשונים, נבנה תא השרפה בתוך בור שנכרה אל תוך הקרקע החקלאית שעליה הוקם הארמון מאות שנים קודם לכן. עם זאת, לא נמצאה כל עדות לכך שריצוף כלשהו שהשתייך לארמון נחתך בעת הבנייה המאוחרת. הכבשן שופץ לפחות חמש פעמים, ובשלב כלשהו הוקף בקירות מאבני גזית מבזלת ואבן גיר בשימוש משני שיצרו מעין תא. שברים של כלי סוכר שנתגלו בשלבי תיקוני הבנייה בכבשן מלמדים כנראה על שימושו בתקופות הצלבנית והממלוכית, אך מפאת כמותם המועטה של הממצאים תיארוך זה אינו ודאי.
פלד ע' 2009.
סוכר בממלכת ירושלים: טכנולוגיה צלבנית בין מזרח למערב. ירושלים.
Bintliff J. 1992. Erosion in the Mediterranean Lands: A Reconsideration of Pattern, Process and Methodology. In M. Bell and J. Boardman eds. Past and Present Soil Erosion: Archaeological and Geographical Perspectives. Oxford. Pp. 125–132.
Cytryn K. 2016. Tiberias and Khirbat al-Minya: Two Long-lived Umayyad Sites on the Western Shore of the Sea of Galilee. In H.P. Kuhnen ed. Khirbat al-Minya: Der Umayyadenpalast am See Genezareth (Orient-Archäologie 36). Rahden. Pp. 111–130.
Kuhnen H.P. 2016a. Dated Evidence of Landscape Change around Khirbat al-Minya between the Hellenistic and Early Islamic Periods – Archaeological Contributions to a Field Survey in Geoarchaeology. In H.P. Kuhnen ed. Khirbat al-Minya: Der Umayyadenpalast am See Genezareth (Orient-Archäologie 36). Rahden. Pp. 23–55.
Kuhnen H.P. 2016b. Denkmal der Glaubensgeschichte: Der frühislamische Kalifenpalast von Khirbat al Minya (Israel). Archäologie in Deutschland 2016 (1):14–19.
Kuhnen H.P. and Bloch F. 2014. Kalifenzeit am See Genezareth: Der Palast von Khirbat al-Minya / The age of the Caliphs at the Sea of Galilee. The Palace of Khirbat al-Minya. Mainz.
Lester A. 2004. The Glass. In D. Stacey. Excavations at Tiberias, 1973–1974: The Early Islamic Periods (IAA Reports 21). Jerusalem. Pp. 167–220.
Lucke B. 2017. Landscape Transformations in the Context of Soil Development, Land Use, and Climate: A Comparison of Marginal Areas in Jordan, Mexico and Germany. Stuttgart. Pp. 104-111.
Stern E.J. 1999. The Sugar Industry in Palestine during the Crusader, Ayyubid and Mamluke Periods in Light of Archaeological Findings. M.A. thesis, The Hebrew University. Jerusalem.
Stern E.J. 2001. The Excavations at Lower Horbat Manot: A Medieval Sugar-Production Site. ʻAtiqot 42:277–308.
Vita-Finzi C. 1969. The Mediterranean Valleys: Geological Changes in Historical Times. Cambridge.