בשנים 1998–2000 נערכה חפירה ארכיאולוגית מחוץ לגדר הדרומית של בסיס הצבא בחוות השומר ליד המושבה אילנייה (הרשאות מס' A-3190 ,A-2988; נ"צ 23799/74023). החפירה, מטעם רשות העתיקות, נוהלה על ידי י' אלכסנדר, בסיוע ו' אסמן (מדידות), וב' אנטין וא' בלשוב (מדידות ותוכניות), ונערכה במסגרת פרויקט של קרן קרב, בפיקוחו של ד"ר א' גולד, יוזם הפרויקט, ובהשתתפות תלמידים מבית הספר היסודי יד ששון בקיבוץ לביא.
האתר הארכיאולוגי של אילנייה (א-סג'רה) נמצא על מדרון גיר נמוך, כ-250 מ' מעל פני הים, בקצה המזרחי של רכס נצרת הגירני (איור 1). מרבית האתר מכוסה היום במבנים של הבסיס הצבאי בחוות השומר ושל המושבה אילנייה ובשרידי הבתים מהכפר הערבי א-סג'רה. היישוב העתיק היה סמוך למפגש של שני עורקי תעבורה עתיקים: דרך הים ('ויה מריס') שכיוונה צפון–דרום והדרך ממזרח למערב, בין החורן לחוף הים התיכון, 'דארב אל-חווארנה' של התקופה העות'מאנית. מקור המים של היישוב העתיק היה מעיין מקומי, עין א-סג'רה, שהיה בשימוש עד לשנת 1948 ומעליו עדיין עומד בית המעיין, בנוי אבן ובו 40 מדרגות. המדרונות בסביבת האתר התאימו לרעיית בקר וצאן ואילו קרקע חקלאית טובה הייתה בבקעת טורען או בית רימון, כ-3 ק"מ צפונית לאתר.
בשנת 1854 תיאר דה-סוסי בית מעיין באתר וכן מקדש רומי שהוסב לכנסייה ביזנטית ובה שישה עמודים, כניסת פורטיקו ואלמנטים אדריכליים נוספים, בהם כתובות ביוונית וכן מכסה של סרקופג (De Saulcy F. 1853. Voyage autour de la Mer Morte. Volume II: 456–458). בשנת 1875 ראה גרן את בית המעיין וכן מבנה ביזנטי בנוי היטב שכיוונו מזרח–מערב (6 X 10 מ') ובו שישה עמודים מונוליתיים וכתובת יוונית בת ארבע אותיות. גרן ציין שהמבנה הוסב למסגד ובו מחרב (Guérin V. 1880. Description géograpique, historique et archéologique de la Palestine, III. Vol. 1: Galilee. Paris. Pp. 183–184). המבנה לא נראה יותר מעל פני השטח אבל עמודים מונומנטליים אחדים שמורים בחצרות באילנייה. בעקבות פרסטר, הציע צ' אילן (1991. Ancient Synagogues in Israel. Jerusalem,p. 165) שהמבנה היה במקור בית כנסת. השרידים העתיקים שניתן לראות היום בתחום האתר כוללים בית בד בתוך מערה, חלק ממערכת מסתור תת-קרקעית ומערות קבורה אחדות מתקופת הברונזה התיכונה ומהתקופה הרומית שבאחת מהן דגם חרות של מנורה. בשנת 1996 נערכה חפירה ליד בית המעיין ונחשפו בה שכבות מהתקופות הניאוליתית, הכלקוליתית, הברונזה הקדומה והתיכונה, וכן התקופה הרומית (עתיקות 48: 1–7).
בחפירה הנוכחית, כ-200 מ' מצפון למעיין, נוקתה אדמה מתוך שקעים במשטח סלע גדול שנטה קלות מצפון לדרום. המתקנים שנחשפו היו חלק ממכלול של גת ואולי בית בד שתוארכו על פי שיקולים טיפולוגיים לתקופה הביזנטית.
לפני תחילת החפירה נראה על פני השטח משטח סלע נטוי (11×17 מ'). בחפירה נוקו שרידי מתקנים שהיו חצובים במשטח הסלע, כולל שני משטחי דריכה גדולים ובורות איגום; באחד מבורות האיגום נראה שנחצב שקע של מתקן סחיטה. כמו כן נמצאו שני משטחי דריכה קטנים ולידם בורות איגום קטנים (איור 2) וכן שני מצעי כבישה קטנים. מסמיכותם של מצעי הכבישה למשטחי הדריכה עולה שכל המתקנים היו חלק מקומפלקס של תעשיית יין. עם זאת, מצעי הכבישה היו לרוב קשורים לבתי בד ליצור שמן וייתכן שהמתקנים שימשו עונתית לייצור יין ושמן.
מתקן A היה גת יין חצובה בקפידה באמצע משטח הסלע. משטח הדריכה המלבני
(L101; כ-6.0×4.6 מ') נטה קלות דרומה ודופנות הסלע סביבו שרדו לגבהים משתנים (0.25–0.90 מ'). בצד הנמוך של משטח הדריכה לא נותר הסלע הטבעי וכנראה שהוא נסגר בקיר אבן נמוך שלא שרד. שקע עגול לא אחיד (L102; כ-1.3 מ' קוטר, 0.6 מ' עומק) שנחצבה במרכז המשטח נועדה כנראה להצבת מתקן בורג יחיד (Frankel R. 1999. Wine and Oil Production in Antiquity in Israel and Other Mediterranean Countries. Sheffield. Pp. 140–145). תעלה מטויחת (L103; אורך 1.9 מ', רוחב 0.2 מ') הובילה משקע 102 לבור ביניים קטן וריבועי (L104; מידות 0.6×0.7 מ', 0.5 מ' עומק), וצינור חרס קצר ומעוגל (0.12 מ' קוטר) הוביל מבור 104 לבור איגום מרובע ומטויח (L105; כ-2.0×2.9 מ', 1.1 מ' עומק) שבפינתו הדרומית-מזרחית גרם מדרגות קטן ובו שלוש מדרגות ריבועיות וגבוהות. משטח הדריכה וצדדיו היו מרוצפים בפסיפס שהורכב מאבני פסיפס לבנות בגודל בינוני שהושקעו במצע הטיח (כ-45 אבני פסיפס לדצ"מ). אף שרצפת הפסיפס השתמרה חלקית, נראה שבמקור היא כיסתה את כל משטח הדריכה, כולל קירוי מעל התעלה החצובה, ורק שקע 102 ובור 104 נותרו פתוחים. המיץ מהענבים הדרוכים זרם ממשטח הדריכה לבור איגום 105 דרך בור 104 שבו הייתה כנראה מסננת שמנעה מקליפות הענבים לעבור לבור האיגום. את קליפות הענבים נהגו לסחוט פעם נוספת במתקן הבורג שהיה בשקע 102 והנוזל מסחיטה זו זרם דרך התעלה המכוסה לבור איגום 105, שבו הושאר היין ללא הקליפות לתהליך התסיסה.
מתקן B היה פשוט יותר ממתקן A וכלל משטח דריכה משופע (L106; מידות 4.5×6.0 מ', כ-0.25 מ' עומק) שהוביל ישירות לבור איגום ריבועי (L107; מידות 2.3×2.4 מ', כ-0.7 מ' עומק), שרצפתו לא אחידה, ללא תיווך של תעלות ובורות ביניים. הנוזל הסחוט זרם הישר לבור האיגום מבלי שיעבור דרך מערכת סינון שתמנע את כניסת הקליפות והזגים לתוך בור האיגום. נראה לפיכך שבגת זו התירוש תסס בבור האיגום עם הקליפות ולכן ליין שנוצר היה גוון כהה יותר. בין משטחי הדריכה בשתי הגתות (L106 ,L101) קישרה תעלה קטנה וצרה (כ-0.35 מ' אורך, 0.2 מ' רוחב) שהובילה ממשטח דריכה 106 הגבוה למשטח דריכה 101 הנמוך יותר; לפיכך, אפשר שהנוזל זרם גם לבור איגום 105 במתקן A.
מתקנים D ,C ו-E. ממזרח למתקן A ומעט גבוה ממנו נראו מתקני דריכה אחדים קטנים במשטח הסלע המשופע. בסלע היו כמה חציבות רדודות ששימשו כנראה משטחי דריכה קטנים, מהם זרם הנוזל לשלוש שקערוריות (L114 ,L113 ,L112; כ-0.6 מ' קוטר ממוצע, 0.35–0.60 מ' עומק). שקערורית נוספת, גבוהה יותר (L115) לא הייתה קשורה למשטח דריכה כל שהוא. אפשר שהענבים אוחסנו בשקערורית זו קודם לתחילת תהליך הסחיטה.
מתקנים F ו-G. סמוך וממערב למתקן B נמצאו שרידים של שני מצעי סחיטה חצובים נוספים. מתקני סחיטה שימשו בהפקת שמן ויין ולא ברור מה נסחט במתקנים אלה. מצעי הסחיטה היו צמודים למשטחי הדריכה, לפיכך נראה שהם שימשו בייצור יין ונעשתה בהם סחיטה נוספת של הזגים. עם זאת, טיפוס מצעי הסחיטה מתאים יותר לייצור שמן. שני מצעי הסחיטה לא יכלו לשמש בו-בזמן בשל קרבתם הגדולה זה לזה. מתקן F היה מצע סחיטה גדול ורדוד (L110) שמצדו האחד פותה מרובעת וחסומה (0.3×0.5 מ') שהייתה תשליל של אומנת אבן עומדת. הפותה שהייתה כנראה חצובה בצד השני של מצע הסחיטה לא שרדה כלל ואפשר שנהרסה עם חציבת משטח דריכה 106 ואולי בשל פעילות חציבה מאוחרת. תעלה קטנה הובילה ממצע סחיטה 110 לבור איגום צדדי, קטן ועגול (L116; כ-0.9 מ' קוטר, 0.4 מ' עומק). מתקן G היה משטח סחיטה עגול (L109; קוטר 1 מ') וסביבו תעלה רדודה חצובה שהובילה לבור איגום צדדי, מעוגל וקטן (L111; קוטר 0.8 מ', 0.45 מ' עומק). משני צדי מצע הסחיטה היו פותות סגורות (כ-0.25×0.45 מ') ששימשו להעמדת אומנות אבן או קורות עץ. שני מתקני סחיטה אלה היו מטיפוס מסחטות הבורג הישירות, שבהם בורג עץ הפעיל לחץ על הסלים עם הענבים שנדרכו במשטח. שיטה טכנולוגית זו הייתה בשימוש למן התקופה הרומית המאוחרת. סחיטת בורג דומה נמצאה בציפורי (Frankel 1999:130–133). אפשר שמתקן G החליף את מתקן F כאשר זה נפגע מחציבת משטח דריכה 106.
כלי החרס. מעט החרסים השחוקים שנמצאו במתקנים ובסביבתם (לא צוירו) תוארכו לתקופות הביזנטית והממלוכית. החרסים הקדומים יותר יכולים לתארך את חציבת המתקנים והשימוש בהם לתקופה הביזנטית, ואילו החרסים מהתקופה הממלוכית שייכים ככל הנראה לשכבת היישוב מתקופה זו באתר של אילנייה.
המכלול התעשייתי לתהליך הפקת היין כלל שני משטחי דריכה גדולים, משטחי דריכה אחדים קטנים, מצעי סחיטה אחדים וגתות מורכבות שתוארכו לתקופות הרומית המאוחרת או הביזנטית (המאות הד'–הה' לסה"נ). תאריך זה מתבסס על שיטת סחיטת הבורג הישירה – התפתחות טכנולוגית המיוחסת לתקופה זו. נראה שכל המתקנים היו בשימוש בתקופה זו. הגתות המורכבות משקפות ייצור יין (ואולי גם שמן זית) בהקף גדול שהתנהל באתר בזמן קיומו של מבנה ציבורי גדול – בית כנסת או כנסייה. גתות היין (ואולי בית הבד) מרוחקות כ-150 מ' בלבד מהמבנה הציבורי, ואפשר שגם הן היו בבעלות ציבורית או משותפת.