התקופות הרומית המאוחרת – ראשית התקופה הביזנטית. השריד האדריכלי הקדום ביותר שנחשף באתר הוא מתקן מלבני גדול שפינותיו מעוגלות (L32; כ-1.0 × 1.5 מ', 0.52 מ' עומק; איור 4). המתקן נבנה מאבני גוויל קטנות וטויח בשכבה עבה של טיח לבן. תפקידו של המתקן אינה ברורה, ולא התגלתה רצפה כלשהי הנקשרת אליו. במילוי שהצטבר בתוך המתקן נמצאו שברי כלי חרס מהתקופה הביזנטית ושני שברים של כלי זכוכית מתקופה זו (גורין-רוזן, להלן). נראה לפיכך כי זמנו של המתקן הוא התקופות הרומית המאוחרת – ראשית התקופה הביזנטית, וכי הוא יצא מכלל שימוש בתקופה הביזנטית (ר' להלן).

המילוי שנמצא לצד המתקן (L31) הכיל לבנים רבות מהתקופה הרומית, שברי טובולי ורעפים נושאי טביעות (לא צוירו), וכן חלק מעמודון היפוקאוסט עשוי לבנים (איור 5). מאחר ששברי הלבנים והרעפים נמצאו פזורים, וחלקם אף הפוכים, ומכיוון שלא נמצאה רצפת היפוקאוסט ולא נראה שרצפה שכזו הופרעה כשהוקם מתקן 32, אפשר לקבוע במידה רבה של ביטחון כי ממצאים אלה לא נמצאו באתרם. ניתן אפוא להסיק כי מקורם בבית מרחץ סמוך, אולי בית המרחץ מן התקופה הרומית המאוחרת שנחשף מצפון לחפירה הנוכחית (איור 1: A-5759/A-5725; שיאון ורפיואנו 2015).
 
התקופה הביזנטית. במהלך תקופה זו הוקמו שלושה קירות (W13–W11; איור 6), שנבנו מאבנים מהוקצעות היטב ותחמו יחידה אדריכלית אחת. שטחה של יחידה זו אינו ידוע, שכן קירותיה הדרומי והמזרחי נמצאים מחוץ לשטח החפירה. בשלב זה, מתקן 32 מולא וכוסה בריצוף אבן (L27; איור 6), אך רובו נשדד.
 
התקופה האסלאמית הקדומה. בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה בתקופה האסלאמית הקדומה, הוקם קיר (W22; איור 7) על רצפה 27 שכיוונו שונה במעט מזה של הקירות מהתקופה הביזנטית. קיר 22 נבנה ברישול מאבני גוויל גדולות. לא נמצאה רצפה כלשהי הקשורה לקיר זה, ולפיכך נראה כי בשלב זה נמשך השימוש בקירות מן התקופה הביזנטית.
 
ימי הביניים. בימי הביניים הונחה רצפת טיח לבנה (L19; איורים 8, 9), שניגשה לשלושת הקירות מהתקופה הביזנטית (W13–W11), עדות כי השימוש בהם נמשך בתקופה זו. כמו בשלבי הבנייה הקודמים, היחידה האדריכלית שאליה השתייכה רצפה זו נחשפה רק בחלקה, ולא ניתן היה לקבוע את מלוא היקפה. המילוי (L20) שנתגלה מתחת לרצפה 19 הכיל שברים של כלי חרס ושל כלי זכוכית מהתקופות הצלבנית–האיובית והממלוכית (ר' איורים 2:16–4, 7, 8; 17). ניתן אפוא להציע, אם כי בזהירות, לתארך שלב זה לתקופות הצלבנית–האיובית.
 
התקופה הממלוכית. בשלב הבנייה הבא, המתוארך לתקופה הממלוכית, נמשך השימוש בקירות 11 ו-13 ונוספו שני קירות חדשים (W16 ,W15; איור 10): קיר 16 נבנה לצד קיר 12 ויצר פינה עם קיר 15, שתחם את היחידה מדרום. לא נתגלתה כל רצפה שאפשר לשייך לשלב בנייה זה; אולם נראה כי מתקן מעוגל בחלקו הדרומי של השטח (L17; איור 11), בנוי מאבני גוויל גדולות, היה בשימוש בד בבד עם קירות 15 ו-16 ועשוי לפיכך להעיד על מפלס הרצפה בתקופה זו. קירות בית הכנסת תפארת ישראל (L8 ,W4 ,W3 ,W1) הוקמו על שרידים אלה מן התקופה הממלוכית (איור 12).
 
אף שלא נחשפו שרידים אדריכליים מהתקופה הרומית הקדומה, נתגלו ממצאים רבים מתקופה זו, כולל שברים של כלים ושל גלוסקמות מאבן קִרטון (איור 13); רובם נמצאו בשימוש משני בקירות המאוחרים. מכלול החרס מן התקופה הביזנטית כולל בעיקר טיפוסים שונים של קערות (איור 1:14–6) ואגנים (איור 7:14–9), וכן מכסה (איור 10:14), קנקנים (איור 11:14, 12), פכית זעירה (איור 13:14) ורעף (איור 14:14), כולם מן המאות הו'–הז' לסה"נ. כן נמצאו כמה שברי שיש, ובהם מכסה של מכל לשרידים קדושים (רליקווריום; איור 15). הממצא הקרמי מימי הביניים מיוצג בעיקר בשברי כלי חרס מזוגגים מהתקופה הממלוכית. אלה כוללים גביע (איור 1:16), קערות מסוגים שונים (איור 2:16–9) וקנקן (איור 10:16).
 
ממצא הזכוכית
יעל גורין-רוזן
 
בחפירה נמצאו שמונה שברים של כלי זכוכית, אך רק שישה מהם ניתנים לזיהוי ותיארוך. השברים המוקדמים ביותר מתוארכים לתקופה הביזנטית: שפה ובסיס של גביע יין (L32; לא צוירו). השפה עשויה זכוכית בגוון כחלחל-ירקרק בהיר ומעוטרת בחוטים כחולים הבולטים מהדופן החוצה; הבסיס טבעתי חלול.
ארבעה כלים נמצאו במילוי L20, מתחת לרצפת טיח L19; הם מייצגים כלים מן התקופות הצלבנית–האיובית והממלוכית (איור 17).
שתי שפות (איור 1:17, 2) שייכות לכוסות ששפתן מעוגלת באש, האחת נוטה חוצה והשנייה מופשלת חוצה. שפה מס' 1 שייכת לכוס קונית מזכוכית חסרת צבע המכילה בועיות גדולות, שנמצאה מכוסה בליה שחורה-זהובה שהוסרה; לכוס דופן דקה למדי. לטיפוס זה של כוסות בסיסים העשויים בשני אופנים: בסיס טבעתי חלול, שמרכזו דחוף פנימה, או בסיס עם חוט הכרוך סביב החיבור בין הדופן לתחתית הכלי הדחופה פנימה. כוסות דומות נמצאו בחפירות העיר העתיקה בירושלים: באזור הקרדו, שם תוארכו למאות הי"ב והי"ג לסה"נ (Brosh 2012:411, 414, Pls. 15.1:G1; 15.2:G19) ובקפלה הקופטית שבכנסיית הקבר ביחד עם בסיס האופייני לכוסות אלו (Winter 2011:335, Fig. 3:3, 4). שפה מס' 2 עשויה מזכוכית חסרת צבע ומכוסה בליה שחורה-כסופה וססגונית שאכלה את הדופן. כוסות אלה אופייניות מאוד לתקופות הצלבנית והאיובית, והן מופיעות ללא עיטור או עם דגם צלעות מסובבות בדפוס או עם עיטורים באמייל וזהב. הן שימשו לשתייה או כנרות אחוזים בנברשות מתכת או כנרות עומדים.
השפה באיור 3:17 עשויה מזכוכית חסרת צבע המכוסה בבלייה שחורה-כסופה וססגונית. הדופן דקה למדי, אך איכות הזכוכית נמוכה ועיבוד הכלי מרושל, כעדות קצה השפה השבור בחיתוך לא מוקפד. השפה שייכת לטפטפן מטיפוס המכונה אומום או קומקום. זהו כלי שצווארו הולך וצר כלפי קצה השפה, עד כדי פתח זעיר שממנו הזליפו את הנוזל בטיפות. לכלים אלה צוואר אופייני המתרחב מעט לפני כיווץ בחיבור שבין הצוואר לגוף. בקבוקים-טפטפנים אלה הופיעו בארץ בתפוצה רחבה בתקופה הממלוכית. הם יוצרו בכמויות גדולות, ללא עיטור או כשגופם מעוטר בטכניקות שונות. טפטפן מעוטר שנתגלה בעיר העתיקה בירושלים תוארך למאה הט"ז לסה"נ (Brosh 2012:422, Pl. 15.5:G69a); טפטפן נוסף נתגלה בקפלה הקופטית שבכנסיית הקבר (Winter 2011:335, Fig. 4:4).
הבסיס באיור 4:17 שייך לנר כלילה צבוט בקצה בסיומת מעוגלת דמוית חרוז. הכלי עשוי זכוכית בגוון ירקרק-כחלחל עכור ומכוסה בלייה שחורה-כסופה וססגונית. איכות הזכוכית ירודה, ועיבוד הכלי מרושל. על קצה הרגל ניכרת צלקת גסה עם שרידי זכוכית ממוט הזגג. נר דומה מאוד שנמצא בירושלים תוארך למאה הט"ז לסה"נ (Brosh 2012:422, Pl. 15.5:G73).
כלים אלה דומים לכלים שנמצאו במכלולים נוספים מירושלים שתוארכו לתקופות הצלבנית–האיובית והממלוכית, וסביר להניח שהם משקפים את התוצרת המקומית של ירושלים בתקופות אלו.
 
החפירה בבית הכנסת תפארת ישראל מעשירה את הנתונים הארכיאולוגיים ליצירת התמונה הסטרטגרפית המורכבת של ההתפתחות האורבנית בחלק המרכזי של ירושלים, במיוחד בתקופות הפחות נחקרות, החל מהתקופה הרומית המאוחרת ועד התקופות הממלוכית. מאפיין בולט של התפתחות זו הוא פרק הזמן הארוך שלאורכו המשיכו הקירות מהתקופה הביזנטית להיות בשימוש — עד התקופה הממלוכית. תופעה זו נצפתה גם בחפירה הקודמת באתר (Gutfeld and Geva 2014:205).