בחודש מאי 2002 נערכה חפירת הצלה בבאר אורה (ביר הינדיס; הרשאה מס' 3637-A*; נ"צ — רי"ח 198400/402725; רי"י 148400/902725), 18 ק"מ מצפון לאילת, כדי לאפשר הסרה ובנייה מחדש של מבנים בחלק מהאתר שיועד להריסה. החפירה, מטעם רשות העתיקות, נוהלה על ידי ט' אריקסון-גיני בעזרת ו' אסמן וי' ישראל (מדידות).
שטח החפירה (איור 1) נמצא בשוליים הצפוניים של פרויקט הפיתוח וממזרח לקבוצת מבנים גדולים, לרבות מסגד פתוח קטן, שנחפרו ב-2001 על ידי י' ישראל (ר' חדשות ארכיאולוגיות 114: 129-125). צפונה יותר נסקרו ונחפרו בחלקם בשנות השישים שלושה כבשני התכה והמבנים שלידם על ידי ב' רותנברג, בצדו האחר של הרכס המפריד בין שטח ייצור המתכת לבין החפירה. חפירות נוספות נערכו בשנת 1992 על ידי שרון, נחליאלי ואבנר (עתיקות 30: 107–114). תאריכי פחמן 14 מחפירות 1992 מצביעים על כך שהפעילות האינטנסיבית ביותר באתר היתה מהמאה הז' עד המאה הט' לסה"נ (התקופות האומאית והעבאסית הקדומה).
נחשפו כמה שורות של אבני שדה (W400–404) ששימשו כנראה לתיחום שטחים לרגלי הרכס הנמשך צפונה (איור 2). משני צדי המתחם הגדול ביותר נמצאו פזורים שישה מבנים עגולים ועגולים למחצה (לוקוסים 200–203, 205, 207; איורים 4-2). למבנים אלה מידות מגוונות (קוטר ממוצע 2 מ') והן נבנו משורה אחת של אבני שדה בלתי מהוקצעות גדולות ובינוניות. ברחבי השטח פזורים כמה מיתקנים קטנים, בהם אולי שתי מצבות (לוקוס 204) וריכוזי אבן קטנים לא מזוהים (לוקוסים 208–212). לא נמצאה קרמיקה או ממצאים מאפיינים אחרים.
נראה כי השרידים האדריכליים בשטח היו הרחבה לשטח ממערב שמכיל מבנים גדולים יותר בנויים היטב ומסגד פתוח, המתוארכים לתקופה האסלאמית הקדומה. האלמנטים הבנויים ברחבי השטח שימשו אולי כרובעי מגורים זמניים לעובדים שהועסקו באתר ההתכה האסלאמי הקדום, פחות מחצי ק"מ בצדו הנגדי של הרכס. מחנה 'העובדים' היה קשור לאתר ההתכה בשביל כבוש היטב.