בראשית המאה הכ' הבחין א' סאריסאלו בחוליות בזלת גדולות ומרובעות של צינור מים  שהיו מונחות ליד הדרך הישנה שהובילה מהמושבה כנרת לקבוצת כנרת וראה בהן חלק מהצינור התת-קרקעי מהתקופה הרומית שהוביל מים לתל בית ירח. על סמך החרסים שנמצאו מפוזרים בסביבת האתר הוא הניח כי שרידי המבנים שנראו על פני שטח התל הם מצודה שזמנה למן התקופה הרומית עד האסלאמית הקדומה (Saarisalo 1927: 15, 76–80). בשנת 1945 נערכה בתל בית ירח חפירה ארכיאולוגית ונחשף בית מרחץ שתוארך זמנית למאות הד'-הה' לסה"נ (שטקליס ואבי-יונה תש"ז: 33–36). בעקבות חשיפת בית המרחץ, הוצע על ידי ר' עמירן שחוליות הבזלת של הצינור שנראו באפיק הקדום ליד הדופן המערבי של התל נועדו להעביר מים מאמת המים של טבריה, 'אמת ברניקי', לבית המרחץ ואם כך, נראה שבית המרחץ וצינור המים הם בני זמן אחד (עמירן תש"ז: 39–46). חוליות בזלת רבות של הצינור נחשפו במהלך המאה האחרונה בעת עבודות חקלאיות והנחת צנרת, ורובן מוצגות לבד או בקבוצות בחצרות היישובים הסמוכים.

עם זאת, מיקומו המדויק של הצינור לא תועד והחפירה הנוכחית היא הראשונה שבה נחשפו חוליות הבזלת באתרן ונחשף צינור החרס שמתחתן. ברור ששני צינורות המים נועדו לקלוט מים מאמת ברניקי, התעלה הארוכה שהובילה מים ממעיינות ואדי פיג'אס ליד יבנאל לעיר טבריה, ולהובילם במורד הגבעה מעבר לנהר הירדן ואז במעלה הגבעה לתל בית ירח בטכנולוגיית הסיפון ההפוך.
 
שני הצינורות יורדים במורד הגבעה ממערב למזרח בתוואי אחד. חוליות צינור הבזלת הונחו כ-0.6 מ' מעל ראש החוליות של צינור החרס, עדות ברורה שצינור החרס קדם לצינור הבזלת, לפחות מבחינה טכנית ומניחי צינור הבזלת הכירו את צינור החרס (איור 3). הצינורות מתוארים להלן, ומוצאם ויעדם נבחנים כדי להבין אותם בהקשר הנכון.
 
צינור החרס. בנקודות שבהן חוליות הבזלת היו חסרות בשל הסרתן במהלך עבודות עפר, נחשפו בעומק של כ-1.3 מ' מפני השטח שני קטעים קצרים של צינור חרס (L103–כ- 3.5 מ' אורך, L109–כ-1.2 מ' אורך). עם תום החפירה, לאחר שהוצאו חוליות הבזלת שנחשפו בחפירה כדי לאפשר את הנחת הצינורות החדשים, נחשף בעזרת מחפרון קטע נוסף של צינור החרס (8.3 מ' אורך), ובסך הכול נחשפו כמעט 13 מ' אורך של צינור החרס שהיה מורכב מ-55 חוליות. קטע הצינור שנבדק ביסודיות במהלך החפירה (L103) מורכב מרצף של 13 חוליות גליליות. בקצה המזרחי של כל חוליה צוואר גלילי בולט שקוטרו צר יותר מהצינור, שהוכנס לתוך הקצה המערבי הרחב יותר של החוליה הצמודה (איור 4). החוליות דומות בצורתן, אולם הבדלים מעידים כי החוליות נעשו בעבודת יד ולא בתבנית; ממדי החוליות דומים (22 ס"מ אורך כולל הצוואר הבולט; 5 ס"מ אורך הצוואר הבולט; 17 ס"מ קוטר חיצוני; 1.9–2.2 ס"מ עובי דופן הצינור). בשל התרחבות החוליות בקצה המערבי ואופן חיבורן זו לזו הקוטר הפנימי אינו אחיד (9–10 ס"מ באמצע החוליה, 8 ס"מ בנקודת החיבור של החוליות; איור 5). לקראת הנחת צינור החרס נעשו עבודות הכנה מוקפדות. נחפרה תעלה קטנה שחתכה ריבועי באלוביום החרסיתי הטבעי(0.4 מ' רוחב, 0.5 מ' גובה(, ועל תחתיתה הונחה שכבה של חומר אוורירי בהיר הדומה לחומר לבנים (12 ס"מ עובי). השכבה שימשה תשתית שעליה הורכבו חלקי הצינור וחיבוריהם נחתמו ונאטמו בחומר גירני לבן מהודק (איור 6). הרווח בין הצינור לדופנות התעלה ומעל הצינור נחתם בשכבה של חומר הלבנים הבהיר (כ-10 ס"מ עובי בכל צד), כך שצינור החרס היה עטוף ומוגן היטב בעת פעילותו (ר' איור 3: חתכים 2–2, 5–5). פנים הצינור נבדק ידנית דרך חוליה שבורה והתברר שהצינור היה ריק ונותר בו רק רובד דק של טרוורטין המעיד ככל הנראה על פרק זמן קצר של שימוש. בשכבת הכיסוי של חומר הלבנים הבהיר מעל הצינור נמצאו חרסים אחדים שחוקים וקטנים, רובם לא ניתנים לזיהוי, ובהם שבר קטן של שפת קנקן הלניסטי, שברים אחדים של חרסים רומיים ושבר יחיד מחומר צלהב מהתקופה האסלאמית הקדומה. לצורך בדיקות נוספות בעתיד נאספו דגימות מהחומרים ששימשו להנחת צינור החרס.
 
צינור הבזלת. הצינור הונח כ-0.5 מ' מעל שכבת חומר הלבנים שסגרה את צינור החרס על ידי אנשים שהכירו היטב את צינור החרס (ר' איור 3: חתכים 2–2, 5–5). נחשפו 14 חוליות בזלת בארבעה מקבצים לאורך 20 מ'; הרווחים בין המקבצים נוצרו מהסרת החוליות במהלך עבודות צנרת בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, וכן עבודות העפר שקדמו לחפירה הנוכחית שהסירו ממקומן 14 חוליות. בקצה המערבי של החפירה נחשפו שלוש חוליות צמודות בעומק 1.5 מ' מפני שטח המדרון (L101); העומק נוצר מהגבהת השטח לתמיכה בדרך עפר. כ-4.5 מ' משם נמצא מקבץ של שלוש חוליות מחוברות (L102), עוד כ-7 מ' ואחריו רצף של שש חוליות מחוברות (-L107 ,L104כ), 1.5 מ' הלאה נמצאו שתי החוליות האחרונות שנחשפו בקצה המזרחי של החפירה.
לחוליות הבזלת אפיונים אחדים החיוניים לתפקודו התקין של הצינור (איור 7). לרוב החוליות צורה מרובעת הדומה לקובייה (0.55–0.65 מ' אורך, 0.65–0.75 מ' רוחב, 0.6–0.7 מ' גובה). בסיס החוליה מיושר לצורך הצינור, והדפנות הצמודות זו לזו מיושרות באחידות. בכל החוליות חלל הצינור הוא גליל אופקי בקוטר אחיד (0.3 מ' קוטר פנימי) שהוחלק באחידות. במזרח כל חוליה בליטה מעוגלת דמוית צווארון (כ-6 ס"מ אורך, כ-6 ס"מ רוחב) שהקיפה את הפתח האופקי של הצינור; במערב כל חוליה שקע שנועד לקלוט את הצווארון הבולט של החוליה השכנה ולאפשר התאמה מדויקת של החוליות. הדפנות האחרות של החוליה מסותתות יותר בגסות. בחלק מהחוליות היו גם פתחים עגולים אנכיים קטנים (10–12 ס"מ קוטר) שנחצבו בחלק העליון של החוליה עד לחלל הצינור; באחת החוליות עבודת חציבת הפתח האנכי לא הסתיימה (איורים 8, 9). לא שרדה עדות לאופן שבו נאטמו חורי האוורור הקטנים האלה כדי לאפשר לצינור לתפקד בלחץ וגם לשחרר לחץ בעת הצורך, ואולי נאטמו בפקק מעץ. אפשר שחורים אלה שימשו גם לניקוי פנים הצינור. לחוליות אחדות תכונות מיוחדות, כמו חוליה גלילית שדופנותיה החיצוניות הוחלקו היטב, חוליה שהוסבה מכותרת קורינתית בשימוש משני (איור 10) וחוליה קצרה (0.3 מ' אורך) שהצווארון הבולט ממנה היה ארוך במיוחד (0.26 מ' אורך). בכל הגושים הללו קוטר הצינור הפנימי נותר אחיד (0.3 מ').
בדומה לצינור החרס, גם צינור הבזלת הונח על תשתית שהוכנה היטב (L108 ,L105). תעלה גדולה (כ-2 מ' רוחב) נחתכה באדמה ודופנה בשכבות מעט קעורות של אדמה אפרפרה (כ-15 ס"מ עובי). החוליות הונחו בתעלה והחיבורים ביניהן נאטמו בעזרת שכבה עבה שלחומר גירני לבן ומהודק. החללים בין החוליות ודופנות התעלה מולאו בחלוקים קטנים ובינוניים שכנראה נלקחו מאפיק הנחל או משפת האגם ונועדו לקבע את הצינור במקומו ללא תזוזה (איור 11). מעל הצינור נמצאו רק אבנים אחדות ולא ברור אם הצינור היה מכוסה במקור. בתוך הצינור הצטבר מעט טרוורטין וסביבו נמצאו חרסים אחדים לא אינדיקטיביים כנראה מהתקופה הרומית. ליד אחת מחוליות הבזלת נמצא מטבע ברונזה יחיד חשוב לתיארוך. נלקחו דגימות מהחומרים ששימשו להנחת הצינור לצורך בדיקות עתידיות.
 
כלי חרס. כפי שצוין לעיל, החרסים שנמצאו היו קטנים, שחוקים ולא אידיקטיביים, אולם זוהו שברים אחדים מהתקופה הרומית, שפת קנקן מהתקופה ההלניסטית ושברים של כלי צלהב מהתקופה האסלאמית הקדומה. עם זאת, אין בחרסים די כדי לתארך את בניית הצינורות או את התקופה שבה שימשו.
 
שברי זכוכית. שברי זכוכית אחדים קטנים שנמצאו בין האבנים הקטנות שסבבו את חוליות הבזלת (L107) זוהו כשברי בקבוק מזכוכית כחלחלה ועליו חוטים בצבע טורקיז האופייני לתקופה האומיית; דוגמאות רבות לבקבוקים מסוג זה נמצאו בבית שאן (Hadad 2005: 24, Plate 13).
 
המטבעות
גבריאלה ביכובסקי
שני מטבעות ברונזה נמצאו בחפירה.
המטבע הקדום נמצא על פני שטח והוא מטבע FEL TEMP REPARATIO שחוק שהוטבע בקונסטנטינופול ומתוארך לשנים 351–361 לסה"נ (ר"ע 140983).
מטבע שני הוא מטבע נחושת ערבי-ביזנטי הקשור לסדרה של דמויות אימפריאליות המתוארכת לשנים 660–680 לסה"נ (ר"ע 140982). בחזית המטבע מופיעה דמות אימפריאלית הישובה על כס; בצד הגב מופיע M קורסיבי המוקף משני צדיו בכפות תמרים ועיגולים קטנים בין רגלי האות; עיגול נוסף בתחתית וקו פינת מטבע מודגש (איור 12). המטבע הזה שייך, על פי טיפולוגיה וסגנון, לקבוצה המסווגת כמטבעה הפסאודו-דמשקאית, בשל דמיונה למטבעות מקבוצה זו שנטבעו בפרק זמן אחד בדמשק (Album and Goodwin: Pl. 39, No. 578).
 
הצינורות שנחפרו הם חלק ממערכת סיפון הפוך שקיבלה את מימיה מאמת ברניקי והובילה אותם מעבר לאפיק נהר הירדן לתל בית ירח.
אמת ברניקי שהובילה מים לטבריה. האמה (כ-15 ק"מ אורך) הייתה תעלת מים פתוחה בנויה מאבן שבמקור הייתה מקורה בלוחות אבן. האמה נבנתה כדי להעביר מים טריים ממעיינות עין פיג'אס (השם היווני – פגאי) בגובה פני הים בנחל יבנאל צפונה לטבריה, העיר שהוקמה על ידי הורדוס אנטיפס בשנת 19 לסה"נ בקירוב. המים נאגרו בטבריה בבריכה עירונית במפלס של כ-170– מ' מתחת לפני הים. על סמך סקר מקיף של אמת המים, בנייתה מתוארכת לתקופה הרומית המאוחרת, המאה הד' לסה"נ בקירוב (וינוגרדוב תשמ"ט 151–165). התעלה זכתה לכינוי הפופולרי אמת ברניקי ותועדה כך לראשונה על ידי נוסעים במאה הי"ט, על שמה של אחות אגריפס הב' שחי בשלהי המאה הא' לסה"נ. האמה עוברת לרגלי מדרון ההר הנושא שם זה ושעליו הוקמה כנסייה בתקופה הביזנטית. מתחת לשרידי האמה הגדולה בערך במחצית התוואי שלה הובחנו שרידי תעלה קטנה בנויה אבן שנבנתה כנראה במאה הא' לסה"נ (צוק תשע"א 124–135). אמת ברניקי נכנסה לטבריה מדרום; בחפירות שנערכו לאחרונה בתיאטרון הרומי התברר שרובע המגורים העבאסי מהמאה הח' לסה"נ שנבנה מעל התיאטרון חתך את אמת ברניקי, כלומר האמה כבר לא הייתה בשימוש בתקופה זו (ו' אטרש, מידע בע"פ). לפיכך נראה שזמן שימושה של אמת ברניקי היה מהתקופה הרומית הקדומה עד לתקופה האומיית (המאות הא'/הב'–המאה הח' לסה"נ). תוואי האמה עבר באמצע מדרון, מעל הנקודה המשוערת של הסיפון ההפוך והאמה שימשה ללא ספק מקור המים של הצינורות.
תל בית ירח (ח' אל-כרך). בחפירות ארכיאולוגיות אחדות שנערכו בתל מאז מחצית המאה הכ' נחשפה התיישבות בהיקף גדול באתר בתקופת הברונזה הקדומה וכן בנייתו המחודשת של האתר כפוליס שנקרא פילוטריה בתקופה ההלניסטית הקדומה. בשנות ה-50 של המאה הכ' נחפר מתחם מבוצר באתר שזוהה כבית כנסת מהתקופות הרומית–ביזנטית, בעיקר על סמך בסיס עמוד שעליו חריטה של מנורת שבעת הקנים. אולם זיהוי המבנה כבית הכנסת הופרך (Reich 1993:137–144; חדשות ארכיאולוגיות 122), וכן התיארוך לתקופות הרומית והביזנטית שהוצע למבנה ולבית המרחץ הסמוך.
המתחם המבוצר שכולל את בית המרחץ המפואר זוהה מחדש כמבצר, 'קאסר' של אל-סינברה מהתקופה האסלאמית הקדומה, ארמון החורף של הח'ליפים מבית אומיה, מוואייה ועבד אל-מאלק בשנים 640–705 לסה"נ (Whitcomb 2009: 241–242). תיעוד ארכיאולוגי נוסף מהחפירות המתנהלות בשנים האחרונות באתר מטעם אוניברסיטת תל אביב מתחת לרצפת בית המרחץ מאמת זיהוי זה ומאמת את תאריכו (ש' פז ות' דעדלה, מידע בע"פ). המים לבית המרחץ סופקו בצינורות ארוכים עשויים חוליות חרס הנכנסים לאתר מדרום-מערב ועדיין נראים בשטח. מבדיקות פטרוגרפיה של צינור החרס מבית המרחץ האסלאמי הקדום בתל בית ירח ושל צינור החרס התחתון בחפירה הנוכחית עולה כי לשתי הדגימות תכונות פטרוגרפיות דומות ומוצא דומה. לפיכך אפשר לקבוע שיעד צינורות המים היה הארמון ובית המרחץ של אל-סינברה מהתקופה האסלאמית הקדומה.
 
שחזור התוואי של צינורות הסיפון ההפוך. ויטרוביוס, האדריכל והמהנדס הרומאי מהמאה הא' לפסה"נ מתאר את טכנולוגיית הסיפון ההפוך ואת צינורות החרס והעופרת ששימשו כדי להתגבר על מכשולים טופוגרפיים במערכות מים ארוכות טווח (Vitruvius, Vol. VIII: Chapter VI). אף שבניית תעלות מים באבן הייתה שכיחה בימיו של ויטרוביוס, אין הוא מזכיר שימוש באבן לבניית צינורות לחץ. ייתכן שהשימוש בחוליות אבן לצינורות אלו החל אחרי ימיו, אבל עדיין במהלך התקופה הרומית הקדומה.
להלן הצעת שחזור של תוואי צינורות הסיפון. התוואי המשוער של אמת ברניקי עובר במדרון כ-50 מ' מעל הצינורות שנחשפו (האמה בגובה 150– מ', הצינור 200.6– מ') וכ-600 מ' מערבית לצינורות שנחשפו בחפירה (איור 13). את צינור הלחץ היה צורך להוריד לאפיק הירדן הקדום, במפלס של כ-210– מ' מתחת לפני הים, ולהעלותו לתל בית ירח במפלס של 190– מ' מתחת לפני הים. לתפקודו של צינור הסיפון היה צורך בנקודת מוצא מעט גבוהה יותר מנקודת הסיום, אולי בגובה של 180– מ' מתחת לפני הים. פער קטן בין מפלסי הגובה של נקודות המוצא והסיום של הצינור הסגור גורם למצב הרצוי של לחץ נמוך יותר בצינור. לפיכך אפשר שהייתה תעלה פתוחה נוספת שהובילה מאמת ברניקי הראשית בכיוון צפון-מזרח למיכל מים ראשי על הגבעה בגובה של כ-180– מ' מתחת לפני הים שהיה חיוני לרגולציה של המים וללכידת המשקעים וכנראה שיש לחפשו בשטח שמתחת לקו האמה ומעל לצינור שנחשף. לחציית אפיק הירדן הקדום היה צורך בגשר קצר שעליו הונחו הצינורות מעל הקרקע, כך שהנקודה הנמוכה ביותר עלתה בכ-3 מ' לגובה של 207– מ'. ויטרוביוס מציין שרצוי שהקטע הנמוך ביותר של צינור הסיפון ההפוך יהיה ארוך וישר ולא מכופף כדי שלחץ המים לא יגרום לפיצוץ בחיבורי חוליות הצינור. צינור החרס הקדום היה כנראה בעייתי משתי סיבות: הקוטר הפנימי הקטן והלא אחיד שלו (8–9 ס"מ) שאפשר אספקה נמוכה של מים; הסיבה השנייה קשורה ללחץ בצינור שפוצץ את דופנותיו הדקות, כנראה בנקודה הנמוכה של חציית אפיק הירדן במקום שהצינור היה מעל הקרקע. צינור חוליות הבזלת שהחליף את צינור החרס היה עמיד יותר ובעל יכולת אספקה גדולה יותר. צינורות אלה הגיעו לצד המערבי של תל בית ירח, שם היה ככל הנראה מיכל מים שקלט, אגר, ויסת וחילק את תכולתו; צינור החרס שסיפק מים לבית המרחץ יצא כנראה ממיכל מים זה. על פי השחזור המוצע, אורך צינור הסיפון ההפוך היה 800–900 מ'.
 
תאריך צינורות הסיפון ההפוך. בממצאים הארכיאולוגיים לתיארוך צינורות הסיפון ההפוך מטבע יחיד שנמצא באתרו ושבר של כלי זכוכית; אליהם נוספים נתוני ההקשר, המוצא מאמת ברניקי ומהארמון והיעד בבית המרחץ של אל-סינברה. כל אלה מתארכים את הצינורות לתקופת בית אומיה (אמצע המאה הז' ותחילת המאה הח' לסה"נ). אפשר שבדיקות כימיות של הטיח והטיט שהיו בשימוש בשני הצינורות יספקו נתונים נוספים.
 
מקור חוליות הבזלת וצינורות הסיפון ההפוך של היפוס-סוסיתא. שאלת מקורם של חוליות הבזלת בתל בית ירח והאם הן נוצרו במיוחד לצינור האומיי לאל-סינברה עלתה לראשונה בשנות ה-90 של המאה שעברה כאשר נבדקה מערכת אספקת המים להיפוס-סוסיתא, עיר הדקפוליס ההלניסטית-רומית ממזרח לכנרת; אז הובחן הדמיון בין חוליות הבזלת של הצינור בסוסיתא לחוליות הבודדות שהיו פזורות ליד תל בית ירח. מי מעיינות סופקו להיפוס בתעלות מים ארוכות. מכשול טופוגרפי – אוכף בעומק של כ-40 מ' מדרום-מזרח לעיר הצריך שימוש בצינור לחץ בטכנולוגיית הסיפון ההפוך באורך של כ-600 מ'. בסקר מקיף של מערכת המים להיפוס נעשה ניסיון לאתר שרידים של צינור הסיפון ההפוך, אולם נמצאו רק שברי חוליות בזלת אחדים לאורך האוכף וחוליית בזלת אחת באתרה (Meshel, Tsuk, Fahlbusch and Peleg 1998: 33–39, 72–73). בחפירות סוסיתא נחשף ההמשך מערבה של צינור הבזלת מתחת לרחוב הדקומנוס מקסימוס מהשער המזרחי של העיר ופנימה לתוך העיר. בניית מערכת המים לסוסיתא מיוחסת לתקופה הרומית, כנראה המאה הא' לסה"נ, ואפשר שתִפקדה עד חורבנה של סוסיתא ברעידת האדמה של שנת 749 לסה"נ (Segal 2008: 1782–1787). עם זאת, נראה שהעיר דעכה אחרי הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במחצית המאה הז' לסה"נ ולא כל כנסיות העיר המשיכו לפעול במאה הח' לסה"נ (מ' אייזנברג, מידע בע"פ). במהלך הסקר הצביע י' פלג על הדמיון הרב בצורה ובממדים של חוליות הבזלת של היפוס לחוליות הבזלת הבודדות ליד תל בית ירח. בדיקה פטרוגרפית שנערכה על חוליות הבזלת משני האתרים הניבה תוצאות לא ברורות, ופלג הציע את האפשרות שמקורן של חוליות הבזלת מתל בית ירח היה בהיפוס ושהן היו בשימוש משני בצינור הסיפון ההפוך לתל בית ירח; כך מוסברת היעלמותן מהיפוס. הצעה זו אפשרית אם צינור המים של סוסיתא פורק במהלך התקופה שבה הארמון ובית המרחץ האומיי של אל-סינברה היו בשימוש, דהיינו במחצית השנייה של המאה הז' או ראשית המאה הח' לסה"נ. האוכלוסייה הנוצרית של סוסיתא נותרה אם כך תלויה אך ורק במי הגשמים שנאספו במאגרי המים בעיר. הסמיכות המוזרה מעט של חוליות בזלת מגוונות, כפי שהתגלו בחפירה, מחזקת את ההנחה שהחוליות היו בשימוש משני בסיפון לתל בית ירח; לחוליה הגלילית ולחוליה הצרה עם הבליטה הארוכה היה כנראה תפקיד בהקשרן המקורי בהיפוס. הובלת החוליות בהשטה ממזרח הכנרת למערבה ובהמשך לאורך האפיק הקדום של הירדן הייתה אפשרית ובוודאי הייתה כרוכה בפחות מאמץ מאשר הכנה וחיתוך של מאות חוליות בזלת חדשות. אם כך, האומיים אימצו את שיטת אספקת המים הרומית בצינורות בזלת ואת השימוש בטכנולוגיית הסיפון ההפוך בכך שפירקו את המערכת הרומית שהובילה מים להיפוס והרכיבו אותה מחדש בתל בית ירח.
 
על סמך העדויות מוצע שצינור החרס וצינור חוליות הבזלת שמעליו נבנו שניהם בתקופה האסלאמית הקדומה כדי להעביר מים בצינורות לחץ מצומת באמת ברניקי לארמון ולבית המרחץ האומיים בתל בית ירח. נראה שצינור הבזלת החליף את צינור החרס המקורי שכנראה לא תפקד כראוי ואפשר שלא עמד בלחץ. דומה שחוליות הבזלת הגדולות ממערכת הסיפון ההפוך הרומית לסוסיתא פורקו על ידי האומיים, הושטו על האגם וחוברו מחדש לצינור המים לתל בית ירח. האפשרות שצינור החרס וצינור חוליות הבזלת היו בשימוש בעת ובעונה אחת, במגוון תפקידים, פחות סבירה אך אין לפסול אותה.