עם הסרת השכבה העליונה, כ-0.5 מ' מתחת לפני האספלט, נחשפה במרכז השטח מערכת תשתיות סבוכה וצינור ניקוז בעומק של 1.2 מ'. בעת הנחת צינור הניקוז, כנראה בשנות השבעים של המאה הכ' לסה"נ, נפגעו שרידי מבנים מהתקופות הממלוכית והעות'מאנית (המאות הט"ו–הכ' לסה"נ). על אף הפגיעה החמורה, אפשר היה להבחין בשלוש שכבות יישוב (III–I; איור 2). בשכבה I, המתוארכת לתקופה העות'מאנית (המאה הי"ט וראשית המאה הכ' לסה"נ), נחשפו שרידי מבנה מטויח (C). בשכבה II, המתוארכת לתקופה העות'מאנית הקדומה (המאות הט"ז–הי"ז לסה"נ), נמצאו שרידי שתי יחידות ארכיטקטוניות (B ,A). בשכבה III, המתוארכת לתקופה הממלוכית, נתגלו שרידי קירות.

 
שכבה III זוהתה בשלושה בורות בדיקה מצומצמים (L19 ,L18 ,L16) שבהם נחשפו ראשי קירות (W22 ,W21) ומפולות של אבני בנייה (איורים 3–5) המעידים על בנייה צפופה. בגלל השטח המצומצם של בורות הבדיקה אי אפשר היה לעמוד על תוכנית הקירות והמבנים. כלי חרס מהתקופה הממלוכית (המאה הט"ו לסה"נ) מתארכים את השלב האחרון של מבנים אלה ובהם קערות מזוגגות בזיגוג חום ובהתזות של צבע בירוק (איור 1:6, 2) ו'רימוני יד' (איור 3:6, 4). את הקירות והמפולות שנחשפו בבורות הבדיקה כיסתה שכבת סחף (L14) שהובחנה בכל שטח החפירה (איורים 4, 5, 7).
 
בשכבה II נחשפו שרידי קירות מקוטעים; אפשר להבחין לפחות בשני חדרים (B ,A) שנבנו במקביל למדרון. ייתכן שהיה חדר נוסף ביניהם שקירותיו לא שרדו. קירות (W11 ,W2) שכיוונם מצפון-מערב לדרום-מזרח סגרו את החדרים מצפון-מזרח. בין שני הקירות נחפרה תעלה להנחת צינור מים חדש (a) שפגעה בשטח כך שלא ברור אם אלו שני קירות של שני מבנים נפרדים או שזהו קיר אחד. קירות (W10 ,W7–W5; איורים 4, 7 ,8) ששרידיהם נראים בחתך הדרומי-מערבי של שטח החפירה היו ניצבים לקירות 2 ו-11 ונקטעו בעת הנחת צינור ניקוז (b). המשכו של קיר 7 הוא קיר 17 הניצב לקיר 11 (איור 2). קירות החדרים בנויים אבני בנייה בינוניות וביניהם אבני גוויל קטנות; הם הושתתו על אדמת סחף (L14) ושרדו לגובה של כ-0.7–0.8 מ'. לא נמצאו רצפות המיוחסות לקירות אלה, אך הובחנה שכבת שרפה (L15) שנמצאו בה עצמות בעלי חיים וכלי חרס (ר' להלן) מראשית התקופה העות'מאנית (המאות הט"ז-הי"ז לסה"נ).
 
ממצא כלי חרס משכבה II
עדנה שטרן
 
בחפירה התגלו ארבעה שברי קערות מיובאות מזוגגות, המתוארכות לתקופה העות'מאנית הקדומה (המאות הט"ז–הי"ז לסה"נ). שלוש מהקערות יובאו מאזורים שונים באיטליה ואחד מסין.
Italian Polychrome Sgrafitto Bowls – שבר קערה מזווה מטין אדמדם עם עיטור חרוט, חיפוי לבן, זיגוג עופרת שקוף וכתמי זיגוג בצהוב ובירוק (איור 5:6); קערות מטיפוס זה יוצרו בצפון איטליה למן המאה הי"ג לסה"נ והיו נפוצות במיוחד במאות הט"ו–הט"ז לסה"נ. בארץ ישראל הן נמצאו הן במרכזים עירוניים הן באתרים כפריים.
Montelupo Miaolica – שבר שפת קערה נוטה חוצה, מטין צלהב, מעוטרת בצביעה בזיגוג בדיל בכחול ובצהוב על רקע לבן (איור 6:6); קערות מטיפוס זה יוצרו בעיר מונטֶלופו הסמוכה לפיזה במאות הט"ז–הי"ז לסה"נ; הקערות נדירות יותר בממצא בארץ ישראל מאלה של הטיפוס הקודם.
Ligurian Maiolica – שבר קערה, כנראה שפת מדף (איור 7:6), מטין צהבהב ומזוגג בשכבה עבה ואטומה של זיגוג בדיל עם צביעה בכחול כהה ובלבן על רקע תכלת; העיטור כנראה עיטור צמחי; הכלי כנראה יוצר בגנואה או במרכז ייצור אחר באזור ליגוריה במאות הט"ז–הי"ז לסה"נ. אף שכלים מטיפוס זה נמצאו בארץ ישראל, הם נדירים יותר משני הטיפוסים שהוזכרו לעיל.
Blue and White Porcelain of the Ming Dynasty – שבר שפת מדף קצרה של קערה שיובאה מסין (איור 8:6), מחומר פורצלני קשה ולבן ומזוגגת בזיגוג שקוף. על שפת הכלי עיטור של שני פסים בכחול קובלט. כלי מינג יוצרו למן המאה הי"ד לסה"נ וייצורם נמשך עד למחצית המאה הט"ו לסה"נ. כלים מטיפוס זה יוצאו מסין לארצות האסלאם, לאימפריה העות'מאנית ובמאה הט"ו לסה"נ אף הגיעו לאירופה. כלים כאלה נמצאו באתרים אחדים בארץ ישראל.
 
ממצא זה מרחיב את היריעה של טיפוסי כלי יבוא שנמצאו בצפת מהתקופה העות'מאנית הקדומה ומצטרף לממצא מחפירות קודמות בשכונת אל-וואטה שבצפת (חדשות ארכיאולוגיות 119). יש בממצא זה תרומה למחקר כלי חרס מפרק זמן זה, שלא נחקר לעומקו בעבר ומאיר את פרק הזמן העלום בממצא החומרי של ראשית השלטון העות'מאני באזורנו. השימוש באותם טיפוסי כלי חרס מייצור מקומי נמשך מן התקופה הממלוכית לתוך התקופה העות'מאנית ולפיכך חשיבותם של כלי החרס המיובאים – הם מאפשרים תארוך מדויק יותר של המכלולים. כלי החרס המיובאים משקפים ללא ספק פעילות סוחרים אירופאים בצפת ואת קשריה המסחריים הימיים הבין-לאומיים שעברו דרך נמלה המתעורר של עכו, שאף שם נמצאו טיפוסי כלי חרס דומים (חדשות ארכיאולוגיות 122). כלי יבוא דומים לאלה נמצאו גם ברחבת הכותל בירושלים (חדשות ארכיאולוגיות 121) וברמלה (חדשות ארכיאולוגיות 124). אלה כנראה הגיעו לירושלים ולרמלה דרך נמל יפו, שעד כה לא נתגלו בו חרסים דומים.
 
בשכבה I, דרומית למבנה מהתקופה העות'מאנית, נחשף חלקית מבנה מטויח (C; איור 2). מתחת לתשתית אספלט של הכביש נחשפו ראשי קירות של המבנה (W9 ,W8; גובה השתמרות 1.5 מ'). בתוך המבנה נמצאה מפולת של אבני גזית, בהם רעפים ומרצפות בני זמננו. בעת בניית המבנה נהרס חלקו הדרומי של המבנה משכבה II. חשוב לציין שיסודות המבנה המטויח חדרו לעומק רב מתחת ליסודות קירות המבנה משכבה II, נצמדו לשרידיהם (איור 8) וכנראה פגעו גם בשרידים קדומים יותר. הממצאים משכבה זו כוללים כלי ראשיא אל-פוחאר דוגמת פך (איור 9:6), מקטרת (איור 10:6) ושבר רעף ממרסיי, יבוא מהמאה הי"ט לסה"נ (איור 11:6).
 
ממצאי החפירה המצומצמת ברחוב תרפ"ט מעידים על קיומה של צפת הממלוכית באזור זה של העיר, אך לא הניבו מידע על קיומו של יישוב מהתקופה הצלבנית מכיוון שהחפירה הופסקה לפני שהגיעה לקרקע בתולה. לאחר שהיישוב הממלוכי הפסיק להתקיים שרידיו כוסו באדמת סחף. מאוחר יותר, בתקופה העות'מאנית, כנראה הקדומה, התחדש היישוב והוקמו מבנים חדשים במדרון נטוש שכוסה באדמת סחף. מבני יישוב זה נהרסו, אולי בעקבות רעידת אדמה שאת זמנה אי אפשר לקבוע אך את שרידיה אפשר לראות כנראה בשכבת השרפה L15 ובאבני הבנייה הרבות שהיו מפוזרות בכל השטח ושהופרעו מתשתיות בנות זמננו. לאחר ההרס לא התחדשה הבנייה ועל פי עדויות של זקני צפת היה במקום שוק ערבי שאליו אפשר כנראה לייחס את המבנה המטויח. בתקופת המנדט הבריטי נסללה דרך המשמשת עד היום.