קירות המרתף חוזקו בחומר מליטה לבן עשוי תערובת של גיר כתוש וטיח. הקירות הצפוני (W13) והמזרחי (W14) צמודים למדרגת סלע גבוהה ובנויים מנדבכים של אבני שדה גדולות ומהוקצעות שביניהן אבני שדה קטנות. הקירות הדרומי (W12) והמערבי (W10) הושתתו על הסלע שפולס ברישול, ובנויים מאבני שדה גדולות ומהוקצעות בשילוב אבני גזית בפינות. בפן החיצון של שני הקירות האחרונים, באמצע הנדבך הרביעי, קבועים ווי טבעת מברזל, כנראה לקיבוע כלים או לקשירת בעלי חיים.

אל תוך חלל המרתף (L104; אורך 2.3 מ', רוחב 1.2 מ', עומק מרבי 1.75 מ') שולב צינור חרס עבה, שקובע אל הפינה הדרומית-מערבית באמצעות שכבה עבה של חומר מליטה; פתחו התחתון מצוי כ-0.5 מ' מעל הרצפה וניצב על פינה בנויה הבולטת אל תוך המבנה. חלל המרתף, כולל הדפנות הפנימיים, הרצפה והצינור, מטויחים בטיח הידראולי (איור 4). מערך של צינורות חרס המובילים מצפון, ואשר השתמרו במקוטע, מוביל אל המרתף. בקצה הצפוני של החפירה נמצאו שני צינורות (איור 5) שמובילים לסיפון; הסיפון מחובר לצינור המשתלב בפן המזרחי של קיר 10, והלה מתחבר לצינור האנכי המשולב בפינת המרתף ודרכו מתנקזים המים פנימה. במרתף נמצא מילוי (כ-2.5 מ' עומק) של עפר ואבנים שהכיל גושי בטון וטיח שהתמוטטו מקירות הקומה העליונה. מילוי זה הכיל פסולת רבה משלהי המאה הי"ט ומן המאה הכ' לסה"נ, שכללה כלי פורצלן, כלי מתכת, כלי זכוכית, רעפים (דה-וינסנס להלן) ושקיות פלסטיק. ממצא דומה נמצא במילוי אבנים מכוון שהונח על גבי הסלע שפולס ברישול. המילוי הונח לאחר הרס המרתף, כדי להגביה את פני השטח באזור זה ולפלסו עם שאר חלקי המתחם בעת הסדרת מערכת מבנים חדשה ויציקת מערכת ביוב מבטון במאה הכ' לסה"נ.
מדרום-מזרח למרתף נחשף קיר תמך (W11) בנוי מאבני שדה בינוניות וקטנות (איור 6). על ראש הקיר, וכן מצפון-מזרח למרתף, נמצאו קטעים של מפלס גיר כתוש (L105; איור 7), ככל הנראה רצפתה המקורית של החצר. מצפון למרתף, בקטע קטן שמצפון למזוזה הצפונית של השער הקבוע בגדר המתחם המודרני (W15), נחפר הקיר המקורי של המתחם (W16) עד לבסיסו, המושתת על הסלע. גדם קיר הניצב לגדר (W17) מעיד כי בכניסה המקורית היו קירות או אומנות שבלטו פנימה, לתוך המתחם, מעבר לקו הגדר (איור 8). בצפון-מזרח השטח נחשף קיר בנוי משורת אבני שדה (W18; איור 9), שהושתת על אדמת חמרה, סנטימטרים ספורים מעל הסלע. נראה שאת חלקו הדרומי של הקיר חותך קיר 17. לעת עתה לא ידוע מה תאריכו של קיר זה, ולא נמצאו אלמנטים אדריכליים נוספים הקשורים בו.
 
 
כלי החרס וממצא קטן
אנה דה-וינסנס
 
כלי חרס. נמצאו רק שני שברים של כלי חרס פשוטים: שפת קנקן (איור 1:10) ושפת קערה (איור 2:10). הכלים גסים ונראה שהם מקומיים, ודומה כי יש לתארכם למאה הי"ט לסה"נ.
 
כלי פורצלן. רוב שברי כלי החרס עשויים מפורצלן וחיקוי אירופאי לפורצלן (hardpaste; איורים 11–13). כלי בית אלה כוללים בעיקר, ספלים, צלוחיות, קערות וצלחות, וכן גביעי ביצים וכלים לסוכר על מכסיהן. כל הכלים יובאו מאירופה, בעיקר מבית החרושת בעיר סרגמין (Sarreguemines/Saargemünd) שבחבל לורן, כיום בצפון-מזרח צרפת על גבול גרמניה, שם החל ייצור הפורצלן בחלקה המאוחר של המאה הי"ח לסה"נ; בית החרושת ייצר כלי בית מפורצלן לבן וכן כלים עם עיטורים מצוירים. הסמל מופיע עליהם — דגל חבל לורן שמעליו כתר המעוצב כחומת עיר — היה בשימוש למן 1850 לערך עד 1920. סמל זה הוטבע על מגוון הכלים שיוצרו בבית חרושת זה, דוגמת בסיס קנקן (איור 1:12), קערה עשויה בדפוס (breakfast bowl; איור 2:12, 3) וספל שעוטר בדגם שחור מודפס וצופה בזיגוג שקוף (black underglaze transfer decoration; איור 4:12, 5). כן נתגלתה צלוחית לבנה מזוגגת עם טביעה (backstamp) של בית החורשת בלונוויל (Lunéville), גם הוא בחבל לורן (איור 6:12). בית החורשת נוסד בשנת 1728, ובשנת 1812 עבר לידיהם של קלר וגרן (Keller, Guérin), שייצרו כלי פיאנס, פורצלן ו-hardpaste. הטביעה שלהם, הכוללת את המילה FRANCE, שימשה בשנים 1890–1920.
בית חרושת שלישי המיוצג בממצא הוא זה שפעל בוולרפנגן (Vaudrevange/Wallerfangen) שבחבל הסאר, כיום בגרמניה על גבול צרפת. בית החרושת, שנרכש בשנת 1791 על ידי ניקולס וילרוי ונקרא מאוחר יותר וילרוי ובוך (Villeroy & Boch), ייצר בעיקר כלי בישול וכלי הגשה מ-stoneware. נמצאו שני כלים שיוצרו בבית חרושת זה: צלוחית הנושאת טביעה של סמל בית החרושת (איור 1:13, 2) ומכסה (איור 3:13); שניהם מעוטרים בדגמים מודפסים בצבע כחול מתחת לזיגוג שקוף (blue underglaze transfer pattern). הטביעה והעיטור שנושאת הצלוחית מתוארכים לרבע האחרון של המאה הי"ט לסה"נ. נמצאו כלי פורצלן נוספים, בהם צלוחיות וגביע ביצים, ללא טביעה; על סמך שאר המכלול אפשר להניח שמקורם באחד מבתי היוצר לעיל.
 
כלי זכוכית (איור 14). בחפירה נמצאו בקבוקים במגוון גדלים וצורות, ששימשו בין היתר למים, מים מוגזים וחומץ; הבקבוקים הקטנים שימשו לדיו או לתרופות. כן נמצאו שני פקקים מזכוכית, ששימשו בדרך כלל בבקבוקי תרופות, ושלוש שפורפרות זכוכית, שאפשר ששימשו בפעילות רפואית, אולי מבחנות.
 
ידית עצם/שנהב (איור 15) הידית נושאת כתובת חרותה, Extra Fine G, המעידה כי שימשה במברשת שיניים. נמצא חלקה התחתון של הידית, ללא הזיפים (שיוצרו כנראה משערות בעלי חיים, שכן השימוש בזיפי ניילון החל רק ב-1938). מברשות שיניים מסוג זה שימשו עד שלהי המאה הי"ט–ראשית המאה הכ' לסה"נ.
 
רעפים (איור 16). נמצאו רעפים רבים, כולם מייצור מקומי, הנושאים את טביעות בית החרושת 'שטיינברג' במוצא, בעברית ובאנגלית (שטיינברג, מוצא; M. STEINBERG, MOTZA). הייצור בבית חרושת זה החל בשנת 1923 על ידי מיכאל שטיינברג, אולי במטרה להתחרות בייבוא רעפים ממרסיי. מעניין כי בחפירה לא נמצאו כלל רעפי מרסיי.
 
המרתף, ששימש כנראה בור מים, הוא חלק מהמתחם הטמפלרי שנבנה בשלהי המאה הי"ט לסה"נ, בעת הקמת המושבה הטמפלרית בירושלים (המושבה הגרמנית). ייתכן שהקומה העליונה של המבנה, שלא השתמרה, שימשה עמדת שמירה. הגדר המזרחית של המתחם הושתתה על הסלע הטבעי; מדרום לה קיר תמך שיצר טרסה פנימית. קיר הגדר המקורי ממשיך לשמש היום, תוך שנעשו בו שינויים קלים ותוספות, שהאחרונה בהן משלבת יציקת בטון בדרום ובניית לבנים בצפון, לחיזוק הקיר ולהגבהתו. שלב זה הוא כנראה חלק מפעולות שיפוץ ואחזקה שעשתה ממשלת ישראל וכללו התקנת מערכת ביוב יצוקה מבטון ובה צינורות פלסטיק, תיקון הגדר המזרחית והתקנת שלוש מדרגות בטון יצוקות העולות אל שער הכניסה הקבוע בו. ייתכן שהיה במקום מבנה קדום, כפי שמעיד קיר 18, שנחתך מקירות המתחם הטמפלרי, אך תכניתו ותאריכו אינם ידועים.