מתקן F1 נבנה במערה שפתחה פנה כנראה מערבה ובה נחשף קיר (W13; איור 3) שתמך בגג המערה. המתקן בנוי בחלקו העליון מקירות מסיביים (W15 ,W14; גובה השתמרות 2 מ') ובחלקו התחתון חצוב בסלע. המתקן נפגע בחלקו המזרחי ובחתך תועדו שישה רבדים (L23 ,L22 ,L20 ,L19 ,L2 ,L1) שהופרדו בהצטברות אבנים קטנות. על סמך ממצא כלי החרס מהמתקן והחללים הקשורים אליו יש לשייך את כל מכלול המתקן והמערה שבתוכה נבנה לתקופה הרומית הקדומה (ר' ממצא כלי חרס).

 
במחצבה F3 נחשפו סימנים של חציבה וניתוק אבנים רבועות. אפשר לזהות את שיטת העבודה הנפוצה בעת הקדומה, חציבה של תעלות מסביב לאבן שהונחו בהן מוטות עץ רטובות לייבוש ול'לחיצה' של האבן החוצה (איורים 4, 5).
 
למקווה הטהרה F9 שני חלקים – מסדרון מבוא וחדר טבילה (איור 6). מסדרון המבוא מדורג, השתמר רק בחלקו התחתון, שהיה חצוב, ונראה שבחלקו העליון היה בנוי וירד מפני השטח בכיוון מערב–מזרח לעבר חדר הטבילה. במבוא שרדו שתי מדרגות תחתונות שהסתיימו בחדרון קטן (כ-1×1 מ') שממנו פנו בזווית ישרה צפונה, אל פתח חדר הטבילה (0.6 מ' רוחב הפתח, כ-3 מ' רוחב החדר). דרך הפתח ירדו בארבע מדרגות אל אגן טבילה תחתון (L9; רוחב 1.25 מ', עומק 0.75 מ'). חדר הטבילה דמוי טרפז (כ-15 מ"ק נפח), צורה שכיחה במקוואות טהרה מימי הבית השני. בקירותיו ניכרות לפחות ארבע שכבות טיח הידראולי אפור מעורב בגריסי אבן, אופייני לתקופה הרומית הקדומה (איור 7).
 
למערכת האחסון F10 חלל תת-קרקעי, כנראה מערה, שחלקים מדופנותיה הדרומית והמזרחית השתמרו למלוא גובהן. שרידים של שלושה חללי אכסון חצובים זוהו בדופן הדרומית (L8; איור 8) ובדופן המזרחית (L7 ,L6). שני בורות אחסון עגולים חצובים ברצפת המערה (L16 ,L3), להם פתחי פיר עגולים וצרים שהיו חתומים בפקקים עגולים מאבן מקומית. על סמך ממצא כלי החרס מתוך החללים יש לשייך את תחילת השימוש במערכת האחסון לתקופה הרומית הקדומה עד שנת 70 לסה"נ. נראה שהתושבים חזרו והשתמשו במערכת האחסון ובמתקנים האחרים מיד אחרי המרד הראשון.
 
ממצא כלי חרס
יהודה רפואנו
כלי החרס מתוארכים ברובם לתקופה שאחרי המרד הגדול, סוף המאה הא' –תחילת המאה הב' לסה"נ ובהם קערות (איור 1:9–12), סירי בישול (איור 13:9–15), קדרות בישול (איור 16:9, 17), קנקנים (איור 18:9–24), פכים (איור 25:9–29), פכית (איור 30:9) ונר (איור 31:9). החרסים והמקווה יכולים להעיד כי אוכלוסיית היישוב הייתה יהודית, שרדה את המרד הגדול או חזרה ליישוב מיד לאחריו.
כלי חרס קדומים יותר נמצאו במערכות האחסון; בלוקוס 8 התגלו קנקנים מסוף המאה הא' לפסה"נ ועד שנת 70 לסה"נ (איור 1:10, 2) ובלוקוס 16 התגלה קנקן המתוארך לאמצע–סוף המאה הא' לפסה"נ (איור 3:10). החרסים מעידים על נוכחות קדומה יותר באתר. אחרי המרד הגדול נסחפו החרסים הקדומים ונותרו במתקנים חתומים או בכיסים קטנים שלא הופרעו מהניקוי הכללי באתר. מצב דומה תועד בבית בד שנחפר בשטח זה (הרשאה מס' 5358-A).
 
השימוש במתקנים תוארך על סמך ממצא כלי החרס לסוף המאה הא'–תחילת המאה הב' לסה"נ. על סמך אחידות סגנונית וכרונולוגית והקרבה הגיאוגראפית של השרידים מהחפירה הנוכחית לבית הבד (הרשאות מס' 5316-A-5358 ,A) נראה שתפקדו יחד כמכלול אחד. המקווה נועד לטבילתם של עובדי בית הבד שנדרשו לשמור על טהרת גופם בעת שעסקו בייצור שמן הזית. המערכת התת-קרקעית שימשה לאחסון התוצרת ומתקן F1 כנראה מייצג שרידים של מתקן תעשייתי נוסף שנבנה בדומה לבית הבד בתוך מערה טבעית. סביר כי יש קשר בין המקווה למערכות קברי הכוכים שנמצאו בפיקוח. דגם זה של הפרדה והצבת מקווה טהרה בין אזור המגורים במערב האתר לבין אזור התעשייה והקבורה בחלקו המזרחי מוכר היטב מיישובים יהודיים רבים ברחבי הארץ.