התקופה הביזנטית. בשטחים F ,C ,A ו-G התגלה מבנה ששימש בית אמידים. המבנה השתמר חלקית ונפגע מבניית קברים בתקופה האסלאמית (בעיקר בחלקו הדרומי-מזרחי) ומפעילות בת זמננו (בניית האצטדיון בשנות ה-60 של המאה הכ' לסה"נ). למבנה שני שלבי בנייה: בשלב הראשון (המאה הד'–אמצע המאה הו' לסה"נ) נבנה חלקו המרכזי (החדרים שבשטחים A ו-C); בשלב השני (סוף המאה הו' לסה"נ) נוספה בנייה, בעיקר בחלק המרכזי של המבנה (בשטח C). המבנה מלבני (כ-15.5 × 19.0 מ'; איור 3), בנוי בכיוון כללי צפון–דרום ויש בו שני אגפים מרכזיים: אגף צפוני שחדריו נבנו לרוחב ואגף דרומי שחדריו נבנו לאורך. ממזרח למבנה הייתה כנראה חצר (בשטח F). 

באגף הצפוני (44.65 מ"ר; איור 4) התגלו שלושה חדרים. הקירות השתמרו לרוב לגובה של נדבך אחד מעל הרצפות. החדר המערבי, שאולי שימש מבואה, רוצף באריחי חרס (איור 5) ובשלב מאוחר נוספה בו בנייה, בעיקר בחלקו הצפוני-מערבי. החדר המרכזי רוצף ברצפת פסיפס מעוטרת בדגם של קשר שלמה במרכז, ודרומית לו דגם של זוג סנדלים בצבע אדום (איור 6). דגם סנדלים נוסף בצבע שחור נתגלה בחדר המזרחי. החדר המרכזי של המבנה מאופיין בפסיפס מרשים בגודלו ביחס לחדרים האחרים של המבנה. גם בחדר המרכזי נעשו תיקונים ותוספות בשלב מאוחר של התקופה הביזנטית (אמצע המאה הו' לסה"נ). אומנה נבנתה צמוד לקיר הדרומי של החדר ופגעה בשולי הפסיפס. החדר המזרחי של האגף הצפוני רוצף בפסיפס ולא הובחנו בו תיקונים או תוספות מאוחרים. ברצפות הפסיפס של האגף הצפוני של המבנה הובחנו סימני הרס המעידים על רעש אדמה שאירע במהלך התקופה הביזנטית או בסוף התקופה האומיית (749 לסה"נ), או נגרמו מהפרעות מאוחרות.
האגף הדרומי (150 מ"ר) השתמר חלקית ונפגע מבנייה מאוחרת. כאמור, חדריו נבנו לאורך ואפשר לשחזר שלושה מרחבים, מערבי, מרכזי ומזרחי. בהתבסס על קטעי הקירות העבים (כ-1 מ' רוחב) שהתגלו אפשר לשחזר במרחב המערבי שלושה חדרים, במרחב המרכזי לא נעשתה כל חלוקה פנימית ובמרחב המזרחי היו שני חדרים.                                    
כ-5 מ' ממזרח למבנה נחשף קיר (בשטח F) שייתכן כי היה קיר תוחם של המתחם כולו. ממערב לקיר התגלו קטעי רצפה ותשתית — אולי עדות לריצוף פנימי של חצר. ראוי לציין כי באזור הזה נכרו בתקופה מאוחרת קברים, ולפיכך נמנעה חשיפה מלאה של המכלולים האדריכליים מהתקופה הביזנטית. באזור החצר נמצא פריט אדריכלי מאבן גיר עם עיטור של קשת מחודדת (קשת 'אוגיב'; איור 7). הפריט היה כנראה חלק מאומנה או משקוף. למרות שהפריט לא נמצא באתרו הוא היה שייך קרוב לוודאי למבנה ומבטא את פארו. פריטים דומים נמצאו בתיאטרון הסוורי בבית שאן ובטבריה (תודתנו נתונה לג' מזור).
צפונית-מערבית למבנה (בשטח G) התגלה ריצוף של אבני גוויל קטנות (L100; איור 3) שהונחו על מצע מהודק של שכבת אבני גוויל בינוניות המעורבת בחרסים, המשתפלת צפונה. על פי ממצא כלי החרס, נבנה הריצוף בפרק זמן אחד עם המבנה ויש להניח כי היה קשור אליו, אך אין אפשרות לחברו אל התכנית האדריכלית הכללית.
המבנה יצא משימוש או נהרס לקראת סוף המאה הו' לסה"נ. ייתכן כי הסיבה לכך הייתה רעש אדמה. המבנה לא נושב שנית והשטח שימש לקבורה למן התקופה האסלאמית ואילך.
 
במרחק כ-20 מ' דרומית-מערבית למבנה נחשפה גת משוכללת גדולה (איורים 8, 9). הגת נחשפה ברובה והמשכה נראה בחתכי בדיקה שנעשו בכלי מכני מצפון וממערב (לפחות 225 מ"ר שטחה). לגת משטח דריכה גדול וסביבו תאים מלבניים (מדרום וממזרח) ושלושה בורות איגום (מצפון). משטח הדריכה הראשי מלבני (L141 ,L140; מידות 7.5 × 8.5 מ') ומרוצף בפסיפס תעשייתי שנתגלה רק בשולי המשטח. תשתית משטח הדריכה עשויה מתלכיד של אבנים וטיט (0.5 מ' עובי). יש להניח כי דריכת הענבים נעשתה בבורג, כנהוג בגתות משוכללות בתקופה הביזנטית. מכיוון שמרכז המשטח, שבו הותקן בדרך כלל הבורג בגתות מסוג זה, לא נחפר, אי אפשר לקבוע בוודאות שהפקת התירוש נעשתה בבורג. התירוש זרם ממשטח הדריכה אל תעלה מטויחת שבמרכז הקיר הצפוני של השטח וממנה אל בור האיגום המרכזי ואולי גם אל שני בורות האיגום שלצדו. בורות האיגום לא נחפרו ונחשפו חלקית. הבור המרכזי עגול (1.5 מ' קוטר) ומשני צדדיו נבנו בורות גדולים יותר (3.1 מ' קוטר), במהלך החפירה לא היה אפשר לקבוע אם היה ביניהם קשר. ייתכן כי בורות האיגום הצדדיים שימשו להפקת תירוש בתהליך משני. חיזוק לטענה זו ניכר בנישה שהתגלתה סמוך לבור האיגום המערבי מדרום. נישה זו הבנויה מאבני גזית ופיתחה לכיוון משטח הדריכה של בור האיגום המערבי, ייתכן ושימשה לדריכת הענבים אף היא. מדרום וממזרח למשטח הדריכה הראשי התגלו ארבעה תאים מלבניים (1.6 × 2.6 מ' לערך, כ-1 מ' עומק מרבי), אך נראה כי במקור היו חמישה תאים. התאים נבנו זה לצד זה במרווחים של כ-1.6 מ'. ייתכן כי המרווחים שימשו למעבר התוצרת ביניהם. התאים טויחו לבן, רוצפו בפסיפס תעשייתי לבן ונוקזו במרזב (0.35 מ' רוחב, 0.2 מ' עומק) שבתחתיתו אריח (0.17 × 0.24 מ') אל משטח הדריכה הראשי. בכל תא היו שלוש גומות (0.3 × 0.3 מ', 0.1 מ' עומק; איור 10) שבתחתיתן אריח אבן. ייתכן כי הגומות שימשו בסיס להנחת משטח מוגבה לדריכה. התאים שימשו כנראה משטחי אחסנה והבשלה ראשוניים לתירוש.
הגת יצאה משימוש כנראה בסוף המאה הו' או בתחילת המאה הז' לסה"נ ולמן התקופה העבאסית הפכה לבור אשפה.
 
התקופה האסלאמית. זוהו 20 קברים (איור 2) וכן התגלו מקבצי אבנים שייתכן כי גם הם היו קברים. מרבית הקברים נמצאו בצפון-מזרח שטח החפירה, במפלס שמעל המבנה מהתקופה הביזנטית (כ-0.2 מ' גובה) וחלקם חדרו לרצפות המבנה. נמצאו קברים, ייתכן מטיפוס ארגז, שכוסו בלוחות אבן וכמה קברי שוחה. רוב הקברים לא נחפרו ולכן אי אפשר לתארכם בוודאות. עם זאת, בהתבסס על קבר אחד שנחפר, אפשר לקבוע כי זוהי קבורה מוסלמית אופיינית — כיוון הקבר מזרח–מערב, מנח הנקבר על צדו הימני ומבטו דרומה. על פי ממצא כלי החרס מהתקופה העבאסית, שנמצא בהצטברויות שמעל הקברים ולצדם, ייתכן כי שדה הקבורה החל לפעול בתקופה העבאסית. קרוב לוודאי שהוא שימש גם לקבורת האוכלוסייה הערבית שחיה בכפר יהודיה בתקופה העות'מאנית. קבר שיח' סמוך מחזק הנחה זו.
 
ממצאי החפירה. התגלו חרסים המתוארכים לתקופה הביזנטית ובהם שברי גוף של קנקנים ושל סירי בישול. כמו כן נמצאו שברי קערות מטיפוס LR, רבות מהן בתחומי המבנה וחלקן מעוטרות בצלב מלטזי במרכזן. מרבית כלי החרס מתוארכים למאה הו' לסה"נ. נוסף על אלה, נמצאו שברי כלי זכוכית, שברי חלונות מהתקופה הביזנטית ומטבעות אחדים, שרובם מתוארכים למאה הו' לסה"נ. כן נמצאו חרסים אחדים המתוארכים לתקופה האסלאמית הקדומה.
 
מבנה המגורים המפואר שנחשף שימש כנראה בית אמידים. דגם ה'סנדלים' שנמצא ברצפת הפסיפס באגף הצפוני, מופיע הן בכנסיות והן בבתי מרחץ, ויכול אולי להעיד על אופי האגף. עד למחקר מדעי מפורט יותר, אין אפשרות לקבוע לאיזה מהם שייך. המבנה הוא הראשון מסוגו שהתגלה בעיר יהוד. מרחקו מהתל מצביע כי בתקופה הביזנטית היישוב התפרש מעבר לגבולות התל המוכרים היום. לצד המבנה פעלה גת מורכבת לייצור יין שהייתה, קרוב לוודאי, בסיס לכלכלת הבית. מכלול הגת שהתגלה שייך לסדרת הגתות המורכבות האופייניות לבקעת לוד ודומות לה נמצאו בבית דגן (פיילשטוקר וקפיטייקין תשנ"ח), ראשון לציון (הדד 2013), אשקלון (ישראל תשנ"ד; Israel and Erickson-Gini 2013:189–194), ח' זכרין (טקסל 2005) ופתח תקווה (Gudovitch 2009). לקראת סוף המאה הו' או תחילת המאה הז' לסה"נ המבנה יצא משימוש או נהרס. בתקופה העבאסית שימש האתר לקבורה והגת הפכה לאתר פסולת.