החפירה נערכה במרכז העיר יהוד, והיא המשכן של שתי חפירות גדולות שנערכו צמוד אליה ממערב (יקואל 2015 [איור 1: 6854-A]; הרשאה מס' 8283-A). בחפירות אלו, ובנוספות שנערכו באזור, נחשפו שרידים וממצאים רבים למן התקופה הכלקוליתית המאוחרת ועד לתקופה העות'מאנית (יקואל 2019 [איור 1: 8111-A]; Itach 2023, ור' שם הפניות נוספות).
בחפירה הנוכחית נפתחו 32 ריבועי חפירה, ונחשפו בהם שכבה תחתונה (III) של אדמה חולית בהירה והישר מעליה שברי כלי חרס המתוארכים בעיקרם למאות הד'–הח' לסה"נ, שכבה תיכונה (II) של אדמת חמרה, ובה קברים המתוארכים לתקופה האסלאמית הקדומה, ושכבה עליונה (I) של אדמת חרסית כהה, ובה בעיקר שרידי תשתיות של מבנים בני זמננו (היא לא תתואר). כן נמצאו בחפירה שברי כלי חרס מעטים מהתקופות הכלקוליתית המאוחרת, הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת והרומית. השרידים בחפירה, ובמיוחד הקברים, נפגעו מיסודות מבנה בן זמננו שחדרו לשכבות הקדומות.
 
שכבה III
נחשף מפלס חרסים במפגש האדמה החולית הבהירה עם שכבת החמרה. לעיתים זהו מפלס אחד רדוד ולעיתים אלה שני מפלסים שביניהם אדמת חול. במפלס זה התגלו אבנים קטנות ושברי כלי חרס שחוקים, המתוארכים ברובם למאות הד'–הח' לסה"נ ובמקצתם לתקופות הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת והרומית–האסלאמית הקדומה (להלן). החרסים השחוקים וטווח התקופות הרחב מלמדים כי החרסים אינם באתרם אלא נסחפו למקום, כנראה מאתר סמוך.
 
שכבה II
נחשפו 41 קברי שוחה בכל שטח החפירה (איורים 2–5), שנחפרו אל תוך שכבות אדמת החמרה והאדמה החולית ובתפר שביניהן. בקברים התגלו שרידיהם של לפחות 44 נקברים בקבורה ראשונית (להלן); העצמות נבדקו בשטח החפירה ונטמנו באתר.
לצד הנקברים לא נמצאו כמעט חפצים נלווים כפי שמוכר מבתי קברות סמוכים (יקואל 2015). רק בארבעה קברים התגלו ממצאים (111T, 117T, 157T, 182T): בקבר 111 נמצאה בקרבת ראש הנקבר סכין ממתכת (13 ס"מ; איור 6), כנראה ברזל, שלה הייתה כנראה ידית מעץ או מחומר אורגני אחר שלא השתמר; בקבר 117 התגלתה לצד ראש הנקבר, שזוהה כזכר שגילו 40< שנים, בקבוק זכוכית המתוארכת לתקופה האסלאמית הקדומה (וינטר, להלן); בקבר 157 נמצאו לצד קרסול הנקבר, שזוהה כתינוק שגילו 0.5–1.0 שנה, חלקי פריט מתכת (איור 1:7, סל 1143), כנראה צמיד ברזל; ובקבר 182 נמצאה סמוך לאצבעות הנקבר טבעת מתכת (איור 2:7, סל 1173) עשויה כנראה מסגסוגת נחושת.
בחפירת קברי השוחה התגלה ממצא דומה לזה שהתגלה במפלס החרסים, שכן חלקם חדרו אל מפלס זה, פרט לכך שהתגלו בהם יותר חרסים מהתקופה האסלאמית הקדומה, רובם מהתקופה האומיית (המאות הז'–הח' לסה"נ; להלן).
 
הממצא האנתרופולוגי. השתמרות העצמות בקברים ירודה ביותר ומרביתן התפוררו. ברוב הקברים התגלה נקבר אחד, ורק במעט קברים התגלו שניים ושלושה נקברים זה על זה. כל הנקברים הונחו על צד ימין בכיוון כללי מזרח–מערב, הראש בצד מערב והפנים פונות דרומה — מנח קבורה האופייני לאוכלוסייה מוסלמית (גורזלזני תשס"ט; Gorzalczani 2007) — למעט קבר אחד (112T) שזוהו בו שלושה פרטים שהונחו על גבם, עם הטיה קלה ימינה. שיטות העבודה ששימשו להערכת הגיל והמין מבוססות על מדדי הגולגולת והמשנן (Hillson 1986:176–201; Bass 2005).
העצמות מייצגות לפחות 44 נקברים (טבלה 1), ובהם תינוק, ילדים ובוגרים משני המינים — חתך דמוגרפי אופייני לאוכלוסייה כפרית אזרחית. למרות שרק תינוק אחד זוהה במדגם (157T), יש בכך הוכחה לקבורתם של תינוקות בבית הקברות. סביר להניח כי ההשתמרות הירודה של העצמות והעובדה שאלה קברי שוחה ללא ציון אדריכלי, כגון מצבה או גל אבנים, הם הסבר אפשרי לכך שלא נתגלו קברי תינוקות נוספים. מבין הפרטים הבוגרים זוהו לפחות חמישה פרטים ממין זכר, שלושה פרטים נוספים שזוהו כזכרים בספק ושלושה פרטים ממין נקבה.
 
טבלה 1. הממצא האנתרופולוגי
קבוצת גיל (שנים)
5>
5–14
15–19
20–40
40<
בוגרים שגילם לא ידוע
גיל לא ידוע
מס' הפרטים
1
5
1
9
7
16
5
 
ההשתמרות הירודה של מרבית העצמות מנעה סקירה מדוקדקת של פתולוגיות. למרות זאת, תועד מקרה יחיד של פרט בוגר (162T), שזוהה כזכר שגילו 40–50 שנים, ולו פתולוגיה דנטלית בלסת התחתונה. בשיניו הקדמיות זוהתה הצטברות ניכרת של אבנית, ובטוחנת הראשונה בצד ימין נראה חור שנגרם מעששת באזור החיבור שבין הכותרת לשורש (CEJ; איור 8). הזיהום גרם למורסה שפרצה את העצם האלוואולרית.
 
ממצא כלי החרס
ממצא כלי החרס מהתקופה האסלאמית הקדומה (המאות הז'–הח' לסה"נ) נמצא בהקשר לשוחות הקברים, אבל פרט אליו שאר הממצא הקרמי לא התגלה באתרו אלא נסחף לשכבות החול והחרסית או נמצא במפלס פני השטח (מהתקופה הממלוכית ואילך). לכן כלי החרס יתוארו באופן כרונולוגי.
 
התקופות הכלקוליתית המאוחרת והברונזה התיכונה והמאוחרת. נמצאו שברי גוף מעטים מתקופות אלה (לא צוירו), ללא שברים אינדיקטיביים, ובהם שברי מחבצה וקערה המתוארכות לתקופה הכלקוליתית המאוחרת, ושברי קנקנים, קערות ונר פתוח המתוארכים לתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת.
 
התקופה הרומית. נמצאו שברים אחדים, ובהם סירי בישול (איור 1:9, 2), שלהם שפה פונה חוצה עם רכס או ללא רכס, צוואר ניצב וידית הנמשכת מהשפה, וקנקן (איור 3:9), שלו שפה עם רכס הפונה החוצה וצוואר ניצב.
 
התקופה הביזנטית. נמצאו קערות מקומיות (איור 4:9) שלהן שפה מעובה ומופשלת כלפי פנים; קערות קפריסאיות מטיפוס CRSW Form 9 (איור 5:9) וקערות פוקאיות מטיפוס PRSW Form 3F (איור 6:9) ומטיפוס PRSW Form 10A (איור 7:9), שלכולן שפה מעוצבת ומעוטרת בעיטור פלסטי; סיר בישול (איור 8:9) ששפתו מעובה ומופשלת, גופו כדורי ולו ידית פחוסה ורחבה הנמשכת מהשפה עם רכס יחיד במרכז; מכסה כלי בישול (איור 9:9) ששפתו נוטה חוצה ובה, גופו מקומר ולו צילוע רדוד; קדרת בישול (איור 10:9) ששפתה מעובה, מחורצת ומופשלת החוצה, גופה רדוד, רחב ומעובה עם צילוע רדוד; קנקנים מקומיים (איור 11:9) שלהם שפה מעובה, עגולה ומופשלת החוצה וצוואר קוני; קנקני עזה (איור 12:9) שלהם שפה נמוכה מעובה וניצבת וכתף רחבה ומעוצבת בגסות; קנקני שק (איור 13:9) שלהם שפה מעובה, עגולה וניצבת, צוואר מעובה וניצב וכתף עם צילוע; וקנקני שק דרומיים (איור 14:9, 15) שלהם שפה דקה, צוואר מעובה ונמוך וכתף בעלת צילוע רדוד.
 
התקופה האסלאמית הקדומה. נמצאו שברי כלים מעטים, מרביתם בקברי השוחה, רובם ככולם כלי אגירה המתוארכים לתקופה האומיית (המאות הז'–הח' לסה"נ), ובהם קנקני שק (איור 16:9), שלהם שפה דקה וצוואר ניצב, וקנקני זיר (איור 17:9, 18), שלהם שפה דקה, צוואר עבה וגוף עבה.
 
התקופות הממלוכית והעות'מאנית וזמננו. באדמת החרסית העליונה בשטח (שכבה I) נמצאו שבר כלי בישול מהתקופה הממלוכית, שלו חורים סמוך לשפת הכלי ועיטור פלסטי, שברי כלים ממשפחת כלי עזה בצבע אפור כהה-שחור ורעפי מרסיי (לא צוירו).
 
ממצא הזכוכית
תמר וינטר
 
בחפירה נמצאו בקבוק זכוכית שלם קטן (117T, סל 1046), וכן צוואר בקבוק (143L, סל 1119; לא צויר) ושבר גוף קטן (157T, סל 1144; לא צויר). הבקבוק השלם (7 ס"מ גובה; איור 10) עשוי מזכוכית בצבע ירוק בהיר, ולו שפה מעוגלת (2.6–2.7 ס"מ קוטר), צוואר דמוי משפך, גוף דמוי אגס ובסיס קעור שבצדו התחתון צלקת של מוט הזגג. באמצע גוף הכלי יש קפל פנימי אופקי, חלול, לא סדור. בקבוק זה יוצא דופן בשל ממדיו הקטנים והקפל החלול הלא סדור.
כלי זכוכית שלהם קפל פנימי חלול, בעיקר בקבוקים ופכים, מוכרים לאורך רוב התקופות האסלאמיות. בקבוק דומה לזה, אך גדול יותר (12.1 ס"מ גובה), שמקורו אולי במזרח אגן הים התיכון, תוארך למאות הי'–הי"ג לסה"נ (ברוש 373:2003, מס' 538). כלים מעוטרים באופן דומה נחשפו למשל באשדוד בהקשר שתוארך לתקופות הביזנטית המאוחרת–האומיית הקדומה (Barag 1967:37, 72, Fig. 16:14) וברמלה בהקשרים שתוארכו לתקופות האומיית והעבאסית–הפאטימית (Gorin-Rosen 2010:219–220, 240, Pls. 10.2:3a; 10.6:23). פך דמוי אגס שלו קפל פנימי חלול באמצע גופו, שמקורו אולי באיראן, תוארך למאות הי"א–הי"ב לסה"נ (Shindo 2002:20, 79, No. 15). כלים שלהם קפל פנימי היו בשימוש גם בתקופות הצלבנית והאסלאמית המאוחרת (המאות הי"ב–הט"ו לסה"נ; ר' למשל Gorin-Rosen 1997:80–81, Fig. 2:9).
את הבקבוק שהתגלה בחפירה ביהוד אפשר לתארך לתקופות האומיית או העבאסית הקדומה (המאות הז'–הט' לסה"נ) לפי צורתו והחומר שממנו הוא עשוי, וכן לפי הממצא הקרמי שהתגלה עמו. בקבוק זה מעשיר את מכלול כלי הזכוכית שלהם קפל פנימי חלול המוכרים לנו מהתקופה האסלאמית הקדומה.
 
ממצאי החפירה תואמים את הממצאים שנחשפו בחפירות הקודמות, ותורמים להבנה טובה יותר של תפרוסת שדה הקבורה של האתר הקדום ביהוד. ממצאי החפירה, ובעיקר הממצא שנלווה לקבורה, מאפשרים לצמצם את טווח תיארוך הקבורה בתקופה האסלאמית הקדומה למאות הז'–הח' לסה"נ.
בעבר נחשפה ביהוד קבורה המתוארכת לתקופה הביזנטית, והיא מתאפיינת לרוב בקברי ארגז שדופנו באבני גזית או גוויל (מילבסקי 2008) או חופו בלוחות אבן. במעבר לתקופה האסלאמית הקדומה נפוצו קברי שוחה פשוטים ללא כל ציון אדריכלי, שרובם מתאפיינים בהיעדר ממצא נלווה, כפי שתועד בבית הקברות הנוכחי. ייתכן שהשוואת בתי קברות מוסלמים ממגוון תקופות, ובהם למשל בתי הקברות ביפו ובירושלים שתוארכו לתקופות האסלאמית המאוחרת והעות'מאנית (ארבל 2017; סולימני 2017, בהתאמה), תאפשר לעמוד על הדמיון והשוני במנהגי הקבורה האסלאמית לאורך התקופות.