סביבת האתר נסקרה בעבר במסגרת סקר מפת ירושלים (קלונר תשס"ג: אתרים 49, 50). במרחק כ-1 ק"מ ממזרח לאתר נתגלו שרידי מצד שזמנו למן ימי החשמונאים ועד לתקופה הביזנטית (המאות הב' לפסה"נ–הז' לסה"נ; Tzaferis 1974). במרחק כ-0.5 ק"מ ממערב לאתר נחשפו שרידי יישוב נרחב המתוארך למן התקופה הניאוליתית ועד לימינו (ורדי וחלאילה 2021; עד ואייריך-רוז 2021).
בחפירה הנוכחית (איור 2) נפתחו שני שטחים, מצפון ומדרום לבריכת אגירה גדולה (11.0 × 21.5 מ' מידות חיצוניות, כ-5 מ' עומק עד להצטברות סחף). בשטח הצפוני נחשף קטע מקיר הבריכה, ובשטח הדרומי נחשפו תעלה מטויחת הצמודה לקיר הבריכה וכן שרידי דרך קדומה מהתקופות הרומית והעות'מאנית.
 
שטח החפירה הצפוני (12L; 1.5 × 5.5 מ') צומצם במהלך החפירה לכדי כמחצית מאורכו (19L). קירות הבריכה עבים (כ-1.5 מ' עובי), ואל הקיר המערבי נסמך גרם מדרגות בנוי (כ-0.4 מ' רוחב) היורד אל קרקעית הבריכה. לא נתגלה פתח שהזין את הבריכה במים, למעט צינור מתכת בן זמננו שהותקן בפינתה הדרומית-מערבית.
בחפירה נחשף קטע מהפן החיצוני של הקיר הצפוני של הבריכה (6W; איור 3), שבו זוהו שלושה שלבי בנייה. משלב הבנייה הקדום נחשפו שני הנדבכים התחתונים של הקיר, שנבנו מאבני שדה קטנות לא מעובדות. נדבכים אלה בולטים לצפון כדי 0.10–0.15 מ' מקו הנדבכים שמעליהם. משלב הבנייה האמצעי נחשפו שלושה נדבכים (כ-0.35 מ' גובה כל נדבך), שנבנו מאבני קירטון בינוניות מסותתות גס. לשלב הבנייה המאוחר יוחסו שלושת הנדבכים העליונים של הקיר (כ-0.2 מ' גובה כל נדבך), שנבנו מאבני קירטון בינוניות מסותתות. צמוד לקיר לא נתגלה כל ממצא קרמי ולא זוהה כל שינוי בהרכב הקרקע, ועל כן לא ניתן לתארך את שלושת שלבי הבנייה של הקיר.
 
שטח החפירה הדרומי. בחתכי בדיקה שנערכו מדרום לבריכת האגירה טרם תחילת החפירה נחשף קיר (4W) שנבנה במקביל לקיר הדרומי של הבריכה (5W), מדרום לו. בין שני קירות אלה זוהה חלקה העליון של תעלת מים שטויחה למלוא גובהה. בחפירה נפתחו שני ריבועים ונחשפו המשכו של קיר 4 (כ-12 מ' אורך, 0.8 מ' רוחב, 1.8 מ' גובה), שנבנה מאבני גוויל מהוקצעות. כן נחשפו שני קטעים מתעלת המים המטויחת (10L ו-13L; כ-10 מ' אורך כולל, כ-0.5 מ' רוחב, כ-0.9 מ' עומק; איורים 4, 5) שנחפרו עד לקרקעיתם. התעלה נמצאה סתומה לחלוטין בשכבת אבנים וסחף, ולא התגלה בה ממצא מתארך.
צמוד לקיר 4 מדרום נחשפו שרידים דלים של דרך קדומה. הדרך נתחמת מצפון בשורה של אבני שדה שטוחות (0.2 מ' רוחב; איורים 6, 7), משוקעות בשכבת עפר מהודק. במערבה של שורה זו משולבת אבן מהוקצעת גדולה (איור 8), השונה מיתר אבני השורה. בחפירת הדרך נחשפו שלוש שכבות עפר ואבנים (14L–16L), האחת מעל השנייה, המייצגות כנראה שלבי תיקון שונים של הדרך. נראה שהדרך נפגעה עקב חפירה של תעלת יסוד לצורך הנחתו של קו ביוב ראשי, העובר כיום מתחת לדרך בת זמננו. ייתכן שקטע דרך זה הוא חלק מדרך שנבנתה בתקופה העות'מאנית מעל לדרך מהתקופה הרומית; צ'ארלס וורן היה עד לבנייתה ותיעד אותה בשנות השישים של המאה הי"ט לסה"נ (Warren 1876:308–309). לפי וורן בעת סלילתה של הדרך שפכו הסוללים שכבת עפר, ובה מעורבות אבני שדה, שהודקה באמצעות מכבשי יד. ייתכן שהאבן המהוקצעת הגדולה שהתגלתה בשורת האבנים התוחמת את הדרך מצפון השתמרה מאבני השפה של הדרך מהתקופה הרומית.
 
בחפירה לא התגלה ממצא מתארך לבריכת האגירה ולתעלה המטויחת הצמודה אליה. הן אינן מופיעות במפת הסקר הבריטי של הקרן לחקירת ארץ ישראל (PEF) משנות ה-70 של המאה הי"ט לסה"נ, אך תוואי הבריכה ניכר בצילום אוויר של הטייסת הגרמנית מימי מלחמת העולם הראשונה וכן במפת 1:20,000 מימי המנדט הבריטי (גיליון Ain Karim; איור 9). לפי מפה זו, ראשיתה של התעלה הייתה במרחק כמה מאות מטרים ממזרח לבריכה והיא המשיכה מערבה אל עבר עמק נחל שורק (ואדי טולמה). ניתן אם כן להציע שהתעלה והבריכה, במתכונתן הנוכחית, נבנו בין סוף שנות השבעים של המאה הי"ט לראשית מלחמת העולם הראשונה. עם זאת, לא מן הנמנע שהן נבנו על גבי מתקנים דומים קדומים יותר, כפי שמרמזים הנדבכים התחתונים של הבריכה; אפשר שהשרידים הקדומים של מתקנים אלה לא זוהו בסקר הבריטי שכן הם היו מכוסים בסחף וצמחייה. ייתכן אם כן שהתעלה נקשרה במקור לדרך הרומית הסמוכה לה ונועדה לנקז מהדרך את מי הגשמים. תעלות ניקוז דומות הותקנו לצד דרכים רומיות באתרים שונים ברחבי האימפריה הרומית (Chevallier 1976:88) והן נזכרות במקורות הספרותיים בני התקופה, דוגמת התיאור הפיוטי של דרך סלולה שלצדה תעלות ניקוז (lacunas) המופיע בכתביו של המשורר הרומי סטטיוס (45–96 לסה"נ; Statius 1:220). על אף שנקודת החיבור בין הבריכה והתעלה לא נתגלתה בחפירה, סביר להניח ששני המתקנים נבנו באותה העת, כחלק ממערכת אחת. נראה שהבריכה ניזונה ממים שזרמו בתעלה בעונת הגשמים, ואלה הופנו אליה באמצעות תעלת ויסות משנית, ששרידיה ונקודת חיבורה לבריכה לא נחשפו. המשך התעלה לכיוון נחל שורק נועד כנראה לניצול מי הנגר שזרמו בה לשם השקיית השדות. אפשר שהתעלה הזינה אף את מתקני המים של היישוב הסמוך מוצא.
קטע הדרך שנחשף בחפירה היה כנראה חלק מהדרך הקדומה 'מעלה רומאים', שנסללה בימי החשמונאים במטרה לחבר בין יפו לירושלים והורחבה במאה הב' לסה"נ; שרידיה נראים כיום במרחק 200–300 מ' ממזרח לשטח החפירה (Fischer, Isaac and Roll 1996:95). נראה כי המצד מהתקופות ההלניסטית–ביזנטית שנחשף כ-1 ק"מ מזרחית לאתר (Tzaferis 1974) שלט על קטע הדרך שנחשף בחפירה הנוכחית. בשנת 1867 עברה הדרך שיפוץ נרחב והותאמה לתנועת כרכרות, בפקודת הסולטן העות'מאני עבד אל-עזיז ובהשגחתו הישירה של מושל ירושלים נזיף פחה (בן אריה תשל"ט:127–129). הבנייה הייתה מרושלת והצריכה תיקונים תכופים בעקבות גשמי החורף ששטפו את הדרך. התיקונים הנרחבים ביותר של הדרך נערכו בשנת 1872, אף הם בהשגחתו של נזיף פחה. בשנים 1886–1889 הכשירו השלטונות העות'מאניים דרך חלופית, שהקיפה את הר המנוחות מצפון, ודרך 'מעלה רומאים' ניטשה (Schick 1889). בעשורים האחרונים נפגעו קשות שרידי הדרך הנטושה בעקבות הנחת קו ביוב ראשי לאורך מרבית נתיבה.