החפירה נערכה במערה קרסטית (איורים 1, 2), במדרון תלול בדופן הדרומית של מכתש רמון, סמוך לשן רמון (איור 3). במרחק של כ-500 מ' מדרום למערה עובר נחל נקרות, המנקז את המכתש. בקרבת המערה עוברת דרך רועים, ואפשר שהיא שימשה גם בימי קדם. בכניסה למערה יש מעין מבואה (2×3 מ') במדף סלע, ממנה נמשך מסדרון בעלייה מתונה (17 מ' אורך, כ-3 מ' רוחב). מן הדופן הצפונית של המסדרון יוצאות שתי מחילות טבעיות; הן התגלו חסומות. החלק האחורי של המסדרון נתחם בקיר (2.7 מ' אורך, 0.4 מ' רוחב), שנבנה באבני גוויל בינוניות ויצר חלל סגור (4×7 מ', 3.5 מ' גובה מרבי; איור 4). שתיים מאבני הקיר הוסרו בעבר. חלק מהחלל נחפר (2×4 מ'), ונחשפו שכבה עליונה

(0.3 מ' עובי) של אדמת סחף ושאריות פעילות בעלי חיים, מתחתיה שכבה של שברי גבס (0.1 מ' עובי), מתחתיה שכבה של אדמה אדומה-חומה (0.2 מ' עובי) ומתחתיה נחשפה רצפת אבן חול חומה. בחלקה הצפוני של רצפת אבן החול התגלה מדף סלע טבעי (1.6×2.3 מ', 1.4 מ' גובה). על רצפת האבן התגלה פיטס תמים (0.85 מ' גובה, 0.57 מ' הקף מרבי) מתקופת הברונזה הקדומה וסמוך אליו פקק אבן (איור 5). לפיטס שפה נטויה החוצה שהקצה שלה מעוגל וצוואר גבוה. בחיבור בין הצוואר לכתף ישנו עיטור חבל בכל ההקף. מתחת לעיטור החבל יש שני זיזים בולטים, המרוחקים 5 ס"מ זה מזה. בסיסו של הכלי שטוח. בחלקו התחתון של גוף הפיטס השתמרו פסי צבע כהים ברוחב שונה, אולי שרידי חומר אורגני שעטף את הכלי או שרידי חבלים. בחפירה לא התגלה ממצא נוסף. הפיטס שהתגלה במערה דומה לכלי שהתגלה בערד, שכבה IV (ר' Amiran R. 1978. Early AradI. Jerusalem. Pl 12:1), המתוארך לתקופת הברונזה הקדומה 1. עד כה לא התגלה פיטס תמים במערה מתקופת הברונזה הקדומה 1.

מבדיקה פטרוגרפית של הפיטס עולה כי חומר הגלם ממנו הוא עשוי שכיח בכלים ממכלולים מתקופת הברונזה הקדומה שהתגלו באתרים בדרום סיני, בבקעת עובדה, בהר הנגב ובערד (שכבה II; תקופת הב"ק 2). יש לציין כי לא נערכה בדיקה פטרוגרפית של כלי החרס משכבה IV בערד, המתוארכת לתקופת הב"ק 1. הפיטס שהתגלה במערה באתר לא יוצר מחומרים האופייניים לאזור מכתש רמון, וניתן להניח כי הוא הובא אל המקום.

תפרוסת האתרים מתקופת הברונזה הקדומה 1 בנגב בכלל ובמכתש רמון בפרט נדונה בעבר במחקר. לדעתנו יש לקבל את הצעתו של ס' רוזן (מפת מכתש רמון [204], עמ' 17), הקושרת בין תפוצתה של צמחיית ערבה לענף הכלכלה השכיח בתקופה רעיית צאן. הצורך בצמחייה למרעה הביא לריכוז יישובים בתקופה זו מצפון ומצפון-מערב למכתש רמון. במכתש רמון עצמו נסקרו אתרים עונתיים או מערות נוודים כמו המערה שנחפרה באתר. אפשר שהמערה שימשה לאחסון לנוודים שנעו בדרך העוברת לרגליה ואולי הפיטס שימש לאגירת מים, אך אפשר גם שהמערה שימשה לקבורת נווד, בדומה למערה שנחפרה בבקעת נימרה (עתיקות 22: 33–40), והפיטס שימש כמנחה לנקבר.