מחצבה 10

במרכז המחצבה חצר קטנה (L2; כ-10 × 10 מ', 2.2 מ' גובה מרבי; איור 4), המוקפת בדפנות מדורגות. במחצבה מילוי של אדמת רנדזינה בהירה, ובו נמצאו שברים אחדים של גלוסקמות (איור 5), חרסים, פסולת חציבה רבה וריכוז של אבני בנייה. נראה כי האבנים נפגמו במהלך חציבתן או סיתותן המשני, והושלכו עם פסולת החציבה בחזרה לתוך שטח המחצבה בתום השימוש בה. החרסים שנמצאו במילוי מתוארכים לתקופות הברזל 2ב, הרומית והביזנטית. מאבנים שלא נותקו ומתשלילים על קרקעית המחצבה אפשר לאמוד את ממדי האבנים שהופקו (0.3 × 0.4 × 0.7 מ' בממוצע). כי מידות אלו — התואמות את הממדים הממוצעים של גלוסקמות, שאורכן הוכתב מגודל העצם הארוכה של אדם בוגר, ורוחבן וגובהן מגודל הגולגולת ועצם האגן (Rahmani 1994:6) — והקרבה לנקרופוליס של ירושלים מרמזים על ייעודן של האבנים שהופקו במחצבה.
מדרום-מערב למחצבה נמצא מתקן מטויח שמתארו אינו סדור (L20; כ-2.0 × 4.5 מ'). לטיח גוון לבן, והוא הושתת על חצצים ואבני שדה קטנות, מעל סלע האם. בפירוק המתקן לא נמצא חומר מתארך. סמוך למתקן נמצאה אבן קלע מעופרת (Biconical leaden pellet; איור 6), מסוג שהיה נפוץ בעיקר בתקופה ההלניסטית, אך המשיך לשמש גם בתקופה הרומית, עד המאה הב' לסה"נ; העדות המאוחרת ביותר לשימוש בכלי זה בארץ ישראל היא מגמלא, מסוף המאה הא' לסה"נ (Stiebel 2013:297).
 
מערות קבורה
חצר גדולה (L6; כ-10 × 13 מ', 5 מ' גובה מרבי; איור 7) נחצבה בחזית מערה A. דופנות החצר טויחו בטיח שגונו חום בהיר. במהלך חציבת החצר נחשף מצפון לה חלל טבעי (L11; איור 3: חתכים 1–1, 4–4), ולפיכך הושלמה דופנה הצפונית של החצר בבנייה באבנים מסותתות (W16; איור 8). בתוך חלל 11 נבנה קיר (W13) מאבני שדה ומאבנים מסותתות בשימוש משני, המלוכדות בחומר מליטה אפור. רצפת החלל כוסתה בבטון (L12), עדות לשימוש מאוחר.
הסלע משני עברי הכניסה לחצר מתרומם מעט וחצוב במתאר דמוי האות L, הבולט מקו הדפנות (איור 10); אפשר שהחציבה נועדה לסמן את הכניסה לתחום החצר — השטח הטמא. סימני חציבה משני עברי החצר מעידים על הפקת אבני בניין, ככל הנראה בעת חציבת החצר והתקנת מערה A.רצפת החצר פולסה באבני שדה קטנות ובאדמה מהודקת, ששרידיה השתמרו סמוך לדפנות (איור 9). על קרקעית החצר נמצא מטבע של אלכסנדר ינאי (104–79/80 לפסה"נ, מטבעת ירושלים; ר"ע 158636). בשלב כלשהו במהלך השימוש במערה A, הותקנה בדופן הדרומית של החצר מערת קבורה נוספת (E, להלן).
 
מערה A. בפתח המערה נבנה סף מאבנים מסותתות (W17; איור 11). מבדיקה ראשונית של המערה נראה שהיו בה כוכים. בתום השימוש הראשון במערה, נאטם הפתח באבני שדה בינוניות, ללא חומר מליטה. בחצר, בחזית הפתח, הצטברה אדמת סחף לכדי גובה של מטר אחד; נמצאו בה חרסים מן התקופות הברזל 2ב, הרומית, הביזנטית והממלוכית. הסתימה בפתח המערה נפרצה בשלב כלשהו, והפתח הוצר באבני שדה קטנות ובאבנים מסותתות בשימוש משני. נראה שבשלב זה השתנה ייעוד המערה, והיא שימשה לפעילות חקלאית או למגורים ארעיים.
 
מערה E. למערה חדר מבוא (L8; כ-2.2 × 4.0 מ', 2.3 מ' גובה מרבי) מטויח בטיח שגונו חום בהיר, בדומה לטיח על דופנות מערה A. בהצטברות אדמת סחף בחצר, סמוך למערה, נמצא ריכוז של אבני שדה גדולות ופסולת חציבה שמקורו בתקרת חדר המבוא של המערה, שנפגעה כנראה מחציבה מאוחרת או בעת סלילת כביש גישה למבנה מגורים סמוך. בקיר הדרומי של חדר המבוא נחצב פתח (L30; כ-0.4 × 0.5 מ', 0.55 מ' גובה; איור 12) מוקף מסגרת (0.1 מ' רוחב, 0.2 מ' עובי), שעליה נשענה אבן הגולל. מהפתח ירדו במדרגה אל חדר הקבורה (L10; כ-2.4 × 3.0 מ', 2.4 מ' גובה מרבי), שבמרכזו בור עמידה (L29; כ-1.5 × 2.0 מ', 0.4 מ' עומק). בדופן המערבית של החדר הותקנו שני כוכים (L22 ,L21; חציבת כוך 21 לא הושלמה). בכל אחת מן הדפנות המזרחית והדרומית הותקנו שלושה כוכים (L28–L23; כ-0.5 × 0.7 × 1.9 מ' בממוצע). על דופנות החדר השתמרו רישומים בפחם של תכנית מיקום הכוכים (איור 13), מהם אפשר ללמוד כי הייתה כוונה לחצוב כוך נוסף במרכז הדופן המערבית.
עצמות אדם נמצאו פזורות בבור העמידה, ואילו בכוכים נחשפו עצמות אדם בארטיקולציה. העצמות מייצגות פרטים במגוון גילאים — עדות לכך שהמערה שימשה לקבורה משפחתית. בתוך המערה נמצאו סיר בישול תמים (B108; איור 3:17) ושלוש גלוסקמות (B118–B116; איורים 14, 15). גלוסקמה 116 מגולפת בגסות, ללא עיטור, ולה מכסה שטוח שנמצא שבור. גלוסקמה 117 (0.3 × 0.4 × 0.7; איור 14) מגולפת בגסות, ללא עיטור, ולה ארבע רגליות נמוכות ומכסה שטוח. על דופן הגלוסקמה חריתה רדודה ורישום בפחם של השם 'שיפרה' או 'שופרה'. בפינה התחתונה של הגלוסקמה נקדח נקב מפולש (1 ס"מ קוטר). גלוסקמה 118 (0.20 × 0.30 × 0.35 מ'; איור 15) צבועה בחזיתה בפיגמנט אדמדם ומעוטרת בחריתה רדודה של שתי מטופות במסגרת בדגם זגזג, שביניהן מפריד עץ דקל, שענפיו מוצגים כחצי עיגול הפונה מעלה בדגם זגזג. במרכז כל מטופה נתונה ורדה בת שישה עלי כותרת; בתוך כל עלה כותרת דגם זגזג. הוורדות מוקפת בשני עיגולים חד-מרכזיים שביניהם מפריד דגם זגזג. למכסה חתך גמלוני.
בתום השימוש במערה נסגר חדר הקבורה, וחדר המבוא מולא בשבבי חציבה, כמעט עד לגובה תקרתו. הפתח נאטם באבני שדה (איור 16), בדומה לאטימה של פתח מערה A.
 
בהצטברויות בחצר המחצבה ובחצר מערות הקבורה נמצאו חרסים מתקופת הברזל 2ב, בהם קערה (איור 1:17) ונר צבוט (איור 2:17); מהתקופה הרומית הקדומה, בהם סיר בישול (איור 3:17), קנקנים (איור 4:17–6) ואמפורה (איור 7:17); מהתקופה הרומית המאוחרת–הביזנטית, בהם קערות (איור 8:17, 9) וקדרה (איור 10:17); וכן קערה מעוטרת בסגרפיטו מן המאות הי"ד–הט"ו לסה"נ (איור 11:17).  
אף שהמערות לא נחפרו ותועדו רק בחלקן, אפשר להסיק מן הממצא כמה מסקנות. שיטת הקבורה בכוכים מופיעה בירושלים כבר בתקופה ההלניסטית (המאה הב' לפסה"נ). אולם, השימוש בכוכים ובגלוסקמות באותה מערת קבורה החל מאוחר יותר, במאות הא' לפסה"נ והא' לסה"נ (קלונר וזיסו תשס"ג:32). לפיכך, אפשר להניח שהשימוש הראשוני במערה A, הכוללת כוכים, היה במאה הב' לפסה"נ, וכי היא המשיכה לשמש עד המאה הא' לסה"נ. נקב בתחתית גלוסקמה, כמו זה שבגלוסקמה 117, מוכר משלהי ימי הבית השני, ומעיד על הקפדה יתרה על טומאת המת (עמר וזיסו תשס"ח:162–163). סימון מיקום הכוכים ברישומי פחם על דופנות מערה E מעיד על תכנון מוקדם. השתמרות הרישומים ואי השלמת תכנית המערה משקף אולי את פרק הזמן הקצר שבו הייתה המערה בשימוש לפני שנאטמה. לפיכך, ולאור השימוש בכוכים לצד גלוסקמות, יש לתארך את מערה E למחצית השנייה של המאה הא' לסה"נ. פתחי המערות נאטמו במכוון, ומאמץ רב הושקע להקשות על פריצתן. ייתכן שהאטימה נעשתה לקראת אירוע שאילץ את בעלי המערה להפסיק את השימוש בה לפרק זמן ממושך, כמו המרד הגדול.
ללא חפירה אי אפשר לקבוע אם מחצבה 10 קדמה להתקנת מערה A או להיפך. אך אפשר לראות כי השתיים לא פוגעות זו בזו, עדות להיותן גלויות. בממצא כלי החרס נמצאו גם כלים מאוחרים, אפשר כי מקורם בסחף מהמדרון. הדמיון בגודל האבנים שהופקו במחצבה לאלה שנמצאו במחצבה הסמוכה לה, אשר תוארכה למאה הא' לסה"נ (יגר 2016), וכן ממצא שברי הגולוסקמות, מחזקים את תיארוך המחצבה למאה הא' לסה"נ.