בריבוע 1 נחפר מילוי אדמה (L109), ונמצאה בו קערה מסוף המאה הי' – ראשית המאה הי"א לסה"נ (ר' איור 1:7). מתחת למילוי נחשפו שתי רצפות טיח, זו על זו (L117 ,L103), שהשתמרו על פני כמחצית הריבוע, והן ניגשות ממזרח אל תעלת שוד (L115; איור 3). במרקם הרצפות ובמילוי שמתחתן נאספו כלי חרס מהתקופה האסלאמית הקדומה (לא צוירו). בריבוע 2 נחשפו חמישה נדבכים של קיר (W108; איור 4) בנוי אבנים בסיתות גס; יסודותיו לא נחשפו. אל הקיר ניגשו מצפון-מזרח חמש רצפות טיח, זו על זו (L116 ,L114 ,L112 ,L111 ,L105; איורים 2: חתך 1–1; 5), ומהן נאספו כלי חרס מהתקופה האסלאמית הקדומה (ר' איור 9:7, 10). בחפירת המילוי שמתחת לרצפה 105 (110L) נמצאה קערה מהתקופה האסלאמית הקדומה (ר' איור 2:7). בריבוע 3 נחשפה אומנה בנויה אבני גזית (W107), שהשתמרו ממנה שני נדבכי יסוד ושני נדבכי על (איורים 2: חתך 2–2; 6). על פני השטח בריבוע זה (L102) נמצאו כלי חרס מהתקופה הפאטימית (ר' איור 3:7, 4). גם בחפירת המילוי סביב האומנה (L106) נאספו כלי חרס מהתקופה הפאטימית (המחצית השנייה של המאה הי' עד לשלהי המאה הי"א לסה"נ; איור 5:7–8, 11, 12).

בשכבת פני השטח נמצאו שלושה מטבעות: אומיי אנונימי (697–750 לסה"נ; ר"ע 161534; L100), ממלוכי (המחצית השנייה של המאה הי"ד; ר"ע 161535; L102) ומימי המנדט הבריטי (1927–1946; L101).
 
כלי חרס
חגית טורגה
 
בחפירה נאספו כלי חרס מהתקופה האסלאמית הקדומה (איור 7).
קערה 1, מטיפוס קערות הבוהק (Luster Ware), נושאת זיגוג לבן אטום, ועליו פסים בצבע זהב הנוטה מעט לירקרק. לכלי שפה ארוכה מאוד, נוטה חוצה ומעלה, וזיווי בתחתית הכלי. כלים מטיפוס זה יובאו ממצרים, והם מתוארכים לתקופה הפאטימית (סוף המאה הי'–המאה הי"א לסה"נ), ונחשבו לכלי היוקרה היקרים ביותר בתקופה האסלאמית הקדומה (Mason 1997:17–18).
קערה 2 מזוגגת בזיגוג אלקלי מונוכרום בצבע ירוק. כלים אלה הופיעו בראשית המאה הט' והשימוש בהם נמשך עד לתוך המאה הי"א לסה"נ, והם נפוצים מאוד בחפירות ברמלה (Kletter 2005: Fig. 11: 3) ומחוצה לה (Stacey 2004: Figs. 5.25:2, 3; 5.27:1, 4, 5).
קערה 3 מזוגגת בזיגוג לבן אטום ללא חיפוי תחתיו. קערות מטיפוס זה, המחקות כלים המיובאים מסין, חסרות עיטור (Cytryn-Silverman 2010:112), והן מתוארכות למאות הט'–הי"א לסה"נ. ברמלה הן מופיעות בעיקר בשכבות מן המאה הי"א (קלטר 2009: איור 3:5, 4).
למחבתות 4 ו-5 זיגוג חום כהה או חום-סגול בתחתית חלקו הפנימי של הכלי; הן החליפו את המחבתות שאינן מזוגגות. נראה כי השימוש בהן החל במהלך המאה הי' לסה"נ ונמשך עד לתקופה הצלבנית. למחבת 4 שפה פשוטה וידיות מדף בהונות. מחבת זו אינה נפוצה ברמלה, והיא נתגלתה רק בחפירות אחדות (טואג 2012: איור 2:7). למחבת 5 שפה מעובה נוטה מטה והיא חסרת ידיות; טיפוס זה נפוץ בחפירות ברמלה (אבישר תשס"ו: איור 9:5).
קנקן 6 הוא מטיפוס 'קנקני ירושלים' העשויים היטב וצריפתם איכותית. הטין שלהם חום בהיר או ורדרד, והם מתוארכים למאות הט'–הי' לסה"נ. קנקנים אלה — חיקוי מקומי מטין צלהב — הם השכיחים ביותר בחפירות רמלה (Cytryn-Silverman 2010: Pl. 9.8:3), וצורתם ממשיכה מסורת שראשיתה במאה הו' או ראשית המאה הז' לסה"נ (Magness 1993:227–230, Form 6).
לקנקן 7 צוואר מחורץ. זהו טיפוס שהתחיל להופיע בתקופה הביזנטית, וייצורו נמשך לכל אורך התקופה האסלאמית הקדומה. קנקנים אלה נבדלים מקנקני הזיר המסורתיים בהיעדר רכס בולט בתחתית הצוואר המרוכס וצליל מתכתי. כלים דומים נתגלו בחפירות טבריה (Stacey 2004: Fig. 5.34) וקיסריה (Arnon 2008:305–307).
לפך 8 דופן דקה במיוחד, והוא מטיפוס הכלים המכונים לעתים בשם 'Egg Shell'. הם קטנים יותר מן הפכים הפשוטים, גופם עגלגל ושפתם רחבה למדי. לעתים יש להם ידית אחת, עם או בלי כפתור מעל, ולעתים נדירות יש להם שתי ידיות. טיפוסים אלה מופיעים ברמלה בשכבות משלהי המאה הט' וראשית המאה הי' לסה"נ, והשימוש בהם נמשך לאורך התקופה הפאטימית (אבישר תשס"ו: איור 13:4).
פך 9 הוא מטיפוס הפכים הפשוטים, הטיפוס הנפוץ ביותר בכל החפירות מן התקופה האסלאמית הקדומה (Arnon 2007: Fig. 7:1). כלים רבים מטיפוס זה נתגלו בבתי היוצר ברחבי רמלה, ולכן נראה כי העיר שימשה מוקד ייצור עיקרי לטיפוס זה.
ידית 10 שייכת לפך ברבוטין, טיפוס של פכים גדולים למדי ומעוטרים בדגמים פלסטיים בולטים במגוון צורות. פתח השפה של כלים אלה רחב ויכול להגיע עד 20 ס"מ, והם מחקים כנראה כלים ממסורת ססאנית. כלי זה היה נפוץ מאוד בכל רחבי הארץ, ומקבילות לו נמצאו באתרים רבים (Avissar 1996:159, Type 7;Kletter 2005: Fig. 16:3, 8; Cytryn-Silverman 2013: Fig. 7.5:7, 7.6:7). במרבית האתרים מתוארכים כלים אלה למן ראשית המאה הט' ועד לאמצע המאה הי' לסה"נ. ברמלה ממשיכים טיפוסים אלה לתוך התקופה הפאטימית.
כלי 11 הוא סיר לילה מזוגג. סירי הלילה עמוקים, בעלי דפנות ישרות למדי ושפת מדף, והם אינם אחידים בגודלם ובצורתם. חלקם נושאים זיגוג. סיר הלילה שנתגלה בחפירה מזוגג בזיגוג אלקלי מונוכרום ירוק, ללא חיפוי תחתיו. סירים דומים נתגלו בחפירות נוספות ברמלה (Arnon 2007: Fig. 3:8), לרוב בשכבות מן התקופה הפאטימית.
כלי 12 הוא נר מטיפוס הנרות דמויי השקד, שנפוצו מאוד במהלך כל התקופה האסלאמית הקדומה; הם מתוארכים למלוא התקופות העבאסית והפאטימית. לנרות עיטור דמוי רשת ויש להם מקבילות בחפירות רבות ברמלה (Kletter 2005: Fig. 21:3, 4), רובן משכבות שזמנן המאות הי'–הי"א לסה"נ, אם כי ייתכן שייצורם החל כבר בשלהי המאה הט' לסה"נ.
 
כלי הזכוכית
תמר וינטר
 
נתגלו שני שברים של כלי זכוכית, המתוארכים לתקופה האסלאמית הקדומה. בקבוק (17–18 מ"מ קוטר השפה; איור 1:8; B1022 ,L109) בצבע כחלחל-ירקרק נמצא במילוי מתחת לרצפת טיח, שפתו אינה אחידה, והיא מקופלת פנימה, וצווארו גלילי. בקבוקים מטיפוס זה אופייניים לתקופה האסלאמית הקדומה, ונתגלו בחפירות קודמות ברמלה, למשל מצפון למסגד הלבן (Gorin-Rosen 2010: Pls. 10.1:13; 10.2:8; 10.6:3, 4).
בסיס חסר צבע (75 מ"מ קוטר הבסיס; איור 2:8; B1006 ,L106), השייך כנראה לבקבוק, נחשף בתעלת היסוד של האומנה בריבוע 3. הכלי מעוטר בחיתוך באיכות גבוהה: בדגם קווי סביב חלקה התחתון של הדופן, ובדגם הנדסי, כנראה מרובע, על תחתית הבסיס. עיטור חתוך (cut) במגוון דגמים אופייני לכלים מהתקופות העבאסיתהפאטימית, ובקבוק הנושא מרובע חתוך על תחתיתו נמשה מהטרופת בסרץ' לימני, שטבעה מעט אחרי שנת 1025 לסה"נ (Lledó 2009:256–258, Fig. 21-3:GW1854). עם זאת, כלים שלהם עיטור דומה על תחתית הבסיס נדירים בממצא שפורסם מהארץ. פריט דומה, שנכלל בקבוצת כלי זכוכית מתקופות אלה, נתגלה בחפירה ברחוב דני מס ברמלה; הכלי מעוטר בחיתוך בדגם קווי סביב חלקה התחתון של הדופן, ובדגם הנדסי –– מצולע דמוי כוכב –– על תחתית הבסיס Katsnelson 2016:66, Fig. 2:9), ור' שם דוגמות מבירות ומפוסטט). ממצאים אלה רומזים אולי שכלים מעוטרים בחיתוך בסגנון זה יוצרו ברמלה בתקופות העבאסיתהפאטימית.  
 
חפצי מתכת
ניצן עמיתי-פרייס
 
התגלו חמישה חפצי מתכת: חפץ קטן, אנקול, מפתח, חפץ מעוטר וכפית. שלושה מהם מתוארים להלן:
1. חפץ עופרת קטן ושטוח שמתארו מעוגל (8.24 גרם, 1.9 מ"מ קוטר; איור 9; B1011 ,L106). על שני פניו שרידים של כתובת בערבית, אך הקריאה אינה חד-משמעית, כדלקמן:
צד 1. אפשרות ראשונה: שורה ראשונה ﻋﺑﻳﺪ (השם עבייד) ובשורה השנייה מילה לא ברורה.
אפשרות שנייה: שורה ראשונה ﻋﺑﺪ (עבד) ובשורה השנייה ﺍﻠﻠﻪ (אללה).
צד 2. הכתובת הוטבעה במרכז בשלוש שורות: محمد / رﺳﻮﻞ / ﺍﻠﻠﻪ (מוחמד שליח אללה); 
וכתובת שוליים: ﺑﺴﻢ ﺍﻠﻠﻪ  ﺍﻠﻪ ]ﺍﻻ ﺍﻠﻠﻪ ﻮﺤﺪﻩ] ([מבלעדי אללה] לבדו), כלומר בשם אללה אין אלוה.
לא ברור האם החפץ הוא בולה, חותם, משקולת או אולי אפילו מטבע, כפי שמרמזת הכתובת בצד 2. הכתב הוא כתב אומיי מעוגל שיכול להתאים לתקופה האומיית או לראשית התקופה העבאסית (לתיאור של מרבית מ-250 החותמות שהתגלו בארץ, ר' עמיתי-פרייס תשס"ז:44–175, אך לא נמצא חותם דומה). ממצא של בולות וחותמות מחפירה הוא נדיר מאוד עד כה. בחפירות ברמלה מצפון למסגד הלבן נמצאה בולת עופרת הנושאת את השם עבד או אולי עבייד (Amitai-Preiss 2010:265, 267, Photo 1.1). גם כתובת זו אינה שלמה ואינה ברורה דיה כדי להבחין בנוסח המלא, ועל כן אי אפשר לדעת אם שתי הכתובות זהות. מכל מקום, אם זו אכן בולה, אלו שתי הבולות היחידות שנמצאו ברמלה.
2. אנקול ברונזה (5.2 ס"מ אורך, 1.7 ס"מ רוחב; איור 10; B1003 ,L100) שימש להחזקת חפץ או היה חלק ממאזניים.
3. חפץ מעוטר לשיבוץ, או מכסה לקופסה קטנה עשוי ברונזה (איור 11; B1010 ,L104), נתגלה עם כלי חרס המתוארכים לתקופה הפאטימית. החפץ מעוין, במרכזו חור ומושחל בו חוט ברונזה העובר מצדו העליון, הגלוי, אל צדו הפנימי, הנסתר. סביר להניח שאין זה תכשיט שכן החור לחוט אינו בקצה העליון כמו בתליון אלא במרכז החפץ. החריתה במרכז היא מעין דגם הראלדי סימטרי משני צדי נקודת המרכז שבה נמצא ראש החוט. בעיטור נראה דגם מעוגל כלפי חוץ, ובראשו אולי עיניים. הגוף מקווקו, ונראה כנחש מסוגנן. כל העיטורים על פני החפץ דומים באופיים, ובהם קווים ומקבצים של שלושה מעגלים, או פחות, שנועדו למלא את החלל שנוצר במתחם זה, אך מיקומם משני צדי הנחשים המסוגננים אינו זהה.
היבטים שונים של העיטור החרות על גבי פריט זה מופיעים בממצאים מספר מהתקופה הפאטימית. ריכוזי מעגלים מופיעים על כלים ממטמון כלי המתכת שנתגלה בטבריה, למשל על בסיס של פמוט (Khamis 2013:142, No. 85; 254, No. 85); וגופם של נחשים מסוגננים נראים בין פלמטות על קערה עמוקה ממטמון זה (Kahmis 2013:167, No. 260; 316, No. 260). גופם של הנחשים המסוגננים מעוטר בקווים אלכסוניים, גם בקערה מטבריה וגם בחפץ מרמלה. מקורם של מרבית הכלים מטבריה בטבריה, ומקצתם מדמשק. בית המלאכה בטבריה פעל עד כיבושי הטורקמנים בשנת 1073, אז עבר לקיסריה והמשיך לפעול עוד כעשרים שנה (לסטר 2011, כרך ראשון:253–254).
 
תחמושת
אלכסנדר גליק
 
בחפירה נמצא כדור שלם (איור 12; B1009, L101) לא ירוי וללא סימני נקירה, במצב השתמרות טוב. הכדור (7.92 × 57 מ"מ), מסוג מאוזר, יוצר על ידי Königliches Munitionsfabrik בעיר ספנדאו שבגרמניה בחודש אפריל 1917 ושייך לטיפוס S67 (67% נחושת, 33% אבץ). תחמושת מסוג זה סופקה לאימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולפי הממצאים בחפירות ארכיאולוגיות הייתה לתחמושת הנפוצה ביותר בצבא התורכי באזורנו בשנים 1917–1918. כיוון שהכדור לא ירוי, סביר להניח שהוא נלקט על ידי האוכלוסייה המקומית בשדה קרב כלשהו. 
 
החפירה מוסיפה מידע על תולדות היישוב בתקופה האסלאמית הקדומה בחלק זה של העיר. מן החפירות עולה כי ההתיישבות החלה בתקופה העבאסית, והמשיכה עד לשלהי התקופה הפאטימית. לאחר מכן האזור ננטש, וההתיישבות בו לא חודשה. בחפירות שנערכו בסביבה הקרובה לא נמצאו עדויות שיסבירו את סיבת הנטישה; ייתכן שאחת משתי רעידות האדמה שפקדו את העיר במאה הי"א הביאה לכך. בחלק מן החפירות הסמוכות נמצאו שרידים המעידים על תושבים אמידים שהתגוררו בחלק זה של העיר (Toueg 2007; טואג 2016). נראה כי האומנה הבנויה אבני גזית באיכות גבוהה היא עדות נוספת לכך.