נחפר קטע מהמחצבה (כ-35 מ' אורך, כ-4 מ' רוחב; איורים 2, 3), הנמשכת צפונה ודרומה, מתחת למילויי עפר. בדרום-מערב היא נתחמת במערה חצובה, ובה לפחות שלושה חללים (לא נחפרה, אינה מופיעה בתכנית). שתי שכבות עפר כיסו את המחצבה: תחתונה (0.2–0.4 מ' עובי) — פסולת חציבה לבנה על קרקעית המחצבה; ועליונה (0.4–1.1 מ' עומק) — אדמת סחף חומה, ובה מעט פסולת חציבה. זוהו ארבעה מפלסי חציבה (כ-1.5 מ' גובה כולל; איורים 4, 5), סימני חציבה אופקיים ואנכיים, תעלות ניתוק (איורים 6, 7), וכן גושי אבן אחדים שלא נותקו, שמהם אפשר לאמוד את גודל האבנים שהופקו במחצבה. לגושי האבן שנמצאו במחצבה מגוון מידות (0.3–0.4 × 0.3–0.4 × 0.8–1.2 מ'); חלקם כנראה חולק לגושים קטנים יותר, שעובדו לאבנים במחצבה וממנה שונעו לאתרי בנייה.

בסחף וכן בפסולת החציבה התגלה ממצא קרמי מעורב, ובו סיר בישול (איור 1:8), המתוארך לסוף התקופה ההלניסטית – החשמונאית; סיר בישול (איור 2:8), קנקנים (איור 3:8, 4) ובסיס פך (איור 5:8) מהתקופה הרומית הקדומה; קערה (איור 6:8) ושני קנקנים (איור 7:8, 8) מהתקופה הרומית המאוחרת.
 
המחצבה פעלה באזור שנחשב חלק מהעורף החקלאי של העיר ירושלים, ובו מחצבות עתיקות, בורות מים, ומערות קבורה, שהם חלק מהנקרופוליס של ירושלים בתקופה הרומית (קלונר תשס"ב: אתרים 147–150, 179–180). על פי הממצא הקרמי שהתגלה בה נראה כי היא פעלה בסוף התקופה ההלניסטית או בתקופה הרומית הקדומה, ואולי גם בתקופה הרומית המאוחרת. אפשר גם כי הממצא המאוחר נסחף אליה והוא בן זמנה של המערה הסמוכה שלא נחפרה. המחצבה נועדה לספק אבני בנייה לאתרים סמוכים או לעיר ירושלים.