החפירה נערכה בשלושה שטחים (CA; איור 1). בשטח A (נ"צ 221445/626785), ברח' אל-משהיד, נחפר קטע מאמת המים התחתונה לירושלים. בשטח B (נ"צ 22171/62668), ברח' אל-סולטן 57, נתגלה מתקן חצוב. בשטח C (נ"צ 22208/62625), בחצר בית ספר יסודי, נחשפו שני קירות.

 
שטח A — אמת המים התחתונה לירושלים. האמה (איורים 2, 3) נחשפה לאורך של 7.5 מ'. חלקה הדרומי שמור כמעט בשלמותו ואילו מצב ההשתמרות של החלק הצפוני נעשה גרוע ככל שהוא מתקרב לכביש. האמה ברובה בנויה ובחלקה חצובה בסלע הגיר (1.5 מ' רוחב מלא). בשלביה הקדומים של האמה, המים זרמו בתוך תעלת זרימה מטויחת (specus; רוחב בחלק העליון 0.55 מ', רוחב בחלק התחתון 0.4 מ'), שתחתיתה לא נחשפה. הטיח על דופנותיה של תעלת הזרימה נמצא גם על שפת התעלה (0.8 מ' רוחב במערב, 0.3 מ' רוחב במזרח, שם נפגעה קשות).
בראשית התקופה העות'מאנית הונח צינור חרס עטוף בבטון בחלק התחתון של תעלת הזרימה (ראש המעטפת בעומק של 0.60–0.75 מ' מתחת לראש תעלת הזרימה), ועל כן תחתיתה של תעלת הזרימה לא נחשפה. בחלקו העליון של הצינור הותקנו חורים סגלגלים שנועדו כנראה להכנסת היד פנימה למריחת חומר איטום בין חוליות הצינור ו/או לפתיחת סתימות בצינור. בקצה הדרומי של החפירה נמצא באתרו לוח כיסוי מאבן גיר (0.26 × 0.45 × 0.65 מ'). גובה הזרימה של המים בצינור החרס 741.8 מ' מעל פני הים (כאמור, תחתית תעלת הזרימה לא נחשפה ולא נעשה חתך דרך שרידי האמה הקדומים יותר). על האמה, בדרום החפירה, אפשר להבחין בקמרון מרושל עשוי מאבני גוויל ובבטון שנוסף בשלב מאוחר על תעלת הזרימה (איור 4). התופעה שבה צינור חרס עות'מאני מונח בתעלת הזרימה בעומק רב יחסית ותעלת הזרימה מכוסה בקירוי קמור עשוי מלט ואבנים, לא הובחנה במקומות אחרים.
 
שטח B — מתקן חצוב. פיר מלבני (0.8 × 1.1 מ'; איורים 5, 6) הוליך אל מתקן (2.5 מ' עומק החפירה), שדופנותיו, חוץ מהמערבית, חצובות במאונך. בעומק של כ-2 מ' חסרה הדופן המערבית ונראה שזהו חלל טבעי בסלע. החפירה לא הושלמה, ולפיכך תכנית המתקן המלאה ותכליתו לא הובהרו.
 
שטח C — שרידי קירות. נחשפו שני קירות (W2 ,W1; איורים 7, 8), הבנויים זה על גבי זה. קיר 1, העליון, בנוי מאבנים גדולות ניצבות על צדן הצר, והוא נוטה מעט ביחס לקיר 2, התחתון, הבנוי מאבנים גדולות המונחות על צדן הרחב; נראה ששימשו קירות שדה בשתי תקופות שונות. במילוי עפר חום, ממערב לקיר 1, נמצאו שני מטבעות: אחד מתוארך למאה הד' לסה"נ (ר"ע 147572) והשני לתקופה האומיית שלאחר הרפורמה של עבד אל-מליכ (697–750 לסה"נ; ר"ע 147573). ייתכן שהקירות קשורים למנזר שזמנו התקופות הביזנטית והאומיית, שנתגלה כ-250 מ' מערבה (אייריך-רוז תשס"ח; עדוי 2014).