התקופה הביזנטית

גת.

הגת כוללת משטח דריכה שרק חלקו הצפוני שרד (לוקוס 220; איורים 1, 2), אך נחשף במלואו ומאפשר לשחזר את מתארו השלם (5.1 × 5.1 מ'). המשטח מושתת על גבי חלוקי נחל שעליהם ניתן להבחין בשני שלבים טכניים המעידים כי הגת שימשה פרק זמן ממושך. ממזרח למשטח הדריכה נמצא בור איגום מרובע (לוקוס 215; 2.7 × 2.7 מ', 1.7 מ' עומק) שאליו ירדו בארבע מדרגות (0.35 מ' רום; איור 1, חתך 3-3, איורים 2, 3). לבור דפנות (1 מ' עובי) הבנויות מאבנים קטנות מלוכדות בתלכיד לבן וסביבו פסיפס לבן שהשתמר חלקית והם טויחו בטיח לבן. על השפות הצפונית והמערבית של בור האיגום נקבעו בורות שיקוע עגולים ולהם צינור ניקוז עשוי חרס המוביל אל הבור שבפינתו הצפונית-מזרחית נקבע בור שיקוע נוסף. רצפת הבור, המדרגות ותחתית בורות השיקוע מרוצפים פסיפס לבן (איור 3). המילוי מבור האיגום כלל כמות גדולה של שברי סירי בישול (איור 1:4) וקנקנים ( איור 4-2:4) המתוארכים לתקופה הביזנטית. בבור השיקוע שבתוך בור האיגום נמצאו פך שלם (איור 5:4) המתוארך למאות הה'–הו' לסה"נ וסיכות רכיסה (איור 6:4), מפרק הזמן שבו יצאה הגת משימוש.

 

 

התקופה העות'מאנית

אמת מים

(איור 5). נחשף קטע נוסף שאורכו 24 מ' מאמת המים העות'מאנית הבנויה צינורות חרס. מוצא האמה בעין קדם כ-2 ק"מ מזרחה. האמה מוכרת ממחקרים קודמים שאף הם מציינים את ראשיתה בעין קדם ואת קצה בבריכת אגירה סמוך לכפר טירה (חדשות ארכיאולוגיות 118). בקטע האמה שנחשף 12 מ' בטרסה התיכונה ועוד 12 מ' במפנה החד שלה לדרום-מערב לעבר בריכת המים. זהו הקטע האחרון מן האמה ששרד, המשכה לעבר בריכת המים נהרס זה מכבר. האמה הושתתה על גבי מסד המורכב משתי שורות של אבני גיר לא מהוקצעות וביניהן צינור חרס. תיארוך האמה מתבסס על השרידים הארכיטקטוניים שנחפרו סמוך. האמה בטרסה התיכונה עוברת צמוד ומתייחסת לפינה הדרומית-מזרחית של מבנה המתוארך לתקופה העות'מאנית (איור 6). בקטע זה שימשה טרסה W238 הניגשת לקיר המזרחי של המבנה גם קירוי לאמה. כ-6 מ' צפונה לנקודה זו,  הגבוהה בטרסה התיכונה,   הובחנו  קירות תמך  (W240 ,W239)  שעליהם מושתתים  הן  האמה (W237) הן החלק הצפוני המוגבה של המבנה. סדרת קירות התומכים הן את האמה הן את החלק המוגבה של המבנה מתארכת בוודאות את האמה לתקופת המבנה, כלומר לתקופה העות'מאנית (ר' להלן).

 

 

מבנה עות'מאני.

המבנה שנחפר בטרסה התחתונה גובל בחלקו הצפוני בטרסה התיכונה ונסמך אליה. הקמת המבנה במדרון גרמה לסחיפת קרקע ולהתמוטטות חלקו המערבי. למבנה חדר אחד שהיווה את אזור המגורים (לוקוס 201; 5 × 10 מ') וחצר קדמית (לוקוס 204; 2 × 9 מ'). הכניסה היתה בקיר הדרומי-מזרחי (W223) שלחלקו הדרומי (W236) הוצמדה שורת אבנים (W235) ששימשה גרם מדרגות חיצון שהוביל לגג המבנה. בכניסה נמצאו במפולת מזוזת הפתח, אבן הפותה והמשקוף (איור 1:W242, איור 7). על פי שחזור הפתח רוחבו היה 1.5 מ' וגובה המזוזות 2.6 מ'. מן המבנה שרדו הקירות החיצוניים ורצפת טיח (לוקוס 201) הניגשת לקיר הצפוני (W221), שהשתמרה לרוחב של יותר מ-2 מ'. מפלס הכניסה נמוך ב-1 מ' ממפלס הרצפה וניתן לשחזר חלוקה פנימית של המבנה לשני מפלסים: מפלס כניסה קדמי (בערבית קאע אל-בית) שבו הייתה רצפת עפר מהודק ומפלס אחורי, גבוה יותר (מצטבה), שבו הותקנה רצפת טיח, שהושתתה על גבי קירות תמך (W240 ,W239). בבנייה הערבית המסורתית שימש המפלס העליון שטח מגורים לבני המשפחה והמפלס הקדמי שימש לאחסון כלים ומזון.

ארבע אומנות (W234 ,W233 ,W227 ,W224) שנמצאו בקירות המערבי והמזרחי של המבנה היו עשויים לשמש אומנות לקמרונות אבן צולבים. ראשיתו של הקמרון הצולב

(cross vault) בתקופה הרומית, אך בקמרונות מימי הביניים ואילך השתמשו בשיטה שהובאה לארץ ישראל על ידי הצלבנים והשתרשה במקום: שימוש בחומרי מליטה נחותים העשויים תערובת של אבני גוויל קטנות ומלט. נראה שבטירה המשיכה עד לתקופה העות'מאנית מסורת הבנייה המסורתית שהיתה מקובלת בתקופה הצלבנית.

הממצא מחדרי המבנה היה דל וכלל בעיקר שברי צינורות חרס (איור 7:4–11) שניתן לשייכם לאמת המים הסמוכה.