התקופה העות'מאנית. נבנה מכלול, הכולל באר, שממנה מוליכה תעלה קצרה אל שתי בריכות צמודות, גדולה וקטנה; הבריכה הגדולה הזינה שוקת, שנבנתה צמוד לבריכות מדרום וממערב, והבריכה הקטנה הזינה סביל, שנבנה בדופן המערבית החיצונית של הבריכה הקטנה (איור 3). המכלול נבנה ברובו באבני כורכר מסותתות (0.30 × 0.45 מ' בממוצע); החלקים החיצוניים של הסביל והשוקת נבנו באבני גיר לבנות. רוב אבני הגיר הלבנות נשדדו ורק מעטות השתמרו באתרן. בחלק מהקירות שולבו בבנייה סיגי קרמיקה (0.1–0.2 מ' אורך) שמקורם בחומר המותך המצטבר בתחתית כבשני קרמיקה.

הבאר (2.6 מ' קוטר; 29 מ' עומק כיום) דופנה באבני כורכר. מן התעלה שהובילה מים מהבאר לבריכות השתמר הבסיס בלבד (8 מ' אורך, 0.65 מ' רוחב) לגובה מרבי של שני נדבכים. חלקה המערבי של התעלה, סמוך לחיבור לבאר, נהרס והשתמרו רק מפולות אבנים, כנראה בשל השיפוצים בימי המנדט הבריטי. בריכת המים הגדולה רבועה (5.5 × 6.0 מ' מפנים), קירותיה עבים (כ-1 מ') והיא טויחה כולה בטיח הידראולי. החלק החיצוני של קירות הבריכה השתמר לגובה הבנייה המקורי של תשעה נדבכים (1.5–1.7 מ'). החלק הפנימי של קירות הבריכה נבנה רק לגובה של שמונה נדבכים, כך שבהיקף הבריכה נוצרה מדרגה פנימית (כ-0.2 מ' רוחב), שתמכה כנראה קירוי שלא נשתמר. בחלק הצפוני-מערבי של הבריכה הנדבכים התחתונים קבורים כיום בסחף. הבריכה הוזנה באמצעות תעלה קטנה שהוליכה מהתעלה הראשית ועברה בחלק העליון של הקיר המערבי של הבריכה. בקרקעית הבריכה, במקום שבו פגע זרם המים, שולבה אבן רבועה גדולה למניעת פגיעה בטיח. בבריכה שלושה פתחים ששולבו בהם צינורות חרס: האחד הותקן באמצע הדופן הדרומית, בגובה הקרקעית, והוא שימש להזנת השוקת; השני הותקן בפינה הצפונית-מערבית, בגובה של כ-5 ס"מ מעל הקרקעית, והוא שימש לניקוז או להזנה של שוקת נוספת שלא השתמרה; והשלישי הותקן בפינה הצפונית-מזרחית, בגובה של 0.9 מ' מעל הקרקעית, והוא שימש כנראה לניקוז עודפי המים מהבריכה. בריכת הסביל (1.35 × 1.85 מ', 0.65 מ' רוחב הקירות) הוזנה באמצעות תעלה קטנה שהוליכה מהתעלה הראשית. הבריכה קורתה בקמרון, שתחילתו בגובה מטר אחד מעל לקרקעית; רוב הקמרון לא השתמר. לסביל שלושה פתחים שהותקנו בקיר המערבי של הבריכה. בפתח האמצעי השתמר צינור חרס (איור 4). השוקת (0.85 מ' רוחב) נבנתה צמוד לדפנות הדרומיות של שתי הבריכות (9 מ' אורך) וכן צמוד לדופן המערבית של הבריכה הקטנה (כ-2 מ' אורך; איור 5).
 
ימי המנדט הבריטי. בשיפוץ המכלול נעשה שימוש רב בבטון. מעל בניית האבן נוצקה מעין חגורת בטון (0.45 מ' גובה, 0.4 מ' רוחב) שיצרה כיסוי נוסף מעל פי הבאר המקורי והגביהה אותו. לצד הבאר יצקו כמה מתקני בטון, שהיו קשורים כנראה למשאבה ממונעת שהחליפה את מתקן האנטיליה; מתקני הבטון לא השתמרו בשלמותם. בבריכה הגדולה נערכו כמה שינויים: על הקרקעית הונח מילוי של חומר מליטה ואבנים קטנות, שהגביה את הקרקעית כדי 0.2 מ'; הקירות חוזקו בבטון בכמה מקומות; בחלק המזרחי נבנה נדבך עליון נוסף מאבנים במגוון מידות; והבריכה טויחה מחדש. השוקת בשלב זה הוגבהה ועברה רק מדרום לשתי הבריכות; פתח הניקוז שלה נקבע בקצה המערבי, שם אפשר לראות בבירור שהוא חותך את הטיח של השוקת מהתקופה העות'מאנית שהמשיכה ברצף מסביב לבריכת הסביל. השוקת טויחה מחדש גם היא.
 
מתקני אנטיליה לשאיבת מים, הידועים גם בשמם המצרי סאקייה, מוכרים בארץ ישראל ובשכנותיה למן מהתקופה הרומית ועד המצאת המשאבות הממונעות בשלהי התקופה העות'מאנית; לעתים מתקני האנטיליה לא השתמרו, אך התגלו כלי החרס האופייניים לשימוש בהם (Ayalon Milo and Ziona 2000; מילוא 2001). באר אנטיליה הדומה לזו שתועדה ביער שוקדה נמצאה בחורבת מדור שעל גדת נחל גרר, כ-3 ק"מ דרומה-מערבה (פארן 2008). גם באר זו נבנתה בתקופה העות'מאנית ושופצה בימי המנדט הבריטי ואז הוחלף מתקן האנטיליה במשאבה ממונעת.