נפתחו ארבעה שטחי חפירה (איור 1): בשטח A טור בן 12 ריבועים לאורך הסעיף הצפוני-מערבי של רחוב רוסלן; שטח B נפתח סביב המתקן המכונה בטעות סביל אבו נבוט, סמוך למסגד מחמודייה; בשטח C שבעה ריבועים לאורך רחוב מפרץ שלמה, בין חצר המוזיאון לעתיקות יפו עד רחוב הצורפים; ובשטח D נפתחו 11 ריבועים לאורך הסעיף הדרומי-מזרחי של רחוב רוסלן. בחפירות, שהעמיקו עד כ-3 מ', נחשפו שרידים המיוחסים לארבע שכבות ולכמה שלבי בנייה: מפלסים של ממצא קרמי מתקופת הברזל ומן התקופה ההלניסטית; שרידי בנייה מן התקופה האסלאמית הקדומה ומימי הביניים, בעיקר מן התקופה הצלבנית; ושרידים נרחבים של העיר מן התקופה העות'מאנית המאוחרת – חומה, מגדל, מזרקה, רחוב ומבני מגורים, שחלקם נהרסו ב-1936.

 
תקופות הברזל–ההלניסטית
בשטח B, בתוך שכבה דחוסה מאוד של חרסית וחול (0.1 מ' עובי) עם עדשות אפר, שנחה על סלע האם, נמצא ריכוז של שברי כלי חרס, בעיקר קנקני אגירה וסירי בישול המתוארכים לתקופת הברזל 2–3. שרידים מקוטעים של קיר נמצאו בחלקה העליון של שכבה זו. בשטחים C ו-D נתגלתה שכבת חרסית דומה לזו שנתגלתה בשטח B, אך ללא עדשות אפר, ובה שברי כלי חרס משלהי תקופת הברזל ומן המאות הה'–הד' לפסה"נ. הממצא הקרמי הדומיננטי בשכבות העמוקות בשטח D שייך לתקופה ההלניסטית, אך לא נמצאו שרידים אדריכליים מתקופה זו. אף ששכיחות כלי החרס מתקופת הברזל עלתה ככל שהחפירה העמיקה, לא נתגלו מפלסי חיים מתקופה זו. יש לציין שהחפירה הופסקה מסיבות בטיחות ולא העמיקה עד לסלע האם. אף שהחרסים מתקופת הברזל מעטים, חשיבותם רבה שכן ממצאים מתקופה זו מעטים יחסית ביפו, ובשטח העיר התחתונה נתגלו עד כה במקומות ספורים בלבד (במתחם שוק הפשפשים חדשות ארכיאולוגיות 120; ובמתחם גנור – חדשות ארכיאולוגיות 121).
 
התקופות האסלאמית הקדומה והצלבנית
שטח A. נתגלה חלק ממתקן (0.8 מ' עומק) עם גומת שיקוע מעוגלת וקעורה (0.6 מ' קוטר, 0.2 מ' עומק; איור 2), הדומה לבור איגום של גת. דופנות המתקן, קרקעיתו והגומה טויחו בטיח מלוכד בחרסים. לא נתגלו רצפות הניגשות למתקן, ואין אפשרות לתארכו במדויק. המתקן יוחס לימי הביניים על פי מיקומו הסטרטיגרפי מתחת לרצפות וליסודות של מבנה עות'מאני, ועל פי שברי כלי חרס שנתגלו בהצטברויות עפר לא חתומות שנתגלו סמוך. כשלושה מטרים מדרום למתקן נתגלו יסודות של קירות במצב סטרטיגרפי דומה, עם כלי חרס צלבניים בלוקוסים סמוכים.
 
שטח B. בחלקו הצפוני של השטח נחשפו קירות מקוטעים ורצפות מן התקופה האסלאמית הקדומה או מן התקופה הצלבנית. מדרום להם נמצאו שרידים של קירות נוספים, ששניים מהם יצרו פינה ישרת זווית, וכן רצפות עפר כבוש שזמנן המאות הי"ב–הי"ג לסה"נ. רוב הקירות נבנו מאבני גוויל, ונמשכו בציר צפון-מזרח–דרום-מערב, בדומה לציר הבנייה של מכלולים אדריכליים מתקופה זו שנתגלו באתרים אחדים ביפו. הממצא כולל מגוון קערות יבוא מזוגגות, נר מזוגג, כלי בישול מזוגגים בצבע חום, וכן קנקנים ופכים פשוטים. כן נאספו שברי זכוכית ומטבעות, שזמנם כנראה מימי הביניים.
 
שטח C. מידותיו הצרות של החתך ושיקולי בטיחות מנעו בדיקה נרחבת של ממצאים הקדומים לתקופה העות'מאנית, שנמצאו בשטח זה בעומק רב יחסית. אף על פי כן, נחשפו שרידים אדריכליים מקוטעים מתחת לשרידים מן התקופה העות'מאנית. הקירות נבנו מאבני גוויל מכורכר או נארי, שחלקן חוזקו בחומר מליטה סידי דחוס. תאריכם של הקירות אינו ודאי, שכן לא נמצאו לצדם לוקוסים חתומים. רוב ממצא כלי החרס שנתגלה במילוי סמוך מתוארך למאות הט'–הי"א לסה"נ, וכולל מעט שברי כלי חרס וידית נושאת חותם, וכן שברים מזוגגים מן התקופה הצלבנית. בהעדר הקשר סטרטיגרפי ברור, נראה כי המבנים הוקמו בשלהי התקופה האסלאמית הקדומה והמשיכו להתקיים בתקופת השלטון הצלבני, ככל הנראה לאחר שחודשו ונערכו בהם שיפוצים.
 
שטח D. שכבות מן התקופה הצלבנית נחשפו כמעט בכל הריבועים. בבור בדיקה עמוק נתגלתה פינה ישרת-זווית של שני קירות איתנים שצירם מזרח–מערב וצפון–דרום (איור 3). הקירות שנבנו מאבני גזית גדולות, הם כנראה של מבנה ציבור או מבנה שאופיו ביצורי, שכן למבני מגורים מימי הביניים ביפו סגנון ועוצמת בנייה צנועים בהרבה. לא אותרו רצפות, אך ממצאים מהצטברויות לצד הקירות שייכים לתקופה הצלבנית, וכוללים כלי יבוא מזוגגים אופייניים לתקופה, וכן ראשי חץ ופגיון שמור היטב, שנבדק ונקבע כי הוא עשוי ממתכת קדם-מודרנית.
אף שקטעים מחומות העיר של המאה הי"ג לסה"נ נתגלו בחפירות בשוק הפשפשים (חדשות ארכיאולוגיות 118; חדשות ארכיאולוגיות 120), החומות מן המאה הי"ב לסה"נ, הנזכרות במקורות היסטוריים רבים, נותרו עלומות. השרידים היחידים שאפשר לקשור לחומות אלו נחשפו בחפירות בצומת הרחובות עמיעד והצורפים (חדשות ארכיאולוגיות 122). שרידים אלה דומים בסגנון, במראה, בחומרים ובציר הבנייה לקירות האיתנים בשטח D, אף שאי אפשר לחבר בוודאות בין שני האזורים.
   
התקופה העות'מאנית
שטח A. בקצה הצפוני של השטח נחשף קטע מחומה (5 מ' אורך; איור 4) משלהי המאה הי"ח לסה"נ, הכולל חלק משער. רק המזוזה המערבית של השער ו-1.6 מ' מרוחבו נחשפו. מעבר השער רוצף באריחי אבן. החומה, ששרדה לגובה 12 נדבכים (2.9 מ' גובה, 1.4 מ' רוחב), נבנתה מליבה עשויה אבני גוויל מעורבות בעפר מהודק, ודופנה באבני גזית מכורכר. כמקובל במבנים גדולים בני התקופה העות'מאנית ביפו, הקיר נתמך בקשתות יסוד תת-קרקעיות (איור 5). קטע ארוך יותר של חומה, המסתיים במגדל מעוגל, נחשף בחפירות מתחם הקישלה (חדשות ארכיאולוגיות 121: שכבה II). החומה, המגדל והשער נרמזים בקטע במפת ז'קוטן משנת 1799.
לאורך חלקו המרכזי של שטח A נתגלה קטע שמור היטב מרחוב מרוצף אבן (28 מ' אורך, 4 מ' רוחב; איור 6). אבני כורכר גדולות שימשו לתיחום הרחוב, ואילו הריצוף עשוי בעיקר מלוחות מהוקצעים מאבן גיר. הריצוף הונח על מצע חול (0.10–0.15 מ' עובי), שכיסה שכבה מהודקת של חרסית וטיח. בחלקו הצפוני (8 מ' אורך) פנה הרחוב מעט מערבה, והוליך אל השער מן המאה הי"ח לסה"נ; הוא הסתיים במפלס מעט גבוה מזה של רצפת השער. שברי כלי חרס מן התקופה העות'מאנית ורעפי מרסיי שנתגלו בתשתית הרחוב מתארכים אותו למחצית השנייה של המאה הי"ט לסה"נ, כאשר הוחל בהתקנת רחובות מרוצפי אבן ביפו. רחובות דומים נחשפו לאחרונה באזור רחוב הצורפים (חדשות ארכיאולוגיות 122) ולאורך רחוב יהודה הימית (חדשות ארכיאולוגיות 123; חדשות ארכיאולוגיות 124).
מצפון לחומה ולשער נחשף קטע מתעלת ניקוז מטויחת (5.5 מ' אורך), המקורה באבני כיסוי. התעלה היא כנראה חלק ממערכת הניקוז שהוקמה בתקופה העות'מאנית המאוחרת, והוליכה מי שפכים לים. בדומה לרחובות המרוצפים, מערכת הניקוז הציבורית של יפו הוקמה בעשורים האחרונים של המאה הי"ט לסה"נ.
בקרבת מקום נחשפו יסודות הקיר שתחם ממערב את מתחם הקישלה. סמוך לפן הדרומי של חומת העיר מן המאה הי"ח לסה"נ נחשף חדר ובו שתי רצפות אריחים, זו מעל זו. קיר נוסף, שזמנו כנראה ראשית המאה הי"ט לסה"נ, נמצא מעבר לחומת העיר. קטעי מבנים, משני שלבי בנייה לפחות מן התקופה העות'מאנית המאוחרת נמצאו אף הם באזור זה. שני שלבי בנייה מן התקופה העות'מאנית המאוחרת זוהו גם בקצה הדרומי של שטח A. השלב הקדום כלל פינה צפונית-מערבית של מבנה איתן שקירותיו עבים (0.9 מ' רוחב) ורצפת טיח הניגשת אליהם. השלב המאוחר כלל מתקן אחסון שנקשר לרחוב המרוצף.
 
שטח B. ממערב לסביל אבו נבוט נתגלו מתקן תעשייתי יוצא דופן, תעלה וקירות אחדים המיוחסים למאה הי"ט לסה"נ. המתקן כולל משטח לא אחיד שמתארו מלבני (1.0×4.4 מ'; איור 7), הבנוי מאבני גוויל. אל תוך המשטח שוקעו חמישה כלי חרס גדולים. הכלים הונחו על כנים מעוגלים ושטוחים שקובעו במקומם באמצעות אבנים וטיח קשה. שניים מן הכנים הותקנו מבסיסי עמודים הפוכים משיש; שלושת האחרים הותקנו מלוחות של אבן חוף. שימוש המתקן אינו ידוע.
 
שטח C. במרכז שטח C נחשפה מזרקה מתומנת שניצבה במרכזה של חצר מרוצפת (איור 8). המזרקה נבנתה אבן וטיח מהודק על יסוד שנבנה מטיח-בטון ואבנים. קירותיה והאגן טויחו, ושרידי צבע ניכרים על הקירות החיצוניים. המים זרמו מצינור שהותקן בתוך עמודון שיש פוליגוני, ככל הנראה בשימוש משני, שהוצב במאונך במרכז האגן. המים נוקזו דרך פתח בקרקעית האגן. החצר רוצפה בלוחות אבן, עם רצועות צולבות של אריחי שיש במרכז. לאורך הקירות שתחמו את החצר ממזרח וממערב הותקנו ספסלים. מתחת לספסל המערבי, שפורק במהלך החפירה, נחשפה תעלת ניקוז עשויה מאריחי חרס שטוחים, אשר הוליכה צפונה, אל עבר הים.
ממערב לחצר וממזרח לה נחשפו שרידים של שלושה מבנים מהתקופה העות'מאנית המאוחרת, שנהרסו בשנת 1936 (להלן). מן המבנה המערבי נחשפו רק הפינה הדרומית וכן קטעים קצרים מן הקירות הדרומי והמערבי והרצפות הניגשות אליהם. הקירות נבנו באיכות גבוהה מאבני כורכר וטיח מהודק, שהונחו על יסודות יציבים.
ממזרח לחצר נחשף מבנה הכולל שני חדרים צמודים, שהוקמו בשני מפלסים ללא קיר מפריד (איור 9). לחדר הדרומי, הנמוך יותר, ככל הנראה חדר הסבה (דיוואן) שהוקם בקדמת המבנה, פתחים בקירות הדרומי והמערבי; הפתח שנקרע בקיר המערבי, ככל הנראה שיפוץ מאוחר, נפתח אל חצר המזרקה. קירות החדר טויחו והרצפה רוצפה בלוחות אבן גיר. המרחב הצפוני היה משטח מוגבה שרוצף באריחים (0.2×0.2 מ'). במרכז המשטח יצרו האריחים עיטור צבעוני בדגמים הנדסיים ופרחוניים (איור 10), בסגנון האופייני לשלהי המאה הי"ט וראשית המאה הכ' לסה"נ. הגישה למשטח הייתה באמצעות מדרגה בנויה לבנים, שהושענה אל מרכז הדופן שהפרידה את המשטח מן הדיוואן. משטחים מוגבהים מסוג זה הוקמו לעתים בבתים ערביים מסורתיים ושימשו לאירוח. מתחת לחדרים אלה נחשפו שרידים של שלב בנייה קודם במבנה. מתחת לקיר המזרחי של החדר הדרומי נחשפו צינור ותעלת ניקוז המוליכים צפונה, לעבר הים; הצינור עשוי חרס והתעלה נבנתה מלט ודופנה בלוחות אבן. רצפת המשטח הצפוני נחה על יסודות של אריחי רצפה אפורים וצבעוניים, לוחות אבן וטיח – ככל הנראה שרידי הרצפה המקורית, שנהרסה בעת הנחת צינור מים בתקופת המנדט הבריטי. זמנו של הצינור והתאריך שבו נהרס המבנה מאפשרים לתארך את שלב הבנייה האחרון של המבנה בין 1920 ל-1936.
כן נתגלתה ממזרח לחצר המזרקה הפינה הדרומית-מערבית של מאגר מים גדול או של חדר מקורה בקמרון. קירות המתקן ורצפתו טויחו ונצבעו באדום. צירם של הקירות תואם את אלה של שני המבנים האחרים ששרדו לצד חצר המזרקה. שברי כלים מחרס, מזכוכית וממתכת שנתגלו סמוך מתוארכים לתקופה העות'מאנית המאוחרת ולימי המנדט הבריטי.
שרידים מקוטעים של קירות מן התקופה העות'מאנית נתגלו בקצה המזרחי של שטח C. הקירות נבנו מאבנים שלוכדו בחרסית מהודקת או סיד קשה, שיטות מליטה שכיחות באדריכלות העות'מאנית ביפו. שרידים של טיח לבן ניכרו על אחד הקירות. בסיס עמוד קטן משיש ממקור קלסי שולב בשימוש משני בליבה של הקיר המערבי. הקירות אינם מצטרפים לכלל תוכנית נהירה והקשרם לשרידים אחרים אינו ברור.
 
שטח D. בחלקו המזרחי של השטח נחשפו יחידות אדריכליות השייכות למערך השער הראשי של יפו, שכונה שער ירושלים או שער אבו נבוט. השער נזכר במקורות כתובים מן המאה הי"ט לסה"נ ומופיע על מפות וכן בציורים ובתצלומים ממאה זו. המקורות מתארים גשר שחצה חפיר והוליך אל תוך חצר שנתחמה מצפון במזרקת מים מתועדת היטב, שנקראה סביל מחמודי, והמוכרת כיום בשם סביל סולימאן; ממערב בקיר גבוה; ומדרום בבית שער – מבנה גבוה שלו ארבעה צריחים. קודם לחפירה אפשר היה להבחין רק בפתח השער, בסביל ובקטעים תחתונים של שלושה צריחים.
בחפירות נחשף קטע מן הקיר שתחם את חצר השער ממערב (1.4 מ' רוחב; איור 11). הקיר נמשך בתוואי שקשר את הפינה הצפונית-המערבית של מבנה השער עם הקצה המערבי של סביל סולימאן. הוא ניצב על קשתות יסוד, ובו ליבה דחוסה עשוי אבני שדה שלוכדו בעפר וטיח קשה, שדופנה באבני גזית. זיהוי הקיר מבוסס על מידותיו המעידות כי לא שימש מבנה מגורים, ועל מיקומו, המתאים לתוואי הקיר המערבי של חצר השער במפת סקירינג משנת 1842, התיעוד הקרטוגרפי המדויק ביותר של יפו במחצית הראשונה של המאה הי"ט לסה"נ. הקיר מנע מתוקפים, בעיקר פרשים, גישה ישירה למעבר השער, ויצר זווית ישרה, שחייבה את המגיעים לעיר לפנות דרומה בטרם נכנסו בשער. הקיר גם אפשר למגנים על העיר לצפות על החצר.
בחפירות נחשפה תעלה שניקזה את אגן הסביל ונבנתה מאבנים שצופו בטיח ומלוחות כיסוי. היא נמשכה דרומה, לאורך 2.3 מ' ממרכז הסביל, ואז פנתה ב-90° מזרחה ונמשכה 20 מ' נוספים עד מעבר לשער (איור 12). בשלב כלשהו, אולי בשנות השישים או השבעים של המאה הי"ט לסה"נ, כאשר השער עוד היה בשימוש אך כבר החלה בנייה בשטחים הפתוחים שממזרח לו, הוטו המים אל תוך החפיר שמתחת לגשר.
מחוץ לשער נחשף קטע גדול מן הגשר שהוקם בתחילת המאה הי"ט לסה"נ מעל לחפיר. ממצא זה היה מפתיע לאור ההנחה כי הוא פורק כשהחפיר מולא. הגשר נישא על גבי שתי קשתות רצופות, שנמתחו מעל החפיר לאורך 9 מ' לערך (איור 13) ורוצף באבנים מהוקצעות. מבנה התמך נשמר כמעט בשלמותו, אף כי כמעט כל אבני הריצוף נלקחו לשימוש משני, ככל הנראה בעת הקמת מערך הרחובות המרוצפים בתקופה העות'מאנית המאוחרת. בחפירה מתחת לגשר נבדק המילוי שחתם את החפיר לאחר שהביצור יצא מכלל שימוש. המילוי היה עשיר בממצא מן התקופה העות'מאנית המאוחרת, כגון כלי חרס, זכוכית, פסולת מתכת ומטבעות, וכן שברי כלים מחרסינה (פורצלן) וחיקויים של כלי חרסינה, הנושאים בחלקם טביעות בתי יוצר. בדיקה מעמיקה של ממצא החרסינה ושל המטבעות תסייע לצמצם את טווח הזמן הידוע שבו פורק מערך השער וביצורי יפו הוצאו מכלל שימוש.
שרידים מן התקופה העות'מאנית נחשפו גם בחלקו המערבי של שטח D. אלה כוללים אומנה מלאה, שניכר כי נשאה את פינותיהם של ארבעה קמרונות, ושני צינורות העשויים מחוליות חרס אפורות בסגנון כלי עזה עות'מאניים. צירם של הצינורות מעיד כי שימשו במערכת הניקוז המקורית של המבנים משלהי המאה הי"ט לסה"נ, שעדיין ניצבים על עומדם לאורך הצד הדרומי של רחוב רוסלן.
 
ימי המנדט הבריטי
שטח C. נחשפו שרידי ההרס של 'מבצע עוגן', שערכו הכוחות הבריטיים בחודש יוני 1936 במטרה לדכא את המרד הערבי בעיר. במהלך המבצע, נהרסו מבני מגורים בגלעין העירוני הצפוף של יפו העתיקה ונפרצו דרכים (חדשות ארכיאולוגיות 123: איורים 5, 6) למעבר כלי רכב צבאיים. מאוחר יותר הוסבו דרכים אלו לשדרות סלולות ורחבות; רחוב מפרץ שלמה הוא הקטע המזרחי. בשרידים הצטברות עבה (1.0–1.5 מ'; איור 14) של אבני בנייה, רבות מהן מטויחות בטיח צבעוני (בעיקר אדום, צהוב וכחול), המכסות על רצפות המבנים ההרוסים ויסודותיהם. שרידי ההרס חותמים את המבנים שהוקמו בתקופה העות'מאנית המאוחרת, את המזרקה ואת החצר המקיפה אותה (ר' איור 8). מידת השפעתו של ההרס ניכרת בשינוי שהוא יצר בשיפוע המדרון של תל יפו באזור זה: המבנים העות'מאניים הוקמו על מדרון צפוני-מזרחי ואילו השיפוע כיום הוא לכיוון מזרח. בשרידי ההרס, שנחשפו הישר מתחת לתשתית הרחוב המודרני, כמות רבה של שברי כלי חרס, שברי זכוכית ופסולת מתכת משלהי המאה הי"ט ומראשית המאה הכ' לסה"נ.
 
שטח D. בשטח זה לא נתגלו כלל עדויות להרס של מבנים, ושרידים מן התקופה העות'מאנית המאוחרת נתגלו הישר מתחת לרחוב המודרני. אף שביצורי העיר פורקו ולמרות הפיתוח העירוני המואץ באזורים המשתרעים ממזרח לעיר העתיקה ומצפון לה, מתחם השער המשיך לשמש מעבר בין העיר העתיקה לשכונות החדשות וחצר השער נותרה ללא בנייה מאוחרת.
 
החפירות ברחובות רוסלן ומפרץ שלמה מוסיפות מידע חשוב על ההתפתחות העירונית של יפו בתקופה העות'מאנית המאוחרת ובימי המנדט הבריטי. הן תורמות להבנת (א) הפריסה העירונית של העיר במאה הי"ט לסה"נ, כולל רחוב מרוצף שלא היה ידוע קודם לכן ומגוון התיקונים במבנים; (ב) חומת העיר מן המאה הי"ח לסה"נ, הנזכרת בעדויות היסטוריות מעטות בלבד, והשער הצפוני בה; (ג) מכלול השער הראשי. כמו כן אפשרה החפירה תיעוד של שרידי 'מבצע עוגן'.
החפירות תרמו גם מידע מפורט על יפו בתקופות קדומות יותר. אף שהשרידים פזורים ואינם מצטרפים לכלל תמונה כללית ברורה, הממצא, לצד הממצא מחפירות אחרות ביפו, מסייע בהבנת ההתפתחות העירונית של יפו מתקופת הברזל ואילך.