החפירה נערכה באוכף בשולי חורבת מגדל אפק, כ-100 מ' מצפון למבנה אחוזה מהתקופה העות'מאנית השוכן בראש הגבעה. מבנה אחוזה זה הוקם כנראה במהלך המאה הי"ז לסה"נ, על ידי משפחת ריאן, על גבי שרידים של מצודה מהתקופה הצלבנית המזוהה עם מצודת מירבל; סביב מבנה האחוזה שכן הכפר מג'דל יאבא. בגבעה מצפון לאחוזה תועדו קברים מימי הבית השני וכן קברים רבים מהתקופה העות'מאנית ומימי המנדט הבריטי שנקשרו לכפר מג'דל יאבא (כוכבי ובית אריה 2013; שדמן 2014). על פי הסקרים והחפירות שנערכו במקום נראה כי התקיימה באתר התיישבות רציפה מתקופת הברזל 2 ועד התקופה הרומית הקדומה, ולאחר מכן מהתקופה הביזנטית ועד סוף ימי המנדט הבריטי (Tsuk, Bordowicz and Taxel 2016). בחפירה שנערכה בעבר בשולי האתר, מצפון-מזרח לחפירה הנוכחית, נחשפו ממצאים מימי הבית השני האופייניים לאוכלוסייה יהודית (טנדלר 2014).

נפתחו שני שטחי חפירה, המרוחקים כ-15 מ' זה מזה, ובכל אחד שני ריבועים (בשטח הצפוני-מזרחי: ריבועים 1, 2; בשטח הדרומי-מערבי: ריבועים 3, 4). נחשפו שתי שכבות יישוב (II, I), ובהן שרידי קירות ורצפות; בכל שכבה זוהו שני שלבים, מאוחר (2) וקדום (1). שכבה II תוארכה לתקופות הממלוכית והעות'מאנית (המאות הט"ו­­הי"ח לסה"נ), ואילו שכבה I תוארכה לתקופה העות'מאנית (המאות הי"ח–הי"ט לסה"נ). נמצאו כלי חרס, עצמות בעלי חיים ומטבעות מהתקופות העות'מאנית והצלבנית. כן נמצאה כתובת בערבית שתוארכה לתקופה העות'מאנית.

 

שכבה II (איורים 2, 3)

שלב 2. בחתך הדרומי של ריבוע 2 נחשפה רצפת טיח (130L; איור 2: חתך 22), העשויה משכבת טיח אפור (כ-5 ס"מ עובי) שהונחה על תשתית של אבנים מהוקצעות שטוחות. בהצטברות מעל הרצפה נמצאו חרסים, המתוארכים לתקופות הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית הקדומה, ובהם שבר של קערה מזוגגת בצהוב מהים האגאי (Aegean Ware; איור 1:4), המתוארכת למאות הי"ב–הי"ג לסה"נ, וכלי מעוטר מאבן פומיס ששימושו אינו ידוע (איור 5).

בריבועים 3 ו-4 נחשפה הצטברות של אדמה שחורה (118L, 121L; איור 3: חתך 3–3), ובה ריכוזים של אבנים במגוון גדלים, חרסים רבים ועצמות בעלי חיים. החרסים מתוארכים לתקופות הממלוכית והעות'מאנית, ובהם קערה מזוגגת (איור 2:4), קערות מצוירות עשויות ביד הנושאות עיטור גיאומטרי (איור 3:4), קערות צבועות בחיפוי ומזוגגות (איור 4:4), קערה מזוגגת עם עיטור חרות (איור 5:4), שיובאה אולי מאיטליה ומתוארכת למאות הט"ו או הט"ז לסה"נ, כלי פריט מיובא מסוריה (soft paste ware; איור 6:4), קנקן (איור 1:6) וספל קפה מיובא מקוטחיה שבטורקיה (איור 2:6), המתוארך למאה הי"ח לסה"נ. עצמות בעלי החיים יוחסו לבקר ולצבאים (תורג'מן-יפה, להלן).

 

שלב 1. בריבוע 2 נחשפה רצפת טיח (119L; כ-2 ס"מ עובי; איור 7), שנבנתה משכבה דקה של טיח צהבהב שהושתתה על שכבה של אדמה. הרצפה ניגשת לקיר (112W), שחלק מהפן הדרומי-מערבי שלו נשדד. ממזרח לקיר 112 נחשף קטע מרצפת טיח (113L); בהצטברות מתחתיה נמצא נר שתוארך למאה הט"ו לסה"נ (איור 3:6). קצהו הצפוני-מערבי של קיר 112 יוצר פינה עם תעלת שוד (127L) של קיר שביטל את רצפה 130 משלב 2 (איור 8). בהצטברות שנחפרה מעל רצפה 130  ובתעלת שוד 127 נמצאו שתי מקטרות חרס. האחת (איור 4:6) מתוארכת למאה הי"ז לסה"נ, ולה קנה מעוטר בחלקו העליון בעיטור מקדה בדגם 'אדרת הדג', וקצה קנה שצורתו דו-קונית, המעוטר בעיטור מקדה של קווים אנכיים. המקטרת השנייה (איור 5:6) מתוארכת למחצית השנייה של המאה הי"ח לסה"נ, ולה קנה קצר מעוטר בצדו הימני בטביעת חותם חצי עגולה שבתוכה בליטות קטנות, טבעת חיזוק שחתכה משולש בקצה הקנה, וקערת מקטרת המעוטרת בפסי מקדה בדגם סבכה, ששניים מהם מעטרים את בסיסה ויוצרים דגם דמוי V המסמל את השדרית.

 
שכבה I

שלב 2. בריבוע 1 נחשפו שני קטעי קירות (120W, 125W) שיצרו פינה. קיר 120 נבנה בכיוון צפון-מערב–דרום-מזרח משתי שורות של אבנים מהוקצעות גדולות שביניהן הונח מילוי של אבני גוויל קטנות; הקיר השתמר לגובה שני נדבכים. משני צדי קיר 120 נחשפה הצטברות של אדמה שחורה, ובה אבני מפולת במגוון גדלים. מקיר 125 נחשף קטע קצר, שנבנה גם הוא משתי שורות של אבנים מהוקצעות. בפינת הקירות נחשף מילוי אדמה, ובו ממצא כלי חרס, הכולל קערה מזוגגת (איור 1:9) מן המאות הט'–הי' לסה"נ ומקטרת (איור 5:9) המתוארכת למחצית השנייה של המאה הי"ח לסה"נ. למקטרת קנה קצר מעוטר בטביעת חותם עם בליטות, שבקצהו טבעת חיזוק שחתכה משולש, וקערה מעוטרת בקווי מקדה אנכיים, היוצאים מבסיסה כלפי מעלה, ששפתה מעוטרת בקו חרות אופקי.

 

שלב 1. במפלס העליון של ריבועים 2–4 נחשפו שני קירות (103W, 115W), שנבנו מאבנים מהוקצעות ללא חומר מליטה, רצפת אדמה מהודקת (132L) ורצפת כורכר כתוש (111L). במהלך הכנת השטח טרם החפירה נחשף בריבוע 1 בור ספיגה בנוי (101L; 1.5 × 4.3 מ', כ-3 מ' עומק; איור 2: חתך 1–1). מילוי הבור, שחלקו העליון כלל אדמה, אבנים ופסולת בניין מודרנית, נחפר באמצעות מחפרון עקב מגבלות בטיחות. ארבעת קירות הבור הושתתו כנראה על סלע האם. נראה שהבור נבנה בשני שלבים, שכן קירותיו המזרחי והמערבי (133W, 135W) נבנו בחלקם הדרומי מאבני גוויל בינוניות שלוכדו באדמה, ואילו חלקם הצפוני נבנה מאבנים מהוקצעות. בחלקם העליון של שני הקירות זוהו פתחים מרובעים (0.3 × 0.4 מ') ובחלקו העליון של קיר 133 זוהו שרידים של קשת. הקירות הצפוני והדרומי (134W, 136W) נבנו מאבנים מהוקצעות וללא חומר מליטה. בורות ספיגה דומים תועדו ביפו (יקואל ומרכוס 2017). בתוך הבור התגלו חרסים ואבן גיר שעליה חרותה כתובת בערבית (0.17 × 0.25 × 0.38 מ'; עמיתי-פרייס, להלן).

ממצא כלי החרס משלב זה כלל סירי בישול (איור 2:9) עם עיטור דקור, קנקנים (איור 3:9) מטין אפור בהיר מטיפוס כלי עזה ופכים עם זרבובית (איור 4:9), גם הם מטיפוס כלי עזה. על פי ממצא כלי החרס תוארך שלב 1 למאות הי"ח–הי"ט לסה"נ.

מעל קיר 115 נמצא דינאר עשוי כסף סיגים (Kool 2013:166–167) של המלך הצלבני אמורי הא' (1163–1173 לסה"נ) או של יורשיו (עד 1187 לסה"נ). בהצטברות שנחפרה בריבוע 2 (104L) נמצא מטבע כסף של הסולטן העות'מאני מחמוד הב' (1223­–1255 להג'רה/1808–1839 לסה"נ). המטבעות הלכו לאיבוד, ועל כן הם לא קיבלו מס' רשות וזיהוים נעשה על סמך תמונות שצולמו קודם לניקויים.

 
עצמות בעלי החיים
זוהר תורג'מן-יפה
 
במכלול העצמות זוהו 32 עצמות (ר' נספח: טבלה 1), ואלה יוחסו לשתי תקופות: הממלוכית–העות'מאנית (המאות הט"ו­­הי"ח לסה"נ) והעות'מאנית (המאות הי"ח–הי"ט לסה"נ). העצמות זוהו על סמך סממנים מורפולוגיים בקצות העצמות בעזרת האוסף המשווה במעבדת הארכיאוזואולוגיה באוניברסיטת חיפה ותועדו לפי הפרוטוקול של דיוויס (Davis 1992). העצמות זוהו לרמת המין, וכשזה לא התאפשר הן זוהו לרמת הגודל (יונק בינוני). גילאים משוערים נקבעו לפי רמת איחוי העצמות הארוכות (Reitz and Wing 2008), או לפי רמת שחיקת השיניים (Grant 1982).
המין השכיח במכלול מהתקופות הממלוכית–העות'מאנית הוא הבקר (Bos taurus), ואחריו בשכיחות יורדת הצבאים (Gazella), הכלב (Canis sp.) והיונק הבינוני. מתקופות אלה לא זוהו עצמות של צאן (Capra hircus/Ovis aries), אך העצם שיוחסה ליונק הבינוני מייצגת אולי פרט אחד ממינים אלה. המין השכיח במכלול מהתקופה העות'מאנית הוא הצאן, ואחריו בשכיחות יורדת הבקר והצבאים. שלוש עצמות לא זוהו לרמת המין אלא לגודל של יונק בינוני, כלומר גודל של צאן.
בממצא אפשר להבחין בהבדלים בייצוג חלקי שלד עשירים בבשר לעומת אלה העניים בבשר של כל המינים מלבד הכלב (איור 10). חלקי השלד מהתקופה העות'מאנית עשירים יותר בבשר לעומת חלקי השלד מהתקופה הממלוכית–העות'מאנית. הבדל זה יכול להצביע על אופי שונה של ניצול בעלי החיים.
מתוך 32 העצמות המזוהות, 15 עצמות מציגות סימנים המעידים על גיל הפרטים בזמן המוות (ר' נספח: טבלה 2): שלוש עצמות משכבה II המתוארכת לתקופות הממלוכית–העות'מאנית, ו-12 עצמות משכבה I המתוארכת לתקופה העות'מאנית. ניכר כי רוב הפרטים היו בוגרים בזמן המוות.
 
מבדיקת מכלול העצמות עולה כי בשכבה II המין השכיח הוא הבקר ובולטים בממצא חלקי שלד עניים בבשר, ואילו בשכבה I המין השכיח הוא הצאן ויש יותר חלקי שלד עשירים בבשר. ריבוי בחלקי גוף עשירים בבשר עשוי ללמד כי בעלי החיים נשחטו במקום אחר, והחלקים העשירים בבשר נבחרו והובאו לאתר. לעומת זאת, ריבוי חלקי שלד עניים בבשר יכול ללמד כי בעלי החיים נשחטו באתר עצמו. בשני השלבים ניכרת העדפה לניצול פרטים בוגרים. ממצא זה יכול להעיד על כלכלת עדר המתבססת על מוצרים משניים, כגון צמר (כבשים), חלב (עיזים) ועבודה (בקר). בשתי התקופות יש עדות לציד של חיות בר לצד גידול חיות המשק.
 
כתובת בערבית
ניצן עמיתי-פרייס
 
בבור הספיגה הבנוי (101L) מהתקופה העות'מאנית שנחשף בריבוע 1 טרם החפירה התגלתה אבן גיר (0.17 × 0.25 × 0.38 מ'; איור 11) שעליה חרותה כתובת בערבית (3 × 4 ס"מ גודל האותיות); הכתובת כוללת שש שורות. שלוש מהן נמשכות לכל רוחב האבן, ואילו בכל אחת משתי השורות האחרונות כתובה רק מילה אחת בראש השורה. מילים אלה אינן חרותות לעומק, ונראה שהן תשתית לפני החריתה לעומק. חלוקה זו של השורות תמוהה, וייתכן שהכותב לא היה מיומן בתכנון כתובות על אבן. עם זאת, בכתובות רבות אין כלל ניקוד דיאקריטי, אך בכתובת זו הניקוד הדיאקריטי חרות מעל ומתחת לאותיות הדורשות זאת.

בכתובת שני בתי שיר מתוך קצידה (qaṣīdah) של המשורר והוגה הדעות העבאסי שנולד בעיר מערת א-נועמאן שבצפון-מערב סוריה, אבו אל-עללא אלמערי אַבּוּ אלְ-עַלַאא אַחְמַד בְּן עַבְּד אללַּהּ בְּן סֻלַיְמַאן א-תַּנוּחִ'יּ אלְ-מַעַרִּיּ (أبوالعلاء أحمد بن عبد الله بن سليمان التنوخي المعري; 973–1054 לסה"נ; Smoor 2012). הקצידה המצוטטת היא 'תעב כלהא אלחיאת' (تعب كلها الحياة; T`abu Kulihā al-Khayāt; 'כל החיים [הללו] מכבידים'; תודה לענאן עזב על עצתו בזיהוי הכתובת). בקצידה המקורית 126 שורות, הנחלקות ל-63 בתי שיר, שבכל אחד מהם שתי שורות. לפי החריזה האופיינית לקצידה, השורה השנייה בכל בית שיר מסתיימת תמיד באותו צליל (Sumi 2004:1). בקצידה זו המילה בסוף כל בית שיר מסתיימת באותיות אליף ודאל (אלף ודלת), היוצרות את הצליל אד (ad).

 
הכתובת:
وشبيه صوت النعيؔ إذا قيس بصوت
البشيرفي كل ناد
صاح هذه قبورنا تملٵ الرحب
فاين القبور من [عهد عاد]
 
התעתיק:

wa-shabīhun ṣawtu n-na`i idhā qīsa fī- ṣawti

l-Bashīri fī kul nād

ṣāḥi hadhihī qubūrunā tamla'u al-ruḥba

fa-ayna l-qubūr min [`ahdi `aād]

התרגום:

אם תימדד בשורת המוות, שווה תהיה לקול בשורה בכל נאד (ناد)העולם

ראה-נא, אלה הם קברינו אשר ממלאים את הארץ, אז היכן הקברים מימי עאד?
 
הכתובת כוללת את הבית השני ואת חלקו הראשון של הבית הרביעי בקצידה. חלוקת השורות בכתובת אינה זהה לחלוקתה בקצידה המקורית; שתי המילים האחרונות בשורה הראשונה צריכות להיות בשורה השנייה.

דומה כי לכתובת נבחרו במכוון שני בתי שיר שאינם רציפים, שכן הם עוסקים במוות ובקברים, אף שהשיר שממנו נלקחו מדבר על החיים. על העיסוק הישיר בקברים מתווסף אזכור השם עאד, המופיע בשורה האחרונה. שם זה מתייחס לבני עאד הנזכרים בקוראן כאחד העמים, בדומה לת'מוד ולאנשי מדין, אשר נשלחו אליהם שליחים (נביאים) לפני מוחמד, אך הם לא שמעו להם ולכן אבדו; וכיוון שאבדו, מקום קבורתם לא נודע. סיפור זה מופיע למשל בסורת 'ההצהרה' (סורה 9, פסוק 70): "האם לא שמעו את אשר אירע לאשר לפניהם — לבני עמו של נח ולבני עאד ות'מוד ולבני עמו של אברהם, ולאנשי מדין ולערים ההפוכות? השליחים שנשלחו אליהם הביאו להם אותות נהירים. אלוהים מעולם לא גרם להם עוול. הם גרמו עוול לעצמם" (רובין 16:2015). לפיכך, הפירוש לקטע בסוף בית השיר הרביעי — "היכן הקברים מימי עאד" — הוא "היכן הקברים העתיקים?".

דומה לפיכך כי האבן היא מצבה, הקשורה לבית הקברות מן התקופה העות'מאנית שהיה בקרבת מקום. עם זאת, הכתובת אינה כוללת את שמות הנקבר או הנקברים, וייתכן שהשמות הופיעו בחלק אחר של האבן, שלא שרד. האבן שבורה בצדה הימני, אולי במקום שבו היא שולבה בקבר, במבנה קבר או במבנה מרכזי בבית הקברות. ייתכן שהיה זה קברו של אל-צאדיק, ראש משפחת אל-ריאן, שהיה אחד מראשי הכפר מג'דל יאבא במאה הי"ט לסה"נ (Khalidi 1992:39; Taxel 2017:49–50).

לא ברור אם היה זה נוהג רווח להשתמש בבתי שיר שונים מהקצידה 'כל החיים [הללו] מכבידים', או שרק בבתי השיר המופיעים בכתובת, שכן זוהי המצבה היחידה הנושאת קצידה זו.

 
סיכום

בחפירה מצומצמת זו נחשפו שתי שכבות יישוב, המתוארכות לתקופות הממלוכית והעות'מאנית (II; המאות הט"ו­­–הי"ח לסה"נ) ולתקופה העות'מאנית (I; המאות הי"ח–הי"ט לסה"נ). בכל שכבה זוהו שני שלבי בנייה, שהמעבר ביניהם התאפיין ברציפות ובבנייה מעטה.

לפי המקורות ההיסטוריים, היישוב דעך בסוף המאה הט"ז לסה"נ ומנה 44 תושבים בלבד. אולם במאות הי"ז–הי"ח לסה"נ זכה היישוב לעדנה מחודשת עם הגעתה של משפחת ריאן, שהקימה סמוך למבנה המצודה את בית האחוזה, ששרידיו נראים במקום עד עצם היום הזה.

הממצא הארכיאוזואולוגי שנאסף במהלך החפירה מרמז על שינויים בהרגלי הצריכה, או על מצבם הסוציו-אקונומי של תושבי היישוב במעבר בין התקופות, אך נראה כי גודל המדגם אינו מאפשר להסיק מסקנות חד משמעיות.

בור הספיגה שהתגלה בריבוע 1 אפיין בתי אמידים ביישובים כפריים שהתפתחו סביב מבני ממשל או בתי אחוזה אשר שימשו מרכזים מנהליים (Tsuk, Bordowicz and Taxel 2016:80). נראה שדייריו של המבנה השתייכו לאחת המשפחות החשובות בכפר באותה העת. הכתובת בערבית מעידה על רמת השכלתם של תושבי המקום ועל היכרותם עם יצירותיו של משורר בן התקופה העבאסית.