החפירה נערכה בתחום אתר העתיקות עין עמינדב, אחד משישה מעיינות בשכבת החוור– 'ציר המעיינות' – שהורחבו ותועלו בעת העתיקה, המרוחק כ-70 מ' ממערב לחפירה, ובו מערכת השקיה המורכבת משתי נביעות, שתי נקבות ושתי בריכות אגירה. בדופן הצפונית של הבריכות ניתן להבחין בתחילתן של תעלות השקיה שהובילו אל מדרגות עיבוד חקלאיות במורד המדרון. במערה, כ-10 מ' מעל בריכות האגירה, נמצא בית בד ובו שני נציבים (בתולות) חצובים בשני צִדי אגן מעוגל ושקע לעיגון קורת עץ (בד). מחוץ למערת בית הבד נמצאו אגן אבן ומשקולת מטיפוס ה-T ההפוכה, ראש ה-T נועד לעיגון. ייתכן כי שני פריטים אלה שימשו בבית הבד וכי מקורם בתוך המערה. 

 
מערכת ההשקיה נוקתה ותועדה וכן תועדה מערת קבורה חצובה במחשוף סלע מתחת לבריכת האגירה.  

נקודת הנביעה. חלל חצוב בתוך מערה (L3
; כ-2.5 מ' גובה, כ-5 מ' רוחב הפתח; איור 3), ככל הנראה טבעית במקורה, במטרה להגיע לשכבת האקוויפר. בקצה הדרומי של המערה נחצב חלל סגלגל (2.0 × 3.3 מ', 1.35 מ' גובה) שהעמיק את חלל המערה.
הנִקבה. תעלה חצובה מפתח חלל הנביעה צפונה (L2
; כ-0.75–0.80 מ' רוחב, 2.2 מ' גובה; איור 4), מדופנת באבני גוויל בינוניות (0.3 × 0.3–0.2 מ') וגדולות (0.65–0.50 × 0.50–0.30 מ'). הדיפון משמש כנראה גם תמיכה לתקרת חלל הנביעה. כ-3.5 מ' מצפון לתחילת התעלה נבנה מעליה קמרון ומכאן והלאה הנִקבה היא מנהרה חצובה, מדופנת אבני גוויל בינוניות וגדולות ומקורה בקמרון. כ-4.5 מ' מצפון לתחילת הקמרון פונה הנִקבה כ-30º מערבה. רצפת הנִקבה היא סלע נארי מיושר, אך בקצה הצפוני גובה הסלע עולה ונחצבה תעלה המובילה את מי הנקבה אל בריכת האגירה (איור 5). תחילת התעלה בתוך הנקבה והיא נמשכת כ-2.1 מ' מעבר לקצה הצפוני של הנקבה, עד לנקודה שבה פונה התעלה מזרחה בחדות, כמעט 90º ומשם 1.3 מ' נוספים עד לפינה הדרומית-מערבית של בריכת האגירה.    
הקצה הצפוני של הנקבה (4 מ') אינו מדופן ונראה בו הסלע שבו נחצבה הנקבה. ייתכן כי בליית הסלע הרך גרמה לקריסות ואלו הובילו לדיפון דופנותיה ולבניית קמרון בתקרתה. יש לשער כי חוצבי הנקבה ניצלו את סלע החוואר הרך והקל לחציבה וכאשר הגיעו למפלס הגיר הקשה, מפלס הנביעה, השתמשו בו לרצפת הנקבה וכדי לשמור על השיפוע נחצבה תעלה במקום שבו סלע הגיר הקשה גבוה ממפלס הנביעה.
הבריכה. מתארה כמעט רבוע (L1
; כ-3.4 × 3.0 מ', 1.7 מ' עומק; איור 6), חלקה התחתון חצוב בסלע המדרון וחלקה העליון בנוי, מלבד הקיר הדרומי שכולו חצוב. קירות הבריכה מטויחים בטיח אפור (1–5 ס"מ עובי) על תשתית לבנה. ייתכן כי הטיח האפור הוא שיפוץ מודרני. בפינתה הדרומית-מערבית של הבריכה חצובה מדרגה לצורכי ניקוי ותחזוקה. אל פינה זו מגיעה התעלה המובילה מים מהנקבה. גובהה של התעלה והיחס בינה לבין גובה הקירות מעידים כי קירות הבריכה נשתמרו בשלמותם. 1.1 מ' מפינתה הצפונית-מערבית של הבריכה ובגובה קרקעיתה הותקן חור לניקוז המים (3 ס"מ קוטר). 
מערת הקבורה. מתחת לבריכה, כ-5 מ' ממערב לה, תועדה מערת קבורה חצובה במחשוף הסלע. למערה פתח מקומר (0.64–1.01 מ' רוחב, 1.2 מ' גובה; איור 7) חצוב בתוך מסגרת מלבנית (1.0 × 1.4 מ'). מתארה מלבני (2.24 × 3.43 מ', כ-1.5 מ' גובה) ובדופן המערבית שלה חצובים שני כוכי קבורה (2.33 × 0.50–0.52 מ', 0.55 מ' גובה). המערה נמצאה שדודה.

לא התגלו בחפירה ממצאים מתארכים כלשהם.
 

מערכת ההשקיה העתיקה שנוקתה בחפירה הייתה חלק ממערך נרחב של חקלאות שלחין שהשתרע על פני רצועה צרה וארוכה (יותר מ-3 ק"מ) במדרון הצפוני של הר עמינדב, בין עין סעדים במערב לעין שריג במזרח. המערך מנצל אקוויפרים שנוצרו בין שתי שכבות סלע (חוואר וגיר) באמצעות נקבות, בריכות אגירה ותעלות השקיה. חקלאות השלחין האינטנסיבית תרמה רבות לעיצוב הנוף בהרי ירושלים בכלל ובהר עמינדב בפרט והייתה השיטה הרווחת באזור זה עד לקום המדינה. חקלאות מסורתית זו עדיין קיימת בכפרים כמו בתיר וואדי פוכין, בהרי יהודה ובאזור חברון.     
מערת הקבורה שתועדה שייכת לטיפוס מערות הכוכים שרווח באזור ירושלים בתקופת הבית השני (ר' קלונר וזיסו תשס"ג).