תיאור אדריכלי

פאינה מילשטיין
 
המבנה ברחוב מזל אריה 17–19 נמצא בשמורה הארכיטקטונית של יפו העתיקה. זהו מכלול מבנים בני שתיים ושלוש קומות הבנויים מאבן כורכר, המשתרע בין הרחובות מזל אריה, מזל דגים ומזל טלה. למבנה שני תפקידים בתכנית העיר: היותו שריד חשוב ברקמה המבנית הצפופה, ה'קסבה' של יפו העות'מאנית, והיותו בולט במרקם העירוני של השכונה ושל העיר כמבנה פינתי גדול, אשר שלוש מחזיתותיו — הדרומית, הצפונית והמזרחית — משמשות דופן חזותית ותכנונית של שלושה רחובות היסטוריים ביפו עתיקה. המבנה בצורתו הנוכחית הוא נקודת ציון בעיר העתיקה של יפו.
המבנים המרכיבים את המכלול נבנו בתקופות שונות ובכמה שלבי בנייה. על פי ניתוח השטח, החומר האיקונוגרפי והארכיוני וסגנונות הבנייה הידועים, אפשר להסיק ששלושת החלקים המקוריים של המכלול נבנו בזה אחר זה. הקדום בהם, שני חללים של קמרונות צלב, נבנו כנראה במאה הי"ח לסה"נ, ושני החלקים האחרים נבנו במחצית הראשונה של המאה הי"ט לסה"נ. שתי הקומות העליונות של האגף המזרחי נוספו כנראה בתקופת המנדט הבריטי, ברבע הראשון של המאה הכ' לסה"נ. בבניין הנוכחי נערכו שינויים, עבודות בנייה ושיפוצים בשנות ה-50, ה-80 וה-90 של המאה הכ' לסה"נ.
תכנית החלק המקורי של המכלול, הפרופורציות וסוגי הפרטים האדריכליים בו, בנויים בסגנון האופייני לבנייה 'הארץ ישראלית' בתקופה העות'מאנית המאוחרת, הכולל קמרונות צולבים, תקרות של צלעות עץ, פתחים קשתיים, פתחים מלבניים דו-כנפיים וארקרים (מרפסות סגורות) מעץ. המבנים המקוריים קשורים לשני טיפוסים של מבני מגורים בתקופה זו: 'בית חצר' ו'בית גשר'. זרימת התנועה והכניסה לכל חלקי המבנה המקורי הייתה מרחוב מזל טלה של היום, דרך חצר פנימית פתוחה, המשיכה דרך חצר פנימית מקורה לחללים בקומת הקרקע ולקומת 'בית גשר' דרך מדרגות אבן פנימיות. כניסה נוספת, לחלק המזרחי של המבנה, הייתה מרחוב מזל אריה של היום. לא ברור האם הכניסות שימשו בזמן אחד. כיום קיימת רק כניסה אחת, מרחוב מזל טלה. הקומות העליונות של המבנה בנויות על פי המקובל בתקופת המנדט. הסגנון, הפרטים האדריכליים והפרופורציות מחקים את הסגנון של התקופה העות'מאנית אולם במפושט. הבניין כולו נמצא בהרמוניה עם סביבתו, וסיפורו הוא פרק נוסף בתולדות העיר העתיקה של יפו.
 
החפירה במבנה
אביבה בושנינו
 
המבנה נבדק לקראת שיפוץ בחדרים שבקומת הקרקע (C ,B; איור 3: בתכנית מצוינים הגבהים של הרצפות טרם החפירה). במהלך חשיפת יסודות המבנה לצורך חיזוקם התברר שמתחת לחדר C היה חדר (A), שהכניסה אליו הייתה מדרום, מרחוב מזל אריה, שמפלסו נמוך מזה של רחוב מזל דגים. הכניסה נסתמה בחלקה, ונותר ממנה חלון ששימש כנראה את חדר A לאחר שהוסב למרתף עם בניית חדר C במפלס מעליו (איור 4).
 
חדר A. החדר נמצא מלא באדמה, עד גובה החלון (כ-2.5 מ'). במילוי נמצאו חרסים משלהי התקופה העות'מאנית, ובהם קערות, קנקנים, פכים וספלי קפה מקומיים (לא צוירו).
לאחר פינוי המילוי אפשר היה לעמוד על תכנית החדר. קירות החדר ורצפתו טויחו. קיר (W101; כ-7.6 מ' אורך; איור 5), הבנוי מאבני גוויל מכורכר, חצה את חדר A לשניים. חלקים מהקיר נמצאו מטויחים, וחלקים אחרים נותרו ללא טיח, אולי במקומות שהיה צמוד אליו מתקן שלא שרד. כמטר אחד מצפון לקיר 101 נחשפה תעלה (L100; כ-8.2 מ' אורך, 0.8 מ' רוחב חיצוני, 0.3 מ' רוחב פנימי, 0.25 מ' עומק), הבנויה מאבני גוויל ומקורה בלוחות מאבן חוף (0.1 × 0.4 × 0.6 מ' מידות אחד הלוחות). התעלה נבנתה על מסד עשוי חומר מליטה אפור קשה וצדפים רבים. ראש התעלה נמצא בעומק של כ-0.6 מ' מתחת לרצפת חדר C, והיא יורדת בשיפוע ממערב למזרח ועוברת דרך הקיר המזרחי לעבר רחוב מזל דגים (איור 6). מעל התעלה נמצא מטבע של שני מיל משנת 1927. נראה שתעלה 100 מאוחרת לקיר 101; אי אפשר לעמוד על תפקידה של התעלה.
 
חדר B. ברצפת החדר נחפר חתך בדיקה (L102; כ-1.2 × 1.6 מ'; איור 7), במקום שבו עתיד להיבנות גרם מדרגות, צמוד לקיר הדרומי של החדר. נחשפו שתי קשתות יסוד: אחת בקיר הדרומי (1.6 מ' רוחב מרבי), החסומה באבני גוויל קטנות לחיזוק, ואחרת בקיר המערבי, שרק הקצה הדרומי שלה נחשף. בחתך הצפוני של החפירה נחשף יסוד של קיר (0.9 מ' רוחב, 0.9 מ' גובה) בנוי מאבני גוויל. בפינה הדרומית-מערבית של החתך נמצא ריכוז של כדורי תותח מברזל (ר' גליק, להלן). במילוי שנחפר בחתך נמצאו חרסים רבים המתוארכים לשלהי התקופה העות'מאנית, וכן אחדים — לתקופות הפרסית, ההלניסטית והממלוכית.
 
ממצא כלי חרס. נתגלו קערת מורטריה מן התקופה הפרסית (איור 1:8); קדרה ביתית (krater) מהתקופה הפרסית או ההלניסטית הקדומה (המאות הד'–הג' לפסה"נ; איור 2:8); אמפורה מסוף התקופה הפרסית (איור 3:8); וכן קערות מעוגלות מחופות שחור מתוצרת אטית (איור 4:8–6), קערת דגים אדומה (איור 7:8) וקנקן (איור 8:8) מהתקופה ההלניסטית. מן התקופה הממלוכית נמצאו קערה (איור 1:9) וקדרת בישול סגורה (איור 2:9). זמנו של רוב הממצא הוא התקופה העות'מאנית המאוחרת וראשית ימי המנדט הבריטי (המאה הי"ט–ראשית המאה הכ' לסה"נ). ממצא זה כולל קערה רדודה (איור 3:9), קערה עמוקה (איור 4:9), קדרות בישול (איור 5:9, 6), פקק (איור 1:10), פך (איור 2:10), בריק (איור 3:10), נר שמן תמים (איור 4:10) ממשפחת 'כלי עזה', וכן מקטרות ונרגילה (איור 1:11–3; ר' ראוכברגר, להלן). כן נמצאו כלי יבוא: שתי קערות מזוגגות מדידימוטיכו (Didymoteicho; איור 1:12, 2), שאחת מהן (מס' 2) היא מטיפוס Marmorizzata; כוראז (איור 3:12), כנראה ממצרים; בקבוק מ-Stoneware (איור 4:12) שיובא מגרמניה; ספל קפה (איור 5:12) מגרמניה, שבתחתיתו, מבחוץ, טביעה של חרבות מוצלבות — סמל בית היוצר Meissen; ספל קפה (איור 6:12) מ-Kütahya, שבתחתיתו, מבחוץ, טביעה של בית היוצר; ספל קפה מפורצלן (איור 7:12), כנראה מגרמניה, שלו זיגוג כחול קובלט מבחוץ ומעליו זיגוג מודגש של עלים בצבע זהב, בתחתיתו מבחוץ מוטבע 20×""; צלוחית מאוסטריה או מצ'כוסלובקיה (איור 1:13); צלוחית מיפן (Japanese Dragon Ware; איור 2:13), שבתחתיתה, מבחוץ, טביעת ה-Satsuma; צינור חרס גלילי למעקה או לחומה (0.18 מ' אורך, קוטר 9 ס"מ קוטר; איור 3:13). נוסף על אלה נמצאו שני בסיסים של בקבוקים גדולים מזכוכית (איור 4:13, 5), ששימשו על פי רוב ליין, וזמנם שלהי התקופה העות'מאנית.
 
כלי עישון
ליאור ראוכברגר
 
בחדר B (ב-L102) נתגלו שברים של שתי מקטרות חרס (איור 1:11, 2) ומקטר (tobacco holder; איור 3:11) מהתקופה העות'מאנית.
המקטרת באיור 1:11 מחופה אפור וממורקת, ולה קנה קצר (1 ס"מ קוטר), המעוטר בקו מקדה משונן. למקטרת טבעת חיזוק, המעוטרת בעיטור מקדה של קווים אלכסוניים משוננים הנתונים בשני קווי מקדה והיא מסתיימת בטבעת קצה פשוטה. הקערה מעוטרת בקווים אנכיים חרותים, וקו מקדה מפריד בינה לבין הקנה. המקטרת מתוארכת למאה הי"ח לסה"נ (ראוכברגר 2013: איור 6:21).
המקטרת באיור 2:11 מחופה בגוון חום-אדמדם וממורקת, ולה קנה פשוט (1.5 ס"מ קוטר), שקצהו הנפוח מעוטר בעיטור מקדה של קווים מקבילים משוננים. המקטרת היא מטיפוס 'מקטרת עם קערה דמוית שושן' ומתוארכת למחצית השנייה של המאה הי"ט–ראשית המאה הכ' לסה"נ (ראוכברגר 2013: איור 3:22).
המקטר (איור 3:11) מחופה אדום וממורק, וצורתו גליל חלול. ראש המקטר פשוט, מתרחב כלפי מעלה ובתוכו ארבעה חורים המקיפים חור מרכזי. הראש מפויח. חלקו התחתון של המקטר מעוצב כתפרחת שצורתה דמוית 'חצאית' המעוטרת בקווים אנכיים אלכסוניים חרותים, היוצרים צורות אובליות, דמויות עלים שקצותיהם מעוגלים. מתחת ל'חצאית' תקע עגול (1.3 ס"מ קוטר פנימי). מקטרים דומים נמצאו ביפו (de Vincenz 2015:2, Fig. 2:4) ובבלמונט (צובה), והם דומים בצורתם לראשי נרגילה מתוצרת רובע טופאן (Tophane) באיסטנבול. הגוון והמירוק מלמדים כי זמנם המחצית השנייה של המאה הי"ט לסה"נ (Simpson 2000:168–169, Fig. 13.9:198).
 
כדורי תותח
אלכסנדר גליק
 
בחדר B (ב-L102) נמצאו 14 כדורי תותח מברזל יצוק (איור 14; ר' נספח; בשל מצבם של הכדורים ייתכנו סטיות במדידה).
 
בשל מצבם הירוד של הכדורים, אי אפשר היה לזהות חותמות, אם היו. כל הכדורים של המורטרים או ההוביצרים התפוצצו, שכן נמצאו רק רסיסים. על חלק מכדורי התותח אפשר לזהות סימני פגיעה במטרה קשה, למשל חומה. כדור מס' 9 נסדק מהפגיעה והתפרק לשברים כשנלקח לידיים.
האוסף מורכב משני סוגים של כדורים. שלושה כדורים שייכים להוביצר או מורטר מסוג 8 אינץ', כולם מסוג common shell (מס' 1–3); שניים מהם שייכים כנראה לכלי מתוצרת צרפת והשלישי מתוצרת בריטניה. 11 הכדורים האחרים (מס' 4–14) הם מסוג 'round shot' ששימשו בתותחים קלים (3–6 פאונד), והם נחלקים כמעט שווה לתוצרת צרפת (פאונד כבד) ולתוצרת ממדינה אירופאית אחרת, למשל, בריטניה, אוסטריה או איטליה, שבה ייצרו כדורים שמשקלם קל. הרכב התחמושת מרמז על אש רתק, שנורתה אולי על הבסטיון הדרומי-מזרחי של המצודה. בולט היעדרם של כדורי תותח במשקל 12 פאונד ויותר שיכלו להרוס את החומות, שכמותם נמצאו ברוב החפירות ביפו. את הכדורים יש לתארך למאה הי"ח–ראשית המאה הי"ט לסה"נ.
 
רמזים אחדים מעידים כי אלה הם שרידי הקרב על כיבוש יפו שניהל נפוליאון בשנת 1799:
1. לא נמצאה תחמושת כבדה יותר מ-8 אינץ' — הקוטר המרבי של ההוביצרים שהיו ברשותו של נפוליאון והוצבו מדרום ליפו.
2. התחמושת הקלה כולה מסוג 'round shot', עדות לתיארוך האירוע.
3. אש רתק על הביצורים הדרומיים של יפו מתועדת רק בזמן כיבושה בידי נפוליאון.
עם זאת, היחס הכמעט זהה בין התחמושת הצרפתית לתחמושת אחרת מקשה על קביעה חד-משמעית. אמנם היו ברשותו של נפוליאון תותחים ותחמושת משלל, אך בכל זאת קשה להאמין ששימשה ביחס שווה לתחמושת הצרפתית (הממצא המועט מקשה מאוד על בניית סטטיסטיקה).
 
מתקן מטויח
יואב ארבל
 
בחודש מרס 2017 תועד מתקן שנתגלה בשכבה חתומה, מתחת לרצפת המבנה הקיים (איורים 1:15; 16), שזמנה כנראה שלהי המאה הי"ט או ראשית המאה הכ' לסה"נ.
למתקן פתח צר, כמעט רבוע, שנבנה מאבני כורכר מסותתות. הפתח, שנמצא חתום באבן חוף גדולה (איור 17), הוביל אל בור פעמוני (איור 18), הבנוי מאבני כורכר ומאבני חוף מסותתות גס או ללא סיתות. דופנות הבור מטויחות בטיח אפור גס שהשתמר בחלקו. הבור היה סתום בחלקו בעפר; הבור לא נחפר. בממצא הקרמי (לא צויר) שנאסף במהלך השהייה הקצרה בבור, הן מהחומר שבין אבני הדיפון הן מהצטברות העפר בו, זוהו חרסים אחדים, שהקדומים בהם אולי מן התקופה ההלניסטית והמאוחרים משלהי התקופה העות'מאנית; בין האבנים משולב כנראה שבר של רעף ביזנטי. אין בממצא זה כדי לקבוע במדויק את זמנו של הבור.
מיקומו של הבור בתוך החדר וכן הטיח על דופנותיו הפנימיות מוציאים מכלל אפשרות שימוש כבור ספיגה. מערכת אספקת המים שהובילה מים למבנים באזור זה בתקופה העות'מאנית התבססה על בארות, שמאות מהן נזכרות בכתובים ועשרות מוכרות גם היום, ולא על בורות מים. כמו כן, הבור אינו תואם באר בסגנון בנייתו ובחומרי הבנייה ששימשו בו, וכן בממדי הפתח הצרים. לא נראה שלטיח תכונות הידראוליות, ולכן נראה כי שימש לאחסון מזון או חומרי גלם, מעין ממגורה, ואם כך מטרת הטיח למנוע זיהום ולייצב את הדפנות.
היחס הסטרטיגרפי בין הבור למבנה אינו ברור. אם הבור קדום למבנה, הרי שיסודות המבנה פגעו בבור בדרך מקרה, והוא נקבר מתחת לרצפות מבלי שהבנאים יהיו מודעים לקיומו; לו הכירו אותו היו ככל הנראה סותמים אותו לחלוטין כדי לייצב את הקרקע והרצפות. אפשרות שנייה, סבירה יותר, היא שהבור היה חלק מהמבנה המקורי, והתייחס אל רצפתו שלא שרדה. חיזוק לאפשרות זו אפשר למצוא במיקומו של הבור במרכז החדר ובמרחק דומה מכל אחד מארבעת הקירות; בחרסים העות'מאניים שנמצאו בעפר שבין אבני הדופן, מתחת לטיח; ובתכנית הבור הדומה לבורות מתקופה זו המוכרים ביפו. הבור יצא משימוש בשיפוצים שנערכו במבנה בשלבים מאוחרים של התקופה העות'מאנית ונסתם על ידי רצפות חדשות המיוחסות לשלבים אלה.
 
חפירה מחוץ למבנה
איילת דיין
 
בחודש אפריל 2017 נחפרה תעלה להנחת צינור ניקוז מחוץ למבנה. בעומק של כ-0.3 מ' מתחת לפני השטח נחשפה רצפת טיח מסיבית (כ-0.1 מ' עובי). בקטע אחד היא ניגשת אל קיר בנוי מאבני כורכר מסותתות גס. מתחת לרצפה נחשף מילוי של אדמה, אבני כורכר אחדות וחרסים המתוארכים לשלהי התקופה העות'מאנית, ובהם קנקנים (איור 1:19, 2) ופכית (איור 3:19). בשלושה מוקדים (איור 2:15–4) בתוך המילוי זוהו שרידים אדריכליים, הבנויים מאבני כורכר מסותתות גס ומטויחים: קמרון (0.7 מ' רוחב, 0.4 מ' גובה, 0.7 מ' רוחב החשיפה, 1 מ' עומק חשיפה; איור 20), אומנה של קמרון בפינת מבנה וקיר (מידות כלליות של השרידים שנחשפו 1 × 1 × 1 מ'; איור 21) ופינת מבנה (מידות כלליות של השרידים שזוהו בחתך 0.2 × 0.4 מ', 0.8 מ' עומק החשיפה; איור 22).
 
בבדיקות שנערכו בתוך המבנה ומחוצה לו התקבלה תמונה דומה לזו המוכרת מחפירות נוספות בסביבה, שהוזכרו לעיל. אף על פי כן, מוסיפות בדיקות אלו נדבך להבנת תולדות יפו העתיקה והשינויים שנערכו בבניינים במהלך התקופה העות'מאנית המאוחרת. למבנה ברחוב מזל אריה 17–19 ערך אדריכלי והיסטורי בהיותו חלק מהגוש הדרומי-מזרחי של העיר העתיקה, שחלקים נרחבים ממנה נהרסו במהלך מבצע עוגן הבריטי בשנת 1936, ושוב בשנים 1949–1950. המבנה אופייני לשכונה מבחינת תקופת הבנייה והסגנון האדריכלי שלו. למרות התוספות הרבות שנוספו למבנה לאורך השנים, הוא משתלב היטב בסביבתו. הממצא — כלי החרס, כלי הזכוכית וכדורי התותח — מלמד על קיומם של קשרי מסחר ענפים בין יפו ובין האימפריה העות'מאנית ואירופה. הקרבה לתל מסבירה את כלי החרס מן התקופות הפרסית וההלניסטית.