הממצא האדריכלי

הריבוע המזרחי. בחלק הדרומי של הריבוע נחשפה קשת יסוד של מבנה מהתקופה העות'מאנית; בנייתה אינה טובה. נראה שבראשית המאה הכ' הוקם מבנה חדש, ובנייתה הירודה של הקשת חייבה תמיכה. לשם כך נחפר בור עמוק ורחב (L103), והוצב בו במאונך מגלש אבן (L105) בשימוש משני; ראשו תמך באבן הראשה של הקשת (איור 3). על המגלש נראה משקע נחלים (טרוורטין) עבה המעיד על זרימת מים במשך זמן רב. תחתית המגלש לא נחשפה, אך נראה שאורכו היה 2.5 מ' לפחות. בור 103 נסתם במכוון במילוי של פסולת ביתית, ובה מגוון כלי חרס מן התקופות הממלוכית והעות'מאנית (ר' איורים 2:7, 4–9; 8), חפצי מתכת (לא צוירו) ושני פולוס מן המאה הי"ד לסה"נ (קול, להלן).
 
הריבוע המערבי. נחשף חלק מחצר פנימית של מבנה שהוקם בתקופה הממלוכית ושימש עד לתקופה העות'מאנית. נחשפו שלוש רצפות זו על גבי זו: רצפת גיר כתוש (L107), מעליה רצפת טיח (L106) ומעליה רצפת טיח נוספת (L102; איור 4). בחפירת רצפה 102 נמצא שבר של ספל קפה מהתקופה העות'מאנית (ר' איור 10:7) לצד עצם מעובדת שחתכה קמור ובה שלושה נקבים (איור 5), ככל הנראה ניצב לסכין או עיטור בשיבוץ. בחפירת רצפה 107 נמצאו קערה מיובאת מאיטליה מן המאות הט"ו–הט"ז לסה"נ (ר' איור 2:7) וקנקן מן התקופה הממלוכית (ר' איור 3:7). כן נמצאו פזורים מעל רצפה 107 חמישה פולוס מנחושת מן המאה הי"ד לסה"נ (קול, להלן). מתחת לרצפה 107 נחשף קיר (W108), שאליו ניגשה ממערב רצפה עשויה לוחות אבן (L109; איור 6). ברצפה שולב צינור חרס, שניקז כנראה מים מן המבנה אל בור מים שנמצא מתחת לרצפה. בין לוחות הריצוף נמצא ראש חץ מברזל שזמנו אינו ברור (ר' איור 1:9) ומטבע פלס מן המאה הי"ד לסה"נ (קול, להלן). בשל קוצר הזמן לא נאספו חרסים מתחת לרצפה זו, ולכן לא ניתן לקבוע את זמן הקמתה.
 
הממצא הקרמי
חגית טורגה ואנה דה וינסנס
 
המכלול הקרמי תוארך לתקופות הממלוכית והעות'מאנית (איור 7).
מן התקופה הממלוכית נמצא בסיס של קערה (איור 1:7) שיובאה מאיטליה ויוצרה באמיליה רומאניה, ונציה או פדואה. הקערה מזוגגת בצבעים ירוק וצהוב על חיפוי לבן ומעוטרת בעיטור סגרפיטו; קערות אלו מתוארכות לרבע האחרון של המאה הט"ו–ראשית המאה הט"ז לסה"נ. כן תוארכו לתקופה זו סיר בישול (איור 2:7) ממורק מפנים ומחוץ, שדופנו עבה ושפתו נוטה חוצה, וקנקן (איור 3:7) בעל שפה מעובה ועיטור רכס על הצוואר (Vincenz and Sion 2007: Fig. 11:4–9).
הממצא מן התקופה העות'מאנית כולל צלחות (איור 4:7, 5), קנקן (איור 6:7), פכים (איור 7:7–9), ספלי קפה (איור 10:7, 11) וצפחת מרמוריצטה (משוישת; איור 12:7, דה וינסנס, להלן).
צלחות. לצלחת 4 שפה משוכה חוצה ומקופלת בקצה, והיא עוטרה בזיגוג עופרת בצבע ירוק על חיפוי לבן בחלק הפנימי ועל השפה. קערות אלה יובאו מטורקיה למן המאה הי"ז ובמאות הי"ח והי"ט לסה"נ (Hayes 1992: Figs. 107, 108, Turkish Type Series; Vincenz, forthcoming [a]: Type J-MONO-BL-1B). צלחת 5 היא צלחת דידימוטיכו שדופנה עבה מאוד, והיא עוטרה בפסים בצבע לבן מתחת לזיגוג בצבע צהוב או ירוק. צלחות אלה יוצרו בדידימוטיכו שביוון ויוצאו לכל רחבי האימפריה העות'מאנית במאה הי"ט ובראשית המאה הכ' לסה"נ (François 1995: Pls. I–V; Vincenz, forthcoming [b]: Type J-DID-1A green, 2A yellow).
קנקן. קנקן 6 הוא קנקן גדול, ששימש כנראה לאחסון. דופנו עבה, שפתו מקופלת חוצה, והוא נושא עיטור פלסטי בבסיס הצוואר. קנקנים מטיפוס זה מתוארכים למאה הי"ט ולראשית המאה הכ' לסה"נ (François 1995; Vincenz, forthcoming [b]: Type J-JR-4).
פכים. לפך 7, הנושא זיגוג אלקלי ירוק, שפה מקופלת ושתי ידיות המשוכות מן החלק התחתון של הצוואר. פכים מטיפוס זה שימשו למן ראשית המאה הי"ח ועד לראשית המאה הכ' לסה"נ (Vincenz, forthcoming [a]: Type J-JR-6A), והם דומים לפכי עזה השחורים מתת-טיפוס 4 (ישראל תשס"ו: איור 55). פך 8 הוא פך שתייה מטיפוס איבריק עם צוואר צר וגוף כדורי. לפכים אלה ידית אחת במרכז הצוואר וזרבובית על הגוף, והם מתוארכים לסוף המאה הי"ט וראשית המאה הכ' לסה"נ (ישראל תשס"ו: 150, איור 129, איבריק צבוע משמאל). פך 9, שנמצא ללא הקשר סטרטיגרפי ברור, הוא פך מיוליקה מזוגג בחוץ ומפנים ומעוטר בציור בצבע כחול. פכים אלה מתוארכים למאות הט"ו–הי"ח לסה"נ.
ספלי קפה. ספלי קפה 10 ו-11 יוצרו בקוטאיה (Kütahya) שבטורקיה. הספלים עשויים טין מסוג frit, והם מעוטרים בצבעים שחור, כחול וירוק תחת זיגוג שקוף; עיטור בצבע צהוב הופיע בראשית המאה הי"ח לסה"נ. הספלים מתוארכים למאה הי"ח לסה"נ (Carswell 1972; Vincenz, forthcoming [b]: Type J-KÜT-CC).
 
צפחת משוּישֶת
אנה דה וינסנס
 
בחפירה התגלה שבר צפחת, שלה ידית זיז רחבה שמשורטטים עליה פנים (איור 12:7) הוא נמצא ללא הקשר סטרטיגרפי ברור. הצפחת עוטרה בטכניקת מרמוריצטה, שבה זיגוגים במגוון צבעים משתלבים זה בזה ויוצרים מראה דמוי שיש. למרות מידותיו הקטנות של השבר, שיטת הזיגוג מאפשרת לייחסו בוודאות למחצית השנייה של המאה הי"ח לסה"נ.
שברים של צפחת מרמוריצטה מטיפוס זה עם ידיות מעוטרות בראשי אריות, שיוצרה בטוסקנה (עמק הארנו) נמצאו בברצלונה, ותוארכו שם לראשית המאה הי"ח לסה"נ (Beltrán de Heredia Bercero and Miró I Alaix 2010:14–15, Pl. 3: lower right; Pl. 7: Fig. 2). צפחת תמימה עם ידיות ראש אריה מוצגת במוזיאון פיצוויליאם (מס' 1850–1928); היא פורסמה על ידי מור ולרי (Moore Valeri 2013: Fig. 2), שפרסמה צפחת נוספת מפירנצה (Moore Valeri 2013: Fig. 27). כלי מרמוריצטה מטוסקנה, בעיקר מפיזה, יוצאו על פני טווח רחב, ונמצאו ביוון, בטורקיה ובישראל למן המאה הט"ז לסה"נ ואילך (Giorgio 2016:432).
 
מקטרות חרס
ליאור ראוכברגר
 
נמצאו שברים של שלוש מקטרות חרס לעישון טבק (Chibouk), שתוארכו למחצית השנייה של המאה הי"ח לסה"נ (איור 1:8–3). למקטרות קנה קצר, קערה עגולה מחופה במגוון גוונים של צבע חום וממורקת, ומעוטרת בעיקר בפסי מקדה. בצד הימני של הקנה של מקטרת 1 טביעת חותם עגולה ובה שש בליטות, ומעליה טבעת חיזוק פשוטה. למקטרת 2 טבעת חיזוק מעוטרת בפס מקדה. פסי מקדה מעטרים את החיבור בין הקערה לשפה שלא שרדה במקטרות 1 ו-2, ואת החיבור בין הקנה לקערה במקטרת 3. הקערות של מקטרות 1 ו-3 פשוטות, ועל קערה 2 שרדה חצי מסגרת של מדליון סגלגל ובתוכו דגם צמחי.
 
פריטי מתכת
ניצן עמיתי-פרייס
 
בחפירה נמצאו פריטי מתכת אחדים, מהם יתוארו להלן שלושה (איור 9).
ראש חץ (L109, סל 1034; 6.2 ס"מ אורך; איור 1:9). ראש החץ שטוח ועשוי מברזל. ראשי חצים דומים מברזל נמצאו במצד עטרת (ואדום יעקוב, שסטלה; Raphael 2008:263, למעלה משמאל), בבניאס ((Khamis 2008:165, 181, Nos. 66–68, בחפירות ממילא בירושלים (Amitai-Preiss, forthcoming) ובמצודת דמשק (Nicolle 2011:311, Fig 111, No. a). מחקרה של רפאל על ראשי החצים שנמצאו במצד עטרת מלמד כי ראשי החצים השתנו רק מעט במהלך המאות הי"ב–הט"ו לסה"נ, וכי ראשי החצים של המוסלמים ושל הצלבנים שנמצאו במצד היו זהים, הן במתכת, הן בשיטת העיבוד שלה ובטכניקת הייצור, ונראה כי נקנו אצל אותם יצרנים; חיזוק לטענתה היא מוצאת בכתב יד אנונימי בערבית מן המאה הט"ו לסה"נ העוסק באמנות הקשת שפורסם באנגלית על ידי פאריס ואלמר (Faris and Elmar 1945; Raphael 2008:263). נראה לפיכך לא ניתן לקבוע אם ראש החץ הוא מן התקופה הממלוכית או הצלבנית. ראש החץ נמצא על הרצפה הקדומה ביותר שנחשפה (L109), אך מאחר שהחפירה לא העמיקה מתחתיה, זמן בנייתה אינו ידוע; עם זאת, בין אבני הריצוף של הרצפה נמצא מטבע מן המאה הי"ד לסה"נ, ועל כן ייתכן שיש לתארכו לתקופה הממלוכית.
 
חפץ דמוי נטיפה (L101, סל 1026; 2.4 ס"מ אורך, 1.2 ס"מ רוחב מרבי; איור 2:9). לחפץ זה נקב במרכז חלקו המעובה, והקצה העליון מתעקל לאחור. ייתכן שהיה זה חלק מתכשיט.
 
פיסת ברונזה (L101, סל 1025; 3 ס"מ אורך; איור 3:9). זהו פס מקופל של ברונזה, שככל הנראה קופל לשם התכה מחדש. אפשר שנועד ליצירת תכשיט או חלק מכלי, או לשיפוץ כלי שבור. שתי פיסות ברונזה, האחת דמוית נטיף והאחרת פיסה קטנה, נמצאו בחפירה בצומת הרחובות תל חי והרצל ברמלה (טואג 2017), שבה נתגלו שרידים מן התקופה הממלוכית. נראה כי פיסות הברונזה הן פסולת של בית יוצר לכלי ברונזה, או עדות לשימוש משני בכלי ברונזה (עמיתי-פרייס 2017).
 
מטבעות
רוברט קול
 
נמצאו 17 מטבעות, וכולם זוהו. מטבע אחד, שנמצא ללא הקשר סטרטיגרפי, הוא מן התקופה האיובית: דרהם כסף שחוק ומנוקב של הסולטן האיובי אל-אדיל הא' (596–615 להג'רה, 1198–1218 לסה"נ; ר"ע 161755), ששימש כנראה בשימוש משני בתכשיט. חמישה עשר מהמטבעות הם פולוס מנחושת, וזמנם התקופה הממלוכית (המאה הי"ד לסה"נ). רק אחד מהם אפשר לתארך במדויק לימי שלטונו של ברקוק (792–801 להג'רה, 1390–1399 לסה"נ; ר"ע 161750). מבין שאר הפולוס, חמישה (סל 1021; ר"ע 161759, 161760, 161762, 161764, 161765) נמצאו פזורים מעל רצפה 107, אולי אוסף קטן או מטמון. מטבע ביזנטי אחד של עשרה נומוס מן המאה הו' לסה"נ (ר"ע 161761), שנמצא אף הוא מעל רצפה 107, הוא ככל הנראה ממצא שאריתי.
 
שרידי הבנייה שהתגלו בחפירה מתוארכים לתקופות הממלוכית והעות'מאנית. מעניין במיוחד הוא המגלש אשר השימוש בו והקשרו אל קשת היסוד של המבנה העות'מאני אינם ברורים. משקעי האבנית שכיסו אותו מעידים על כמות רבה של מים שזרמה עליו, ונראה שהוא שימש במתקן תעשייתי שבו השתמשו במים שפירים. מגלשים מסוג זה אופייניים לטחנות קמח, אך לא מן הנמנע כי שימש גם במתקן אחר. זהו המגלש הראשון שנמצא בחפירה כלשהי ברמלה, ולא ברור מהיכן הובא לכאן, מה גם שאין מקור מים זורמים בקרבת מקום.