בחפירה הנוכחית נוקה ותועד חתך, שבו אותרו שרידיהם של שני קמרונות, שהוקמו בימי הביניים (המאות הי"ב–הט"ז לסה"נ) ויצאו מכלל שימוש בתקופה העות'מאנית הקדומה (המאות הט"ז–הי"ח לסה"נ). המילויים בתוך הקמרונות לא נחפרו בשל מגבלות בטיחות, אך נאספו מעט שברי כלי חרס שנראו בחתך.
שני הקמרונות קשותים (L5 ,L4; כ-2 מ' גובה מרבי, 2.5 מ' רוחב; איור 2), והם נבנו בציר מזרח–מערב על סלע האם מאבני שדה מהוקצעות ולוחות אבן, שלוכדו בחומר מליטה אפרפר-לבן, ובו גריסים שחורים ולבנים. בתוך קמרון 4, המזרחי, זוהו שני סוגים של מילויי אדמה: אדמת טרה רוסה חומה-אדמדמה (L2; כ-1 מ' עובי), שכיסתה את סלע האם, ומעליה אדמה חומה בהירה-צהבהבה שהגיעה עד לראש הקמרון (L3; כ-1 מ' עובי). בין שתי שכבות המילוי נמצא מפלס של אבני שדה קטנות (L7). בקמרון 5, המערבי, נראה מילוי של אדמת טרה רוסה חומה-אדמדה בלבד (L6). ממצא החרסים המועט (לא צויר) שנדגם מן המילוי המאוחר (L3) בקמרון 4 כולל שברים מטיפוס כלי עזה, וכן קערה עשויה ביד מקבוצת Hand Made Geomtric Ware, המעידה כי הקמרון יצא מכלל שימוש במהלך התקופה העות'מאנית. בשכבת פני השטח נמצא שבר של צדף מעובד מטיפוס 'אם הפנינה' (פנינית המרגליות; Pinctada margaritifera; איור 3). צדפים אלה שימשו לרוב לשיבוץ במזכרות שנמכרו לעולי רגל נוצרים בשלהי המאה הי"ט לסה"נ (קטלב תשע"ז:80).
קמרונות בסגנון ובנייה דומים היו קירוי שכיח בארץ ישראל בימי הביניים (המאות הי"ב–הט"ו לסה"נ; פוקס תשנ"ט:84). על אף הממצא הארכיאולוגי המועט מהחפירה ניתן להציע בזהירות כי הקמרונות הוקמו לכל המוקדם בתקופה הממלוכית (המאות הי"ג–הט"ו לסה"נ) ויצאו מכלל שימוש במהלך התקופה העות'מאנית. הקמרונות מצטרפים לעדויות ההיסטוריות להקדש אבו-מדין ולממצא ארכיאולוגי קודם (לנדס-נגר 2017), המלמדים כי התפתחות היישוב המחודש בעין כרם החלה בתקופה הממלוכית סביב הכנסיות הצלבניות החרבות. מיקומו של האתר סמוך לכנסיית יוחנן בהרים מסביר את הצדף המעובד שנמצא, שהיה מרכיב נפוץ במזכרות לצליינים.