המבנה

המבנה נמצא לאורך רחוב דוד, עמוד השדרה של העיר והרחוב הראשי של השוק שבלב העיר העתיקה, במפגש ארבעת הרבעים (איור 1). המבנה גובל בצפון בגן השלום ע"ש סנט ג'ון ובחצר בית ספר מרטין לותר ובמערב ברחוב מוריסטן (רחוב פרידריך נסיך הכתר). פתח המבנה נמצא כיום בצדו הדרומי, ומוליך אליו אחד הפתחים הקשותים של השוק שלאורך רחוב דוד. עד שנת 2000 המבנה שימש שוק פירות וירקות, אך כיום רק חלקו מנוצל ומשמש מחסן של החנות הסמוכה.
המבנה (650 מ"ר; איורים 2, 3) כולל אולם גדול יחיד, רובו בן קומה אחת, ורק בצדו הצפוני-מערבי יש יחידה קטנה בקומה שנייה, השייכת למסדר ג'ון הקדוש ושימשה בשנים 1949–1960 בית חולים לעיניים (איורים 2:A ו-4); רצפת הקומה השנייה הוסרה לאחרונה. האולם כולל ארבעה אגפי אורך, המחולקים ל-11 יחידות ב-17 אומנות איתנות ומרובעות (XXI ,XX ,XVIII–XIII ,XI–IX ,VII–V ,III–I) ושלוש או ארבע אומנות מלבניות מוארכות בקצה הדרומי של האולם (XIX ,XII ,VIII ואולי גם IV), התומכות את הגג. היחידה הדרומית-מערבית של המבנה היא חדר סגור ובו קבר השיח' עבאין (الشيخغباين; איור 2:B).
האולם מקורה ב-11 קמרונות צולבים עם קשתות מחודדות, בגובה אחיד פחות או יותר (4.5 מ' גובה מהרצפה לראש הקמרון). הקמרונות נבנו מאבנים קטנות מהוקצעות חלקית, שלוכדו במלט לבנבן; הם טויחו ברובם בטיח עם בנייתם. הקמרונות סדורים בשלוש שורות ומופרדים זה מזה בקשתות רוחב נמוכות. הקשתות שבין אומנה VI לאומנה VII, ובין אומנה VI לאומנה X בולטות כלפי מטה כ-0.5 מ' מעבר לפני השטח של הקמרון, כנראה בשל תיקונים שנערכו לאחר התמוטטות הקשתות המקוריות (איור 5). שלושה פתחים עגולים ורבועים בקמרונות (oculi) שבחלק המזרחי של המבנה מאפשרים כניסת אוויר ואור לאולם (איור 6).
האומנות והקשתות אופייניים לבנייה בתקופה הצלבנית: אבני גזית גדולות שסותתו היטב ובחלקן עדיין ניכרים סימני הסיתות האלכסוני ותווי סתתים למרות שכבות הטיח והצבע הרבות שנמרחו עליהן לאורך השנים. שלוש האמנות המלבניות המזרחיות (III–I), המרוחקות כ-5 מ' זו מזו, עוטרו באבן כרכוב בולטת בבסיס הקשת, ובה שקע קעור מעוגל (cavetto molding; איור 7). אומנות X ו-XIV שופצו — חלקים מהן פורקו ושימשו משקופים — כנראה בתקופה מאוחרת (איור 8). בחלקן התחתון של כמה מהאומנות נקדחו טבעות קשירה קטנות.
האולם רוצף באבני גיר מלבניות מסותתות במגוון מידות שהונחו בשורות (ר' איור 3). הקירות התוחמים של האולם (ר' איור 2), המשתרעים בין האומנות עד לגובה ראש הקשתות, נבנו כנראה בתקופה מאוחרת, שכן הם נבנו בבנייה ירודה ממגוון אבנים וביניהן מילוי של אדמה והם ניגשים אל האומנות; בקירות אלה נקבעו חלונות ופתחים (ר' למשל איור 4).
 
החפירה
נחפרה רצועה צרה (2 × 8 מ' ; איור 9) סמוך לפן המזרחי של אומנה VI, בחלק המזרחי של המבנה, במקום שבו אבני הריצוף (L1) לא נפגעו וחתמו את השכבות הקדומות. החפירה העמיקה כדי 3 מ' ויותר מתחת לרצפה 1 ולא הגיעה לסלע האם.
 
שכבה III. מתחת לרצפה 1 נחשפו חמישה נדבכים מאומנה VI (3.5 מ' עומק; איור 10). הנדבכים נבנו מאבנים גדולות שסותתו היטב (0.5 × 0.5 × 1.0 מ'), המלמדות שאלה אינם נדבכי יסוד אלא חלק מהאומנה עצמה שעמדה חשופה מעל הרצפה המקורית. אל האומנה ניגשים שני קירות שנחשפו בחלקם, האחד ממזרח (W12) והאחר מצפון (W13). שני הקירות נבנו מאבני שדה בינוניות ששולבו עם אבנים קטנות ולוכדו יחד באדמה; הפן הדרומי של קיר 12 טויח בשכבה דקה של טיח אפור. קיר 12 (2.5 מ' אורך, 1.3 מ' רוחב, 2.2 מ' גובה השתמרות) נבנה בציר מזרח–מערב ונמשך למזרח לכיוון אומנה II וכנראה ניגש אליה (איור 11). קיר 13 (0.9 מ' אורך, 2 מ' גובה; איורים 9: חתך 2–2; 11; 12) נבנה בציר צפון–דרום ונחשף במחיצה המערבית של החפירה; הפן המערבי שלו לא נחשף, ולכן רוחבו אינו ידוע. הקיר נמשך לצפון וניגש כנראה לאומנה VII. נראה על כן כי שני הקירות הם בני זמנן של האומנות או מאוחרים להן.
אל הפן הצפוני של קיר 12 נסמכת תעלת מים (L18; איור 12), שרק קטע קצר ממנה נחשף (0.9 × 0.9 מ'). התעלה נבנתה בתוך מילוי אדמה (L17) מאבני שדה קטנות שלוכדו בטיח אפרפר; במילוי אדמה 17 התגלו שברי כלי חרס, ובהם שתי קערות מזוות (איור 1:13, 2) וקנקנים (איור 8:13), המתוארכים למאות הי"ב–הי"ג לסה"נ, ומטבע איובי (1171–1250 לסה"נ; ר"ע 145782). מעל התעלה התגלה מילוי של אדמה חומה ואבנים קטנות (L9), ובו הרבה סיגי מתכת, עצמות בעלי חיים ושברי כלי חרס, הכוללים קערה מזווה (איור 3:13) וסיר בישול (איור 7:13), המתוארכים לאמצע המאה הי"ב לסה"נ, וכן קערות מזוות (איור 1:14, 2), צפחת (איור 6:14) ומקטרת (איור 8:14), המתוארכים לתקופה העות'מאנית (המאות הט"ז–הי"ט לסה"נ).
בעומק של 2 מ' מתחת לרצפה 1 התגלה ריצוף (L27; איור 15), שנבנה מלוחות אבן לא סדורים ומלט אפרפר; הוא ניגש לקיר 12 מדרום. בבדיקה קטנה מתחת לריצוף 27 התגלו מילוי אדמה אפורה (L28) ומתחתיו שכבת אבני שדה (L29), ששימשו יסוד לקיר 12 ולריצוף. במילוי 28 התגלה חפץ דמוי מטבע מעופרת (איור 16; ר"ע 145774), שמשני צדיו תיאורים: האחד של יד מאוגרפת והשני של פנים. בחפץ זה יש שני חורים קטנים, המלמדים כנראה שהוא היה מחובר לבגד או לחפץ כלשהו; זמנו אינו ידוע. מילוי 28 כולל גם שבר סיר בישול (איור 6:13) מהמאה הי"ב לסה"נ ומטבע משלהי התקופה הרומית (324–497 לסה"נ; ר"ע 145790). מעל ריצוף 27 התגלה ריצוף נוסף (L25), עשוי מטיח לבנבן (כ-7 ס"מ עובי) ואבנים קטנות, הניגש גם הוא לקיר 12. שתי הרצפות נפגעו מבורות שנחפרו בשכבה II (ב-L16 ,L14; להלן), ולכן קשה לעמוד על הקשר המדויק ביניהן לבין אומנה VI.
 
שכבה II. רצפה 25 כוסתה במילויים (L24 ,L23), שהכילו אבנים בינוניות ושברי כלי חרס, ובהם קנקן (איור 9:13) מהמאות הי"א–הי"ב לסה"נ; כלים מחופים בצבע, הכוללים קערה (איור 4:13); מחבת (איור 5:13), קנקן מעוטר בדגם גיאומטרי (איור 10:13) וכלי המכונה רימון (איור 11:13), המתוארכים למאות הי"ב–הי"ג לסה"נ; ונר (איור 12:13) מהמאות הי"ג–הי"ד לסה"נ. כן התגלו במילויים שני מטבעות איוביים מימי שלטונו של צלאח א-דין ואל-עדיל סייף א-דין אבו בכר (1174–1198 לסה"נ; ר"ע 145786, 145787). במילויים אלה התגלו גם עצמות בקר (Bos taurus), כבשים ועִזים (Capra/Ovis), וכן לסת של זן נדיר: דג תוכי (Scarus persicus) מהים האדום. באחת מעצמות הבקר הובחנה פתולוגיה: היא מוגדלת כתוצאה ממאמץ חוזר ונשנה לאורך השנים, אולי מעבודה בחריש.
מעל מילויים 23 ו-24 התגלו שתי רצפות טיח זו מעל זו (L22 ,L20). הרצפות נחתכות בשני בורות אשפה (L16 ,L14), שחודרים גם את מילויים 23 ו-24 ואת רצפות 25 ו-27 שמתחת להן. בורות האשפה הכילו הרבה סיגי מתכת וכן קרן של אייל אציל (אייל אדמוני; Cervus elaphus) ועליה סימני חיתוך. בבורות לא התגלה ממצא מתארך, אבל נראה כי הם נחפרו במהלך התקופה העות'מאנית.
רצפות 20 ו-22 נחתמו במילוי אדום בהיר (L11), כנראה שרידי טבון או שרידי כבשן על סמך הכמות הגדולה של סיגי מתכת שהתגלתה במילוי. במילוי 11 התגלו שני מטבעות איוביים מימי שלטונם של אל-זהיר רזי ואל-נאצר צלאח א-דין יוסף (1169–1216 לסה"נ; ר"ע 145783, 145785), ומטבע ממלוכי מימי שלטונו של א-נאצר מחמד (1329–1330 לסה"נ; ר"ע 145784).
מעל מילוי 11 התגלו מילויי אדמה ואבנים (L10 ,L6 ,L4), שהכילו שברי כלי חרס, ובהם אגן (איור 4:14) ופך (איור 5:14) מהתקופה העות'מאנית (המאות הט"ז–הכ' לסה"נ), ומטבע ממלוכי (ר"ע 145781). בתוך מילויים אלה נבנה מתקן מעוגל מאבני שדה קטנות (L5). בתוך המתקן התגלה מטבע מימי שלטונו של א-נאצר מחמד (1293–1341 לסה"נ; ר"ע 145780). מעל מילוי 4 התגלה מילוי אפרפר המכיל אבני שדה (L3), המכסה את קיר 12. במילוי 3 התגלו שבר של מקטרת מהתקופה העות'מאנית (איור 7:14), שלושה מטבעות ממלוכיים (ר"ע 145776, 145777, 145779) ועצמות רבות של סוסיים (Equid) וכבשים/עִזים (Capra/Ovis); באחת מעצמות הסוסים הובחנה פתולוגיה שנוצרה כתוצאה מלחץ על אגן הסוס.
 
שכבה I. הריצוף של ימינו (L1) נבנה מאריחי אבן רבועים במגוון מידות, והוא מכסה את כל שטח המתחם, ניגש אל האומנות וחותם את כל המילויים והרצפות שהוזכרו לעיל. בתשתית הריצוף (L2) התגלו שבר קערה מהתקופה העות'מאנית (איור 3:14), מטבע ממלוכי (ר"ע 145775), מטבע מימי המנדט הבריטי (1927 לסה"נ; ר"ע 822423) ועצמות כבשים. ממצאים אלה מלמדים כי התאריך המוקדם ביותר לבניית הריצוף הוא שנת 1927.
 
מהחפירה עולה כי האולם נבנה במקור בתקופה הצלבנית (שכבה III). לא ברור אם רצפה 27, הרצפה התחתונה ביותר שנחשפה בחפירה, היא הרצפה המקורית של האולם, ועל כן גובה הקמרונות הוא 7 מ' לכל הפחות — אולם רחב ומרשים ביותר. במהלך ימי הביניים נבנו בין האומנות שבאולם, לפחות בחלקו המזרחי, קירות 12 ו-13 וכנראה גם קירות נוספים שלא נחפרו. אלה הם כנראה קירות מחיצה מאוחרים או חלק ממתקן, כמו למשל בריכה או בור מים. אפשר גם שקירות שניגשו אל שתי אומנות שימשו קורות תמיכה שלהן, למניעת התמוטטות של המבנה ברעידת אדמה. ואכן החלק המזרחי של האולם השתמר במלואו עד ימינו, בעוד שהחלק המקומר שמצפון לו כמעט והתמוטט במשך השנים כפי שמלמדים תצלומים מהמאה הי"ט לסה"נ (Pringle 2007: CII).
במהלך שלהי ימי הביניים והתקופה העות'מאנית (שכבה II) הצטברה בהדרגה אדמה באולם (מילויים 23, 24). רצפות 20 ו-22 נבנו מעל הצטברויות אלה, ואפשר שעליהן נבנה טבון או כבשן בתקופה הממלוכית או העות'מאנית על סמך צבעו האדום של מילוי 11 ושפע סיגי המתכת שהתגלו במילוי זה ובבורות 14 ו-16. נראה כי טבעות הקשירה שהתגלו בחלק מהאומנות נקדחו בשלב שימוש זה, שכן במילוי 11 התגלו עצמות רבות של בעלי חיים, המלמדות כנראה כי האולם שימש לאחסון ולטיפול בבעלי חיים. אפשר גם כי עצמות בעלי החיים קשורות למשחטה ולבית מלאכה לעיבוד עורות שעמדו בשרידים הסמוכים של כנסיית סנטה מריה לטינה (Berkovich and Re’em 2016:213n13).
ללא בדיקות נוספות אי אפשר לקבוע אם כל תקרת האולם מקורית, אם כי נראה שהיא עברה תיקונים ושינויים לאורך השנים. הוספת הפתחים (oculi) בקמרונות מלמדת כי בשלב כלשהו נדרשה תוספת של אוויר ואור לאולם.
 
הסקר והחפירות שנערכו על ידי קונרד שיק (1902) ומחקרים ארכיאולוגיים אחרים במתחם המוריסטן (Kenyon 1974:227–231; Re’em et al. 2011) מלמדים שהאולם המקומר שנחפר היה במקור חלקו הדרומי-מזרחי של מתחם מקומר ענק דמוי L מהתקופה הצלבנית. מתחם זה (כ-6000 מ"ר) כלל יותר מ-100 אומנות והשתרע בצפון עד לכנסיית סנטה מריה לטינה, במערב עד לרחוב מוריסטן של ימינו, ואולי אפילו עד לכנסיית סנט ג'ון הבפטיסט אם עוקבים אחרי העמודים שסומנו בתוכנית של שיק, במזרח עד לשלושת השווקים ובדרום עד לחזית המבנים שלאורך רחוב דוד. כיום השתמרו ממתחם מקומר זה רק כמה מהקמרונות הדרומיים, המשמשים בחלקם חנויות בשוק שלאורך רחוב דוד, ורצף קמרונות היוצר את רחוב מוריסטן של ימינו ומוליך אל הפתח הדרומי של מתחם מוריסטן. אנו מניחים כי קמרונות רבים נוספים השתמרו חבויים בחנויות שלאורך הרחוב. יתר השרידים קבורים מתחת למבני מתחם מוריסטן של ימינו או נהרסו והוסרו לפני הבנייה במחצית השנייה של המאה הי"ט לסה"נ ובמהלכה. כמה שרידים של גדמי אומנות ניכרים עדיין בגן השלום ע"ש סנט ג'ון ובחצר של בית ספר מרתין לותר; אומנות אלה יחד עם האומנות של האולם שנחפר הן בברור חלק ממבנה אחד רציף. באומנה המרוחקת ביותר שעומדת חופשיה בגן השלום, הישר מצפון לאולם, שולבה אבן כרכוב עם שקע קעור מעוגל (cavetto molding), בדומה לכרכובים שבאומנות IIII במזרחו של האולם; זוהי הוכחה נוספת לכך שהאולם והאומנות בגן השלום ובחצר בית הספר שייכים ליחידה אדריכלית אחת (ר' Berkovich and Re’em 2016:201–202; לטענות נגד ר' Pringle 2007:204; Heinzelmann et al. 2014:171–174; Boas 2017:21–22, 29).
החלל הנרחב של המתחם המקומר הכיל בקלות מאות רבות של אנשים או כמויות גדולות של ציוד ואספקה, ועל כן הוא היה ללא ספק חלק חשוב מהרובע ההוספיטלרי. הנחה זו מחוזקת במתקני מים, בורות מים, צינורות, מרזבים ותעלות, שהתגלו בחפירות מתחת לאולם (Warren 1884: Pl. L; Warren and Conder 1884:256–260; Pringle 1997). למרות זאת חוקרים ייחסו לאולם הדרומי-מזרחי חשיבות משנית, וכמה אף מיקמו אותו מחוץ למתחם מוריסטן. כמה מחוקרים אלה תמכו בהצעה של שיק שהאולם הכיל את מגורי האבירים ההוספיטלרים ואת האורוות של סוסיהם (Schick 1902:50; King 1931:66–67; Benvenisti 1970:70; Barber 2001:153). אחרים ראו באולם זה בעיקר חלל מסחרי, אולי בשל שימושי הנוכחי; פטריך (תשמ"ה: 14, 15) למשל הציע כי כל השטח אוכלס בחנויות ובשוק העופות שהוזכר ב-La Citez. בהט (Bahat 1990:91), במחשבה דומה, הציע שחלק זה של המתחם שימש יחידה עצמאית, שהופרדה מהמכלול ההוספיטלרי בסמטה שנמשכת לאורך החזית המערבית של כנסיית סנטה מריה לטינה ולמטה עד לרחוב דוד, בדיוק בתוואי של רחוב מוריסטן כיום.
בועז (Boas 2001:88, 143–144, 159–160) מצד שני טען כי האולם הדרומי-מזרחי היה חלק בלתי נפרד מהרובע ההוספיטלרי. לפי פרשנות זו רוב הקמרונות שנבנו לאורך רחוב דוד אכן אוכלסו בעבר בשתי קומות נרחבות של חנויות, ובכל אחת מחסן וחדרי מגורים, בשעה ששוק פתוח השתרע בפינה הדרומית-מזרחית של אולם הקמרונות שבו נערכה החפירה. הקמרונות נמשכים לצפון אל עבר כנסיית סנטה מריה לטינה ויצרו יחידה נפרדת שאכלסה כנראה מחלקות נשים של בית חולים. מרפי-אוקונור הסכים כי חלק זה של הרובע ההוספיטלרי היה חשוב יותר משחשבו בעבר, והציע הסבר מעט שונה: הקמרונות שלאורך רחוב דוד שימשו מחסנים, בעוד שהחלק הצפוני, יחד עם הקומה השנייה שמעל המחסנים, שימשו חללי מגורים של מנזר ההוספיטלרים (Murphy-O’Connor 2012:280–282).
בהתחשב במיקום האולם, בשטחו הנרחב, בגובה הקמרונות ובבנייתו הטובה, כפי שצוין בתוצאות החפירה, אין ספק כי היה זה מבנה ציבור שהיה אמור להכיל כמות גדולה של אנשים או של אספקה. על סמך תוצאות החפירה, בחינה חוזרת של המקורות ההיסטוריים מימי הביניים ועיון במאמרים המקוריים של קונרד שיק, השמורים בארכיון ה-PEF בלונדון, אנו מסיקים בזהירות כי המבנה היה חלק בלתי נפרד מהמחלקות (palacium infirmorum) של בית חולים סנט ג'ון — בית החולים הציבורי הראשון והמפורסם ביותר של אבירי המסדר ההוספיטלרי (Berkovich and Re’em 2016).