באזור החפירה נערך חישוף של הסלע, והתגלו מתקנים חצובים (איור 2). בצפון השטח (שטח A) נתגלו מתקן סגלגל חצוב בסלע (104L) ומצפון לו משטח סלע ובורות חצובים, ששימשו כנראה גת; הם נפגעו בימינו. בדרום השטח (שטח B) נתגלו בור מים חצוב ומטויח (102L) וסמוך אליו תעלה (105L) המוליכה אל שקע טבעי בסלע (103L).
במהלך סקר ירושלים נחשפו במתחם קברים מהתקופה הרומית (קלונר תשס"ב:98). במאה הי"ט לסה"נ נבנה במקום בית יתומים פרוטסטנטי. בתיעוד היסטורי של האזור זוהו בשטח מתקנים ובורות מים חצובים (גורדון תשס"ח). בחפירת הצלה שנערכה במקום בשנת 2012 נחשפו מקוואות טהרה, מערות קבורה מימי הבית השני, קברי שוחה מהתקופה הרומית וקברים מהתקופות הרומית המאוחרת–הביזנטית (ראם, ויגמן וארביב תשע"ו). בחפירת הצלה נוספת שנערכה בשנת 2013 נחשף בור מים חצוב, הדומה לבור שנחשף בחפירה הנוכחית, ונתגלו בו כלי חרס מהתקופות הממלוכית והאיובית (תנעמי 2014).
 
שטח A. נחשף משטח סלע מלבני חצוב בסלע (100L; 1.37 × 2.97 מ'; איור 3), כנראה משטח דריכה של גת שהופרע בימינו, ומעליו הצטברות של אדמה חומה. מדרום למשטח 100 נתגלה בור סגלגל חצוב בסלע (104L; 1.10 × 1.67 מ', 0.67 מ' עומק), ששימש אולי בור איגום בגת. רוב האדמה שהצטברה מעל המתקן הוסרה בעת החישוף ונשארה מעט אדמת סחף חומה, ובה התגלה חרס יחיד. מצפון למשטח 100 נחשפה גומחה מעוגלת (106L; 0.32 מ' קוטר) — כנראה חלק מהגת — שבתחתיתה נחשף משטח גיר מוחלק; הגומחה הכילה משקע חום. ייתכן שמתחת לגומחה היה חלל או בור נוסף של הגת. ממערב למשטח 100 נחשף בור רבוע (108L; 0.2 × 0.2 מ'; איור 4), ההולך ומתרחב כלפי מעלה, ששימש אולי חלק לגת. צמוד לבור 108 ממערב נחשף שקע טבעי שמתארו לא סדור (107L), ובו אדמה חומה שמעורבים בה אבנים ושלושה שברי כלי חרס קדומים (איור 4). ברגע שהובן שזהו שקע טבעי, החפירה בו הופסקה.
מעל גומחה 106 נבנו בימינו שני קירות (109W — 0.32 × 0.33 × 0.67 מ'; 110W — 0.32 × 0.38 × 0.89 מ'; איור 2, חתך 1–1), היוצרים פינה. הם נבנו על סלע האם מאבני שדה בינונית ודופנו בבטון (איור 5). הקירות ביטלו את גומחה 106.
 
שטח B. נחפר משטח סלע חצוב (101L; 5 × 6 מ'; איורים 2, חתך 2–2; 6), ובמרכזו נתגלה בור מים דמוי פעמון (102L; 2.01–2.10 מ' קוטר, 1.95 מ' עומק מירבי) שפתחו מעוגל (1.10 מ' קוטר, 0.67 מ' עומק הפתח). בור המים דופן בשתי שכבות טיח: השכבה התחתונה עשויה ממספר שכבות של טיח ורדרד שבו שברי חרסים, ואילו מהשכבה העליונה השתמרה שכבה דקה יחידה, עשויה מטיח לבן ללא חסמים (איור 7). לא ברור האם שתי שכבות הטיח הן שלבי תיקונים באותה תקופת שימוש, או שהן שייכות לשני שלבי שימוש שונים בבור. לאחר שהבור יצא מכלל שימוש, הוא התמלא בשכבות אדמת סחף ואבני גוויל בגדלים שונים. בשכבות האדמה התחתונות בבור לא נמצאו חרסים וממצאים. בשכבות האדמה העליונות נתגלו כידונים של רובים (איורים 8; 1:9), פרסה (איור 2:9), תרמיל של כדור (איורים 3:9; 10), וו קרס (צלצל? איור 4:9) וכלי מתכת, וכן שברי כלי זכוכית; נראה שממצאים אלה נזרקו לבור בתום מלחמת העולם הראשונה (פרץ, להלן). נוסף על כל אלו נזרק אל הבור פס ברזל של מסילת רכבת (רלס; איור 11; פרץ, להלן).
ממזרח לבור נחשפה תעלה חצובה (105L; 1.39 מ' אורך, 0.1 מ' רוחב, 3 ס"מ עומק), שהוליכה עודפי מים מהבור למזרח אל שקע טבעי שמתארו לא סדור (103L; 0.91 × 1.24 מ', 0.67 מ' עומק).
 
ממצא צבאי ממלחמת העולם הראשונה
אסף פרץ
 
בחפירה נמצאו שלושה פריטים צבאיים שאפשר לייחס לימי מלחמת העולם הראשונה: שני כידונים ותרמיל של כדור רובה. כן נמצא פס ברזל של מסילת רכבת (רלס), הקשור כנראה אף הוא למלחמת העולם הראשונה.
הכידון האחד (102L, סל 1111; 36 ס"מ אורך הלהב; איור 8) הוא כידון 98/05 גרמני, שהיה מהכידונים הנפוצים ביותר ששימשו את הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה (Williamson 2003:220). הכידון השני (102L, סל 1112; 29.5 ס"מ אורך הלהב; איור 1:9) הוא כידון ארזץ (ersatz) גרמני. זהו כידון מתכת, שיוצר במהירות במהלך המלחמה (Williamson 2003:225). התרמיל של כדור הרובה (102L, סל 1114; 7.92 מ"מ קוטר; איורים 3:9; 10) יוצר על ידי בית החרושת Königliches Munitionsfabrik בשפנדאו גרמניה, בחודש יולי 1917 (White and Munhall 1963: Pl. 179, Item 1616). שפת התרמיל עקומה, עדות להוצאת הקליע, כנראה כדי להשתמש באבק השריפה שבתוך התרמיל.
עוד קודם למלחמת העולם הראשונה הייתה גרמניה ספקית הנשק העיקרית של האימפריה העות'מאנית. עם כיבושה של סרביה, בתחילת 1916, נוצר קשר יבשתי ישיר בין גרמניה לבין האימפריה העות'מאנית, וגרמניה סיפקה לה ציוד צבאי רב. קיימות עדויות היסטוריות לשהות של שתי יחידות עות'מאניות במתחם שנלר. אחת העדויות הגיעה מפיו של משה פייקוביץ', אחיו הבכור של יגאל אלון. הוא שירת כקצין חיל רגלים בצבא העות'מאני, והוצב עם מחלקתו במתחם שנלר בכדי לאבטח סוללת תותחי 75 מ"מ שהוצבה שם (פייקוביץ' 1969). עדות נוספת, של עליזה גדעוני, שהתגוררה בבית הצמוד לגדר של מתחם שנלר, מחזקת את קיומה של הנוכחות הצבאית באזור. גדעוני מתארת פגיעה של פגז במגדל השעון של מתחם שנלר. ייתכן שהפגזת המגדל לא הייתה מקרית. מתחם שנלר נמצא בגבעה החולשת על סביבתה, וסביר להניח שמגדל השעון שימש עמדה טובה לתצפית או לטיווח ארטילרי, ולכן שימש מטרה להפגזה של הצבא הבריטי. לקראת סיום הקרבות בירושלים משפחתה של גדעוני גורשה מביתה על ידי הצבא הגרמני, וזה השתמש לצרכיו בבית המשפחה (גרוס תשנ"ג:193–194). בעדותה מציינת גדעוני שכאשר החיילים העות'מאנים נסוגו, הם זרקו מעליהם נשק וציוד שהכביד עליהם. השלכת ציוד לתוך בור מים יכלה להיעשות על ידי חיילים ששהו או עברו באתר. בנוסף, עליזה מעידה כי מספר רב של חיילים יהודים וחיילים תושבי ירושלים ערקו מהצבא, חזרו למשפחותיהם שגרו בקרבת ביתה או ניסו למצוא מסתור בבתי יהודים (גרוס תשנ"ג:196–197). ייתכן כי אף חיילים אלו השליכו את הכידונים אל בור המים.
פס הברזל של מסילת הרכבת (איור 11) קשור כנראה למסילת ברזל צרה (0.6 מ' רוחב), שהניחו הבריטים בחודשים מאי–יולי 1918 בין תחנת הרכבת של ירושלים לבין אל-בירה, ועברה סמוך מאוד למתחם שנלר (Great Britain Army 1918). במסילה זו שונעו אספקה ותחמושת ליחידות הבריטיות שתפסו את הקו קילומטרים אחדים מצפון לרמאללה (Travis 2008:162). ייתכן שעם פירוק המסילה, בסוף שנת 1918, חלק מאחד הפסים הושלך אל הבור.