המחקרים הארכיאולוגיים הנוכחיים בחלוצה החלו בתחומי העיר (2015–2019; שון ואחרים 2022; Pickartz, Tezkan and Heinzelmann 2015; Heinzelmann and Erickson-Gini 2015; Di Segni 2018; Heinzelmann et al. 2017; Schöne et al. 2018; 2019), ולאחר מכן התרחבו לסביבתה הקרובה (2018–2019) ולעורף החקלאי הנרחב שלה (2019–2020). העבודה באזורים שונים אלו שילבה נוסף לחפירות, גם סקרים, חישה מרחוק וניתוח של תצלומי אוויר עדכניים והיסטוריים ותמונות לוויין.

מטרת המחקרים בשטח שמחוץ לעיר חלוצה נועדה להבנה טובה יותר של התפתחות העיר אלוסה ועורפה החקלאי, מהקמת היישוב במאה הג' לפסה"נ עד לסופו במאה הח' לסה"נ. הסקר מחוץ לעיר התמקד בארבע רצועות (1–4; לרצועות 1–3, איור 1) המקיפות את העיר. הרצועה הפנימית (רצועה 1; 50–200 מ' רוחב) כוללת בעיקר ערמות אשפה גדולות המסודרות בצורה של טבעת ברורה. בהמשך התקדמו המחקרים הרחק מהעיר לרצועה ששימשה בעיקרה שטח בוסתנים, אשר במבט מהאוויר צורתו אינה מוגדרת (רצועה 2; 80–400 מ' רוחב). חקלאות בוסתנים במישורי הצפה יושמה במקומות מתאימים, כגון גדות נחל בשור (ואדי אל-ח'לצה) ויובליו, שממערב ומדרום לעיר, ונחל אטדים (ואדי אל-עווסג'ה) שמצפון לעיר. שטחים מעובדים אלו הוקפו ברצועת בתי קברות (רצועה 3; 500–800 מ' רוחב), ובה אלפי קברי יחיד פשוטים ועוד כמה קברים בנויים משוכללים יותר, שכולם נראים עדיין על פני השטח. מעבר לבתי הקברות השתרע אזור חקלאי מעובד בצפיפות על פני קילומטרים רבים — העורף החקלאי של העיר הכולל עשרות חוות וכפרים (רצועה 4).

 
רצועה 1: ערמות האשפה
ערמות אשפה, לעתים בגודל ניכר, בולטות בשולי יישובים ומאפיינות את כל יישובי הנגב בתקופה הביזנטית. אולם, רק מעטות מהערמות מרשימות כמו אלו של אלוסה, המגיעות לרוחב של 140 מ' ומתנשאות לגובה של 12 מ' מעל סביבתן (איור 2). ערמות אלו נסקרו ומופו באופן שיטתי באמצעות GPS. נמצא שהן מכסות שטח של 140 דונם ויוצרות טבעת כמעט סגורה סביב השטח הבנוי; הערמות שתועדו בצפון ובמזרח היו הרבה יותר גדולות ורציפות מאלו שבדרום ובמערב, לאורך נחל בשור ובקרבתו. ערמות האשפה מתחילות מיד בגבולות החיצוניים של היישוב, וקרבתן לעיר עשויה לשקף ניסיון לצמצמם את הובלת האשפה. מרחקים לא סדירים בין ערמות האשפה מעידים על כך שהותירו ביניהן מרווחים למעבר של הדרכים העיקריות של היישוב. נראה כי סמוך למרווחים אלה שבין הערמות, התרחבו הרחובות לשטחים פתוחים גדולים ורבועים, ששימשו אולי למסחר ולמכלאות לבעלי חיים.
הערמות כוללות בעיקר חול ואפר, ונראות אחידות בהרכבן (איור 3). התגלו בהן בעיקר שברים קטנים של כלי חרס, עצמות בעלי חיים ושרידים אורגניים אחרים, וכן שאריות של ייצור תעשייתי, כגון סיגים ופסולת בית יוצר. מטבעות משלהי העת העתיקה נמצאו על פני השטח בכמויות גדולות יוצאות דופן. חפירות בדיקה שנערכו על ידי אוניברסיטת חיפה בשנת 2015 הראו שהערמות כוללות שכבות רבות (5–10 ס"מ עובי כל אחת), שמקורן כנראה בהשלכות חוזרות ונשנות של אשפה (Bar-Oz et al. 2019). הדבר מעיד על פעולות שגרתיות של פינוי אשפה, כנראה כתוצאה מעבודות ניקוי שיטתיות באזור העירוני. תכולת החול הגבוהה בערמות מעידה כנראה כי סופות החול התכופות באזור הצריכו פעולות ניקוי קבועות. ערמות האשפה הגדולות של אלוסה מלמדות ללא ספק על צורה מפותחת ועתירת עבודה של טיפול באשפה קהילתית.
הכרונולוגיה של ערמות האשפה התבררה רק בחלקה: בעוד שסוף השימוש בהן מתוארך לאמצע המאה הו' לסה"נ (Bar-Oz et al. 2019:8241), עדיין לא ברור מתי החל פינוי אשפה שיטתי זה. אף על פי כן, ניתן להסיק זאת מראיות עקיפות, ובהן למשל האבחנה שהערמות מקיפות את העיר בפריסה מרחבית מקסימלית, שאליה היא הגיעה בסוף המאה הב' או בתחילת המאה הג' לסה"נ. על היקף העיר בתקופה זו מעידים כמה קברים מהתקופה הרומית, שנמצאו כנראה ממש מחוץ לגבולות העיר. קברים אלה נמצאים מתחת לערמות האשפה, ועל כן נראה כי אפשר לתארך את ראשית הערמות לתקופה הביזנטית הקדומה (Heinzelmann and Erickson-Gini 2015; Heinzelmann et al. 2017; Schöne et al. 2019). ראוי לציין שעד אמצע המאה הה' לסה"נ הרחובות במרכז העיר רוצפו באריחי אבן באיכות גבוהה (Heinzelmann and Erickson-Gini 2015), שהפכו אותם כנראה להרבה יותר נוחים לניקוי שגרתי. חפירות בכמה רחובות בתוך העיר הראו כי ההצטברות השוטפת של האשפה פסקה עם הנחת האריחים, אך התחדשה בסביבות אמצע המאה הו' לסה"נ, כאשר השלכת האשפה בערמות החיצוניות הגיעה לסופה. ניתן להציע אפוא כי ערמות האשפה נוצרו ברובן במשך תקופה קצרה יחסית של כ-100 שנים (Heinzelmann and Erickson-Gini 2015; Heinzelmann et al. 2017; Schöne et al. 2018; Heinzelmann et al. 2022).
 
רצועה 2: שטחי הבוסתנים
נראה כי צורה מיוחדת של חקלאות — בוסתנים במישורי הצפה — התקיימה סביב שוליה של אלוסה, ממש מעבר לטבעת של ערמות האשפה. הוואדיות סיפקו הן אדמת לס מתאימה, שנמצאה עד לעומק יחסי רב בגדותיהם, והן אפשרות להשקיה נוחה, בין אם במי שיטפונות בחורף ובין אם במי בארות, שנחפרו בגדות הוואדיות, במהלך הקיץ. אפשר גם שמי השפכים שנאספו במערכת ניקוז גדולה מהאזור העירוני שימשו מקור מים נוסף להשקיה (שון ואחרים 2022; Heinzelmann et al. 2022).
זוהו כמה אזורי בוסתנים שהקיפו את העיר מכל עבריה, הנמצאים לאורך נחל בשור ונחל אטדים. אזורים אלו חולקו לחלקות עיבוד, אולי בבעלות משפחות שונות, שנתחמו בגדרות אבן נמוכות שנבנו בבנייה יבשה. פני השטח הנוכחיים של אזורים אלה מישוריים לחלוטין, ועליהם פזורות כמויות גדולות במיוחד של שברי כלי חרס קטנים, כנראה תוצאה של דישון באשפה ביתית (ר' להלן). אשפה כזו, שהייתה עשירה בחומר אורגני, הובאה ישירות מהעיר או מערמות האשפה הסמוכות. לחילופין, הצפיפות הגבוהה של חרסים על פני השטח עשויה להיות תוצאה מהידוק של האדמה המעובדת לאחר ההרבדה על ידי סחף רוחות, אם כי אפשרות זו פחות סבירה. גודלם המצומצם יחסית של שטחי הבוסתנים מעיד שהם נוצלו לחקלאות בהיקף קטן ששימשה לאספקת צרכי היום-יום של תושבי העיר ולא לגידול נרחב של יבול למטרות מסחריות. שרידי מזון מהצומח שנצרך בעיר, לרבות שעורה, חיטה, עדשים, ענבים, תמרים, תאנים, זיתים, אגוזים, שקדים ואגוזי לוז, זוהו הן בחומר מערמות האשפה והן במילויים מתוך העיר (בר-עוז, וויסברוד ואריקסון-גיני 2016; Heinzelmann and Erickson-Gini 2015; Heinzelmann et al. 2017; Schöne et al. 2019).
לכמה בוסתנים מצפון-מערב לעיר חדרו שלוחות של ערמות האשפה, אולי במטרה לספק הגנה מפני רוחות.
 
רצועה 3: בתי הקברות
למרבה ההפתעה תועדו בסקר מספר רב במיוחד של קברים שהשתמרו היטב, למרות שדיונות חול נודדות הנפוצות בחלק זה של הנגב, יכלו לכסות בקלות קברים אלו בכל עת בעבר (Heinzelmann et al. 2017; Schöne et al. 2018). בסקר לא נמצאו סימנים לשוד קברים, והנזק היחיד נגרם להם מסחף, בעיקר בשולי ואדיות (לדוגמה, ר' איור 5). בשל תנאים נוחים אלו ניתן היה לקבוע את ההיקף המשוער של בתי הקברות ולהבין את הארגון המרחבי שלהם. נראה כי חלק גדול מהעיר היה מוקף בחגורה של בתי קברות בצפיפות משתנה (לפחות 1140 דונם). בגדה המערבית של נחל בשור נמצאו פחות קברים, כנראה משום שאזור זה שוכן בצל הגבעות שממערב ומכוסה ברובו במרבצי חול עבים. האפשרות שבתי קברות השתרעו גם מצפון-מערב לעיר מתחזקת כתוצאה מגילוי של קברים בכמה מובלעות קטנות חשופות מחול באזור זה. ניתן אפוא להסיק מכך שהשטח המרבי של בתי הקברות באלוסה היה כ-1500 דונם.
מחקר מפורט של הקברים נערך בכמה אזורים המשתרעים בשטח של כ-240 דונם, ובהם 5490 קברי יחיד (איור 4). מיקומם של כל הקברים הללו תועד ב-GPS, וברבע מהם שהשתמרו היטב תועדו הן גודלם והן כיוונם. כיוון הקברים היה אחיד: צפון-מערב–דרום-מזרח (30- עד 45- מעלות צפון). בדיקת חלקם הפנימי של כמה קברים, בעיקר כאלה שנחשפו כתוצאה מסחף, אך גם שני קברים שלמים שנפתחו ונחפרו, הצביעה על כך שהיו אלה קברי ארגז פשוטים, שנחפרו לעומק של כ-1.5 מ' ודופנו ברובם בלוחות אבן גיר מקומית (איורים 5–7). את הקברים כיסו מעל פני הקרקע ערמות של חלוקי נחל צפופים מהודקים שנלקחו מהוואדיות הסמוכים (איורים 6, 8). עשרות מצבות, רבות מהן נושאות כתובות, נלקחו מהאתר על ידי חוקרים וארכיאולוגים בסוף המאה הי"ט ותחילת המאה הכ' (Jaussen, Savignac and Vincent 1905; Alt 1921:26–31; Kirk and Gignoux 1996). בסקר בשנת 2019 הובחן באתרו רק שבר אחד של מצבה ועליה שרידי צלב. הקברים מפוזרים בדרך כלל באופן שווה על פני השטח, אם כי לעתים קרובות ניתן להבחין בקבוצות קטנות של 2–6 קברים, כנראה חלקות קבורה משפחתיות.
במהלך בדיקת בתי הקברות, בעיקר בחלקים הצפוני והמזרחי של רצועת בתי הקברות, נבחנו קרוב ל-1600 שברים של פסולת בית יוצר לכלי חרס (איור 4), ובהם בעיקר גושי טין שנצרפו היטב, שאחדים מהם הם שברי כלים מעוותים שניתנים לזיהוי, העשויים מטין ירקרק האופייני לאלוסה בתקופה הביזנטית. פסולת בית יוצר כזו עורבבה לעתים קרובות בערמות של חלוקי הנחל שכיסו את הקברים. ייתכן שכריית הקברים בחלק זה של רצועת בתי הקברות פגעה באתרים קדומים יותר לייצור כלי חרס.
כדי לברר את הכרונולוגיה של בתי הקברות נערכו איסוף וניתוח שיטתי של ממצאים מפני השטח בעשרה שטחים (AI, K; איורים 1, 4), שכל אחד מהם חולק לשני שטחי משנה (5 × 5 מ' כל אחד) אשר משתרעים באלכסון זה לזה. כלי החרס שנאספו על פני השטח מתוארכים למן התקופה ההלניסטית עד לתקופה האסלאמית הקדומה, בהתאמה לפעילות היישובית באלוסה. אף על פי כן, היו הבדלים כרונולוגיים בממצא כלי החרס בין עשרת שטחי המחקר, המלמדים על כמה שלבי קבורה בחלקים השונים של רצועת בתי הקברות. הקדום מבין בתי הקברות, שבו לוקטו על פני השטח כלי החרס הקדומים ביותר, נמצא כנראה באזור שממזרח לנחל אטדים (שטחים A, K). ניתוח טיפולוגי של כלי החרס העלה כי שיעור כלי השתייה דקי הדופן בבתי הקברות הקדומים הללו היה גבוה יותר מאשר בכל מקום אחר. בתי קברות ששימשו בתקופה מאוחרת יותר (שטחים BF) הניבו בעיקר שברי כלי חרס גסים וכלי בישול. ייתכן שהבדלים טיפולוגיים אלו משקפים בחלקם שינויים כרונולוגיים במנהגי קבורה שהשפיעו על ההרכב של מנחות הקבורה.
נחפרו שני קברים שלמים (קברים 5137, 5485), והתגלו פרטים נוספים על המבנה הפנימי שלהם. קבר 5137 (איור 6; Schöne et al. 2018), הנמצא בחלק הדרומי-מזרחי של רצועת בתי הקברות, כולל פיר אנכי ובתחתיתו תא קבורה קטן, שנחפרו באדמה (1.3 מ' עומק); הקבר היה מכוסה בערמה של חלוקי נחל צפופים ומהודקים. הפיר חתך שרידי קבורה קדומה יותר, ועל כן נראה כי הקבר הקדום כבר לא נראה על פני הקרקע בזמן בניית קבר 5137. תא הקבורה (0.63 × 1.27 מ'; כיוון 38- מעלות צפון) דופן בלוחות של אבן גיר לבנה רכה, שמקורה כנראה באחת מכמה מחצבות שנמצאות לאורך נחל אטדים ונחל בשור. תא הקבורה הכיל שלד של ילד, שגולגולתו ועצמותיו הארוכות עדיין השתמרו, אם כי במצב שביר מאוד. הראש הונח בצד צפון-מערב. תנוחת הגוף עם ידיים מכווצות בחוזקה, מעידה על כך שהנקבר נעטף בבד בזמן הקבורה. הממצא כולל שתי טבעות, האחת מברזל והשנייה מברונזה, שנחשפו במקום ידו השמאלית של הילד. כמו כן נמצאו כמה חרוזים, מהם כחולים כהים דמויי מלון (מרוכסים; כ-0.5 ס"מ קוטר) ומהם מוארכים בצבעים כחול כהה וירקרק (כ-1.3 ס"מ אורך) שנמצאו בזיקה לירך; ייתכן שהחרוזים קישטו בגד שלבש הילד. לא נמצאו חפצים הניתנים לתיארוך בקבורה זו.
קבר 5485 (איור 7), שהתגלה בגדה הצפונית של נחל אטדים, בחלק הצפוני-מזרחי של רצועת בתי הקברות, נחשף עקב בליה של הקבר עד ללוחות הכיסוי של תא הקבורה, שלמעט זאת לא נפגע. תא הקבורה (0.70 × 1.71 מ'; כיוון 42- מעלות צפון) דופן בלוחות של אבן גיר. השלד שהשתמר במידת מה טוב יותר מזה של קבר 5137, והוא כולל את הגולגולת, העצמות הארוכות לרבות עצמות הירך והצלעות, אם כי גם הוא היה במצב שביר. הראש הונח בצד צפון-מערב, והתנוחה המכווצת מעידה כי הנקבר נעטף בבד בזמן הקבורה, בדומה לנקבר בקבר 5137. לא נמצאו מנחות קבורה. בדיקה אנתרופולוגית שטחית של השלד העלתה שהוא שייך לנקבה צעירה. שני השלדים נותרו באתרם ונקברו מחדש לאחר תיעוד.
 
רצועה 4: העורף החקלאי
הסקר של העורף החקלאי הנרחב של העיר נועד להעריך את היקף הקרקעות שהיו מעובדות ואת טכנולוגיית ההשקיה. היה מובן שחקלאות המבוססת על השקיה במי נגר וטרסות נרחבות — שיטות שהיו נפוצות בהר הנגב (Evenari, Shanan and Tadmor 1971:95–119; Bruins 1986:33–51; 2012) — לא התאימו לסביבת חלוצה שבה הטופוגרפיה שטוחה יחסית. לאורך נחל בשור הסמוך לעיר אין עדות לטרסות — צורת חקלאות שאינה מתאימה באזור זה בשל ערוצו הרחב של הנחל המועד לשיטפונות הרסניים. ליד חלוצה נמצאו רק ערוצים אחדים המתאימים לחקלאות טרסות, ובהם ואדי אום ע'סומה, יובל של נחל בשור. אלמנטים נוספים שתועדו עד כה בסקר הם בתי חווה, גדרות תיחום, בורות מים, גתות וריכוזים צפופים של חרסים על פני השטח.
הסקר נערך ברובו בשטח המשתרע בין כביש 222 לנחל בשור, החל מחלוצה, ונמשך כ-3.5 ק"מ לדרום-מזרח, עד לשדות המעובדים של קיבוץ רביבים (Heinzelmann et al. 2019/20). עבודה חלקית נערכה ממערב לנחל בשור, אך הסקר באזור זה התקדם באיטיות עקב מגבלות צבאיות, המאפשרות גישה רק בסופי שבוע. לקראת הסקר נותחו תצלומי אוויר ולווין זמינים, המכסים רדיוס של כ-4 ק"מ מסביב לעיר. אלו כללו תצלומי אוויר מוקדמים שצולמו על ידי חיל האוויר הבריטי וחיל האוויר הישראלי משנות ה-40 עד שנות ה-60, אשר הוכחו כיעילים במיוחד לזיהוי שרידים בעלי עניין (איורים 9, 10). זוהו יותר מ-450 מוקדי עניין (POI), המייצגים שרידים עתיקים, בנוסף לטרסות רבות וגדרות תיחום חקלאיות (איור 11). בשנים 2019 ו-2020 נסקרו באזור זה 99 ממוקדי עניין אלה.
עד היום נסקרו סך הכל 10 קמ"ר (איור 12), המאופיינים בתנאים נוחים לסקר: שטח מישורי החשוף ברובו מצמחייה, שאיפשר צפייה של פני השטח ושל שרידים בנויים שנראו לעתים קרובות על פני הקרקע. עם זאת, בחלקים נרחבים מהשטח הנסקר כוסו שרידים עתיקים בחולות נודדים. השוואה בין התנאים הנוכחיים לאלה שנצפו בצילומי אוויר משנות ה-50 מלמדת שבמקרים מסוימים, אפילו בעשורים האחרונים, נקברו מבנים שלמים, אפילו גדולים למדי, מתחת לחולות נודדים. ההערכה היא כי 70%–80% מהשטח הנחקר מכוסה כעת בהצטברויות חול (למשל, האזור סביב בית החווה
SI-001 [ר' להלן]; איור 13). במקומות מסוימים הצטברות החול יכולה להגיע לעומק ניכר, כמו בצד הפונה לרוח של כיפות טבעיות. כדי להסביר את ההשפעה המעָוותת שיכולה להיות לטופוגרפיה משתנה והצטברות חול על פני השטח של הסקר, יצרנו באמצעות רחפן מודל דיגיטלי (DTM) של פני השטח ברזולוציה של כ-20 ס"מ לפיקסל ופסיפס אורתופוטו ברזולוציה גבוהה (איורים 14, 15). מודל זה חשף את הטופוגרפיה של האזור וסיפק מידע נוסף על שרידים ארכיאולוגיים.
הסקר הקרקעי הוגבל לאזורים שאינם מכוסים בחול ברביע מהשטח הנסקר (30%). ב-900 הדונם הראשונים של הסקר, הסוקרים היו פרושים תחילה במרווחים של 10 מ', אך המרווחים הוגדלו ל-50 מ' לאחר שהתברר שנמצא רק מוקד עניין (POI) חדש אחד, שלא זוהה קודם לכן בחישה מרחוק. כל נקודות הממצא נרשמו באמצעות GPS, צולמו הן מהקרקע והן בעזרת רחפן ותוארו בפירוט. במהלך הסקר הקרקעי אומתו 81 מתוך 99 מוקדי העניין שנצפו מרחוק באזור כשרידים ארכיאולוגיים. 28 שרידים נוספים נרשמו במהלך הסקר, רובם קטנים מכדי שניתן היה לזהותם בתצלומי האוויר והלוויין, כגון פתחים של בורות מים. בסך הכול נרשמו 109 אתרי עתיקות בשטחים החשופים מחול. בהנחה שצפיפות נקודות הממצא באזורים מכוסי החול דומה לזו שבאזור החשוף מחול (אתר אחד ל-35 דונם), ההערכה היא כי קיימים יותר מ-400 אתרים כאלה ברביע הנסקר כולו. בסקר נרשמו גם למעלה מ-200 שרידי קירות, ובהם טרסות וגדרות תיחום של שדות; רוב הקירות זוהו בעבר בתצלומי האוויר, וגילויים באתר אישר זיהוי זה. קירות אלה פזורים באופן נרחב על פני השטחים הנסקרים, ומצביעים על היקף השינויים האחרונים בנוף, ואולי גם על החשיבות והארגון של קרקעות בבעלות פרטית.
בכל האתרים נערך איסוף שיטתי של ממצאים מפני השטח, וב-54 מהם נאסף חומר שדי בו לאפשר תיארוך. אתרים נבחרים נחקרו גם באמצעות סקר גיאופיזי על ידי מגנטומטריה והתנגדות חשמלית (למשל, האזור סביב בית החווה SI-001 [ר' להלן]; איור 13), ובמקרים מסוימים על ידי מכ"ם חודר קרקע. האתרים שנרשמו בסקר היו מגוונים באופיים, וזוהו כמה סוגים שונים: אתרי יישוב, בתי חווה, גתות, בורות מים ובארות, וכן קירות טרסות וגדרות תיחום.
 
אתרי יישוב. האתר הגדול ביותר שנחשף בסקר היה כפר בשטח של כ-41 דונם (SI-006; איור 16), המרוחק כ-2.1 ק"מ מדרום לחלוצה ושוכן על טרסה טבעית בין נחל בשור לאחד מיובליו, ואדי אום ע'סומה. הערכה ראשונית של שברי כלי חרס שנלקטו על פני השטח באתר מצביעה על תאריך בין התקופה הרומית לשלהי התקופה הביזנטית. שני בתי קברות סמוכים, האחד מדרום לו (NP-008) והשני מצפון לו (NP-009), היו שייכים ללא ספק לכפר. יישוב זה עשוי להיות אחד מתשעה יישובים בנגב המוזכרים בשמם בפפירוסים של ניצנה, אשר שרידיהם טרם זוהו (Kraemer 1958:228). כפר קטן יותר (SI-018), שיוחסו לו סדרת קברים וכמה בארות עמוקות, משקיף על ואדי אום ע'סומה כמו כפר SI-006.
 
בתי חווה. תועדו מבנים יחידים קטנים עד בינוניים שקרסו; רובם נראים כתלוליות לבנבנות של פסולת בנייה (גודלם עולה רק לעתים רחוקות על 15 × 15 מ', 1–2 מ' גובה; איור 17). לעתים קרובות ניתן לזהות שרידי קירות על פני תלוליות אלה. נראה שמבנים אלה, שנמצאים בדרך כלל לאורך גדות הוואדיות ובמרחק של פחות מ-100 מ' האחד מהשני, מייצגים בתי חווה. תפוצת בתי החווה לאורך הוואדי מצביעה על כך שכל אחד מהם ניהל, קטע ממערכת הוואדי, שכנראה נוצל לחקלאות על בסיס השקית מי נגר; אפשר שהם היו בבעלות פרטית. בתי חווה מבודדים נמצאו גם בשטח מישורי יותר, הרחק מהוואדיות, שם הייתה נהוגה ככל הנראה צורת חקלאות אחרת (ר' להלן). חלק מבתי החווה כללו שני מבנים צמודים (כגון SI-001; איור 13), שהיו מאוכלסים על ידי שני משקי בית נפרדים או ששימשו למטרות שונות. נמצאו מעט קברים פשוטים וקברים בנויים הקשורים לחלק מבתי החווה (למשל, SI-065; איור 16). תיארוך ראשוני של כלי החרס שנלקטו מפני השטח בבתי החווה מתארכת אותם למן התקופה הרומית הקדומה או התיכונה עד התקופה הביזנטית המאוחרת; רוב החומר, המעיד על שיא ההתיישבות, מתוארך לתקופות הביזנטית הקדומה והתיכונה. עד כה נמצאו רק חרסים אחדים פזורים מהתקופה האסלאמית הקדומה הן בכפרים הקטנים והן בבתי החווה, ועל כן כי רובם כבר לא היו בשימוש באותה עת.
 
גתות. נמצאו מתקנים לייצור יין הכוללים משטחי דריכה ובורות איגום. משטחי הדריכה רוצפו בלוחות אבן (למשל, SI-068; איורים 16, 18), והם חוברו אל בורות האיגום שנחפרו באדמה וטויחו בטיח הידראולי (למשל SI-040; איור 19) באופן דומה לבורות מים שנמצאו באזור. מעניין לציין כי עדות זו לייצור יין נמצאה בשטחים מישוריים ולא בוואדיות, שכן השקיה במי נגר לא התאימה לגידול כרמים. ממצא מפתיע היה שרוב אתרי ייצור היין הללו נמצאו בנקודות מבודדות, הרחק מבתי החווה.
 
בורות מים ובארות. תועדו מתקנים הקשורים לשימוש במים, ובהם בורות ובארות עמוקות. בורות המים נמצאים לרוב לרגלי מדרונות מתונים ששימשו כשטחי אגירה. הבארות נחפרו לעומק של כמה מטרים כדי להגיע למי תהום, ונמצאו הן בתוך חלוצה והן בעורף החקלאי שלה. דוגמה שהשתמרה טוב במיוחד היא באר הנמצאת בגדה המערבית של נחל בשור, שלה פיר עגול (BR-004; כ-2.3 מ' קוטר פנימי; איור 20) שנבנה מאבנים מסותתות היטב. בקצה העליון של פיר הבאר זוהתה התחלת בנייה של קשתות, ששימשו תשתית ללוחות כיסוי. מכיוון שהאקוויפר נמצא 2–3 מ' מתחת לקרקעית הוואדי, ייתכן שבאר זו העמיקה במקור לעומק של 12–14 מ'. נראה כי חלק מבורות המים והבארות קשורים לבתי החווה, ואילו חלקם נמצאים בנקודות מבודדות, בעיקר בשטחים מישוריים יחסית, הרחק מהוואדיות. בארות אלה שימשו ככל הנראה בעיקר להשקיה.
 
קירות טרסה. קירות אלה תועדו בוואדיות, למשל בחלק הדרומי של ואדי אום ע'סומה ובחלקו המערבי של ערוץ סמוך אחר, המכונה נחל אירוס בשל פריחה נרחבת בו של אירוס הנגב בחודשי האביב. אלה נמצאו גם לאורך נחל בשור לצד קטעים קצרים רבים של גדרות תיחום, במיוחד במקום שבו השיפוע של גדות הנחל היה מתון. הכיוון של הקירות מקביל לכיוון הוואדי, והם מחלקים את המדרון לשטחים חקלאיים מדורגים רבים, המשתרעים מקרקעית הנחל עד לשוליו העליונים (איורים 21, 22). כמה מהשטחים המדורגים הללו היו קשורים בבירור למבני חווה (למשל, SI-025 ו-SI-044). חלק מהחלקות המדורגות ממוקמות במפלס הגבוה עד 10 מ' מעל קרקעית הוואדי, ולכן השקייתן לא הייתה אפשרית באמצעות מי שיטפונות מהוואדי. ייתכן שחלקות אלה הושקו במי באר בשוליים העליונים של מדרונות הוואדי, תוך ניצול השיפוע הטבעי. על אפשרות זו מעידות תעלות השקיה, שתועדו בחלק מהשדות המדורגים, ולהן יציאות מים תואמות בקירות הטרסה.
 
גדרות תיחום. תועדו גדרות אבן שנבנו בבנייה יבשה, המשתרעות למרחק ניכר בשטחים מישוריים הרחק מהוואדיות; הן מחלקות את השטח לשדות במגוון גדלים (איורים 12, 21, 23). נראה שהגדרות הללו מסמנות גבולות בעלות, וייתכן שהן סיפקו הגנה מסוימת מפני הנזקים שנגרמו על ידי סופות חול ובעלי חיים. גדרות תיחום יוצרות מערכת נרחבת דמוית רשת, המשתרעת על פני חלק גדול משטח הסקר מפאתי חלוצה אל השטח שמסביב, ללא כל חלוקה מסודרת. נראה כי מרווחים בגדרות התיחום מייצגים מעברים וכבישים. גדרות אלו מחזקות את האפשרות שקטעים גדולים של השטח המישורי לאורך הוואדיות היו חלק ממערכת של ניצול אינטנסיבי של השטח לחקלאות. עדויות על דישון נרחב, המבוססות על צפיפות גבוהה של חרסים שנמצאו על פני השטח ברחבי סקר, מחזקות עוד יותר פרשנות זו. ריכוזים צפופים של חרסים קטנים נצפו כמעט בכל האזורים שאינם מכוסים בחול, לרבות כאלה הנמצאים במרחק ניכר מהיישובים. איסוף של 66,000 חרסים כאלה בשישה אזורי סקר (TA-001–TA-006; 100 × 100 מ' כל אחד; איור 12) העלה צפיפות ממוצעת של 46 שברים למ"ר, ובמקומות מסוימים קרוב ל-200 שברים למ"ר, הרבה מעל הצפיפות האופיינית בתוך היישובים שבאזור הסקר. חרסים אלו מייצגים טווח זמן למן המאה הא' עד המאה הז' לסה"נ, עם נוכחות בולטת של חרסים מהתקופות הביזנטית הקדומה והתיכונה. נראה כי נערך דישון שיטתי באשפה עירונית אורגנית המכילה גם כמויות ניכרות של חרסים, שהובלה באקראי לשדות.
 
מתוצאות הסקר עולה כי חלקים נרחבים מהעורף החקלאי של אלוסה, מעבר למערכות הוואדי, היו מעובדים באינטנסיביות, בעיקר בגידולי גפנים, וכי נעשה ניצול של מי תהום להשקיה (לדיון נרחב יותר, ר' see Heinzelmann et al. 2019/20). גפנים יכולות להשתרש לעומק של 8–10 מ' ויותר, במיוחד באדמה חולית, ולהגיע למי תהום, ועל כן ייתכן כי כתוצאה מכך צומצם הצורך בהשקיה מלאכותית בשנה הראשונה שלאחר הנטיעה (אמנון בוסתן, מידע בעל פה). הסקר חשף עדויות רבות למערכת החקלאית המורכבת שהשתרעה בעורף החקלאי של אלוסה, בנוסף למערכת הידועה של חקלאות מי נגר. מערכת מורכבת זו כללה שיטות חקלאות שלא תועדו בעבר, ובהן בוסתנים קטנים בשולי העיר, גידול גפנים בהשקייה של מי בארות עמוקות ודישון אינטנסיבי בשטחים המישוריים שמחוץ לוואדיות.