האתר, שהיה מוסתר עד לאחרונה בסבך צמחייה באזור של ביצה, שוכן במרזבת מישור חוף הכרמל, לרגליו המערביים של חוטם הכרמל, בין קיבוץ מעיין צבי במזרח לקיבוץ מעגן מיכאל במערב. אתרים סמוכים הם הסכר הצפוני מצפון (עולמי, סנדר ואורן תשס"ו:15–16, אתר 3) וחורבת כברה מדרום-מזרח (שקרון 2018). בחפירה נחשף מבנה מלבני (איור 2), כנראה בריכת הרמה גדולה מהתקופה הרומית.
 

למבנה (34 × 76 מ' מידות חיצוניות, 24 × 66 מ' מידות פנימיות; איור 3) קירות מסיביים (5.35 מ' רוחב מרבי), שנבנו משני פנים של אבני גזית מכורכר בשיטת ראש–פתין, ובתווך ליבה עשויה מאבנים קטנות, פסולת מחצבה ומעט סיד; הליבה השתמרה גבוה יותר מנדבכי הגזית של הקירות (איור 4). בפן הפנימי של הקירות התגלו שרידי טיט במישקים (כיחול) כמו גם שרידי טיח בהיר (איור 5). המבנה אינו סימטרי: חלקו המערבי רחב מעט מחלקו המזרחי, דהיינו הקירות הצפוני והדרומי הולכים וצרים בהדרגה לכיוון מזרח (101W 4.20–5.35 מ' רוחב; 103W 4.0–4.3 מ' רוחב), והקירות המזרחי והמערבי שונים באורכם (102W, 104W; 34 מ' ו-32.7 מ' בהתאמה).

בבור בדיקה שנחפר מצפון לקיר 101 (117L, 136L; 3.55 מ' גובה; איור 6) נחשפו שבעה נדבכים: ארבעת הנדבכים העליונים נבנו באבני גזית (0.4 מ', 0.2 מ', 0.55 מ' ו-0.45 מ' גובה הנדבכים מן העליון לתחתון) ועליהם שרידי טיח; מתחת להם נדבך עשוי דֶבֶּש (0.6 מ' גובה), ובתחתית שני נדבכים רחבים יותר, העשויים ביציקה אפורה ואיכותית (0.5 מ' ו-0.55 מ' גובה). מתחת לשני הנדבכים התחתונים נחשפה קורת עץ (0.3 מ' גובה) מנוסרת ושמורה היטב. בבור בדיקה נוסף (126L, 130L), שנחפר אף הוא מצפון לקיר, נתגלתה תמונה שלמה יותר של קורות עץ. בקצה קורת העץ שבתחתית יסוד הקיר (0.3 מ' גובה), בחפיפה לה וצמוד אליה מצפון, לאורך של כ-0.3 מ', הונחו בהצמדה הרמטית שלוש קורות עץ זו מעל זו (0.2 מ' גובה כל אחת; איור 7). בצד הפנימי של קורת העץ הראשונה, דהיינו צמוד לה מדרום, ניצב כלונס עץ עגול (0.4 מ' גובה השתמרות). על פי סימנים שנותרו בנדבכי היציקה ניתן לקבוע שכלונס העץ היה ארוך יותר, והגיע עד לראש נדבך הדֶבֶּש.

בפן החיצוני של קיר 102 זוהתה חריגה: חלקו הדרומי של הקיר בולט מערבה ברוחב של פתין אחד (0.3 מ') לאורך 4.4 מ' ומסתיים בדיוק בקו הפן הפנימי של קיר 103. בפן החיצוני של קיר 102 נחשפו שתי מגרעות מרובעות (0.25 מ' רוחב) שנחצבו בפתיני הקיר, במרחק של 8.3 מ' זו מזו: המגרעת הצפונית נחצבה במרחק של 13 מ' מדרום לקצה הקיר הצפוני, ואילו הדרומית נחצבה במרחק של 12.4 מ' מצפון לקצה הקיר הדרומי (איור 8).

בקיר 104, במרחק של 8 מ' מקצהו הצפוני, נתגלו שרידים של שני צינורות חרס (106L; 0.12 מ' קוטר, כ-1.5 מ' אורך השתמרות; איורים 9; 8:10, 9) מצופים בטיט אפור; הצינורות צמודים זה לזה ומונחים בתוך הליבה לרוחבו של הקיר. שני הצינורות שבורים למדי, אך בקצהו המזרחי של הצינור הצפוני השתמרה חוליה שלמה. לחוליות קצוות 'זכר' ו'נקבה', כאשר הקצה של ה'זכר' פונה מערבה אל תוך המבנה.

בבור בדיקה שנפתח קודם לחפירה לצד הפן הפנימי של הקיר המערבי, התגלה בתוך המבנה אופק חרסים. בפינות הפנימיות של המבנה, פרט לפינה הדרומית-מזרחית, נחשפו מפולות של אבני בנייה (איור 11).

בבורות הבדיקה שנחפרו באתר ראויים לציון שני רבדים. הרובד האחד הוא הצטברות של אדמה שחורה (0.1–0.3 מ' עובי; איור 12), המכסה את כל האתר בגבהים שונים בהתאמה לטופוגרפיה הנוכחית, כך שבמרכז המבנה מפלסו נמוך יותר מאשר סמוך לקירותיו. כך למשל ניגש רובד האדמה אל הפן החיצוני של קיר 101 בגובה 3.97 מ' מעפה"י ואל הפן הפנימי שלו בגובה 3 מ' מעפה"י, אך הוא גם מכסה על הקיר בגובה 4.96 מ' מעפה"י. הרובד השני הוא מפלס של אדמה בהירה המכילה כורכר גרוס; מפלס זה מופיע למשל מצפון לקיר 101 וממערב לקיר 102 בגובה 3.75 מ' מעפה"י.

אל הפינה הדרומית-מזרחית של המבנה ניגש מבחוץ מפלס של אבני שדה ואבני בנייה במגוון גדלים. המפלס הולך וצר כלפי המבנה (121L; 4.85 מ' אורך, 1.1–1.7 מ' רוחב; איור 13), והוא קוטע את רובד האדמה השחורה.

על גבי קיר 101, במרחק כ-7 מ' ממערב לפינה הצפונית-מזרחית של המבנה, נחשפו שרידים של משטח מרוצף פסיפס לבן (133L; 3.10 × 5.65 מ'; איור 14). המשטח נתחם ממזרח וממערב בקירות שנבנו משורה אחת של אבנים (132W, 134W; 0.4–0.5 מ' רוחב) שהשתמרו לגובה נדבך אחד. הקיר הדרומי נבנה בשיטה דומה על גבי הפן הדרומי של קיר 101. שרידים דלים של טיח ותשתית מחרסים זוהו בנקודות ההשקה של רצפת הפסיפס עם קיר 132. חלקו הצפוני של הפסיפס הרוס, ולא אותר פתח המוליך אל המשטח.

בבור בדיקה מחוץ לפינתו הדרומית-מערבית של המבנה נחשף צינור חרס אנכי (140L; 0.26 מ' קוטר, 0.34 מ' אורך, 3 ס"מ עובי הדופן; איור 15), שהוצב בתוך מגרעת לא רגולרית בקיר 103. בראש הצינור נמצא מִכסה מתומן מבטון יצוק (7 ס"מ גובה), ובתחתיתו שקע עגול התואם את קוטר הצינור. במרכז הצינור שני חורים (0.11 מ' קוטר), זה מול זה, האחד בצפון והשני בדרום. מתוך החור הדרומי יוצא צינור אופקי (0.1 מ' קוטר, 1.6 מ' אורך), שנבנה מחוליות (0.32 מ' אורך) שהונחו זו לצד זו לכיוון דרום, אך אינן צמודות הרמטית: החוליה הראשונה נחה בשיפוע כלפי מטה, והבאות אחריה אופקיות. מילוי של צדפים ימיים עוטף את כל מערך הצנרת.

על פני השטח בסביבת המבנה נאספו שברי רעפים ושברי צינורות חרס מן העת החדשה. ממצא החרסים באתר דל ביותר, והוא כולל כלים מן התקופות הרומית והביזנטית הקדומה: סיר בישול המתוארך למן שלהי המאה הא' לסה"נ ועד ראשית המאה הג' לסה"נ (איור 1:10), קנקני שק מהמאה הב' לסה"נ (איור 2:10, 4–7) וקנקן שק מהמאות הג'–הד' לסה"נ (איור 3:10). לא נתגלו באתר שכבות חתומות שעל פיהן אפשר היה לתארך את הממצא האדריכלי, אך מבדיקות פחמן 14 של שתי דגימות שנלקחו מקורות העץ שנחשפו ביסודות המבנה, עולה כי הן בנות המאות הא' לפסה"נ – הא' לסה"נ. על פי בדיקת זיהוי זן העץ זהו אורן שחור.

 

במבנה שנחפר השתמרו באופן יוצא דופן קורות עץ בנות כאלפיים שנה שהותירו עדות לשיטת הבנייה הקדומה בקרקעות רוויות מים: על פי מיקום כלונס העץ הניצב בצד הפנימי של קורות העץ (צד היציקה), מדובר כנראה בתמיכה של חתכי האדמה לצורך יציקת יסודות המבנה. קורות העץ שנמצאו באתר הן החלק התחתון של התמיכות, שנכלא מתחת לבנייה מבלי שאפשר היה להוציאו ולעשות בו שימוש חוזר. הסיבה להשתמרות הטובה של קורות העץ היא סביבת החרסית הרוויה שבה היו נתונות במשך מאות שנים, עד לחשיפתן בחפירה.

ליבת קירות המבנה שהשתמרה גבוה יותר מנדבכי הגזית שלו מעידה על כך שהוא כלל לפחות נדבך נוסף אחד, עליון, שלא השתמר. ראיה נוספת לקביעה זו היא מפולות אבני הבנייה שנותרו בשלוש מפינות המבנה הפנימיות. בפינת הדרומית-מזרחית של המבנה לא אותרה מפולת כזו, וייתכן שיש לקשור את היעדרה לבניית מפלס 121 שניגש למבנה מבחוץ.

רובד האדמה השחורה שתועד באתר ובסביבתו הוא כנראה מפלס של ביצה שכיסתה את המקום לאחר שהמבנה כבר לא היה בשימוש; לאדמה זו מאפיינים של אדמת כבול, הנוצרת מריקבון של חומרים אורגניים באזורי ביצות, מתאפיינת בגמישות ונוטה לשקוע בעת התייבשות. המפלס הבהיר שאותר באחד מבורות הבדיקה מחוץ למבנה מייצג כנראה את מפלס העבודה בעת הבנייה, כלומר את מפלס פני השטח הקדומים.

 

בחפירה נחשף מבנה ייחודי, רחב ממדים, שהוקם בטכנולוגיית בנייה יוצאת דופן בתנאים קשים במיוחד — הוא נוצק בשלמותו אל תוך מפלס טבעי של חרסית במרחב ביצתי קשה מאוד לבנייה — ואף על פי כן נותר יציב, ללא נזקים נראים לעין. לא אובחנו סדקים או שקיעות במבנה, על אף שכיום סביבתו הקרובה מנוקזת ושקועה.

מסקנתנו היא כי לפנינו בריכת הרמה שנבנתה בטכנולוגיה ייחודית שמטרתה לבודד נביעות מתוקות באזור של נביעות מליחות. המטרה הושגה ביציקת ארגז גדול ומסיבי שאִפשר כליאה של נביעה, מימוש פוטנציאל גובה האקוויפר במקום ומניעת מהילה של מימיו במי הסביבה שמחוץ למבנה. ראיה ראשונה לקביעה זו נמצאה כאשר מפלס מי התהום בחתכי הבדיקה שבתוך מבנה הבריכה עלה באופן מידי לרום גבוה יותר מעלייתו בחתכים שמחוץ למבנה הבריכה. ראיה נוספת עולה מבדיקה ראשונית של מליחות המים במקום ובסביבה הקרובה, שעולה ממנה כי המים שבתוך הבריכה מתוקים, בעוד שהמים שמחוץ לבריכה ובסביבתה הקרובה מליחים.

דומה כי המגרעות בקיר המערבי נועדו לניקוז עודפי המים בבריכה; מוצא המים מן הבריכה לא התגלה. החרסים שהתגלו בבור הבדיקה שנפתח קודם לחפירה לצד הפן הפנימי של הקיר המערבי, הצטברו כנראה על קרקעית הבריכה בזמן השימוש בה.

על פי היקף ההשקעה בפרויקט מסוג זה, דהיינו הבנייה המסיבית והייבוא המיוחד של קורות עץ לבניית תבניות היסודות, נראה שלפנינו בנייה ממלכתית. באשר לתאריך הבנייה, פרט לתיארוך שהתקבל מדגימות העץ שנשלחו לבדיקת פחמן 14, עובדה נוספת מספקת תיארוך יחסי, והיא מאגר תנינים מהתקופה הביזנטית, שמימיו הוזרמו לקיסריה באמת המים הנמוכה (Dray 2014:81–91) ובשטחו שוכנת הבריכה. המאגר ביטל את הבריכה, בדומה למבנים אחרים שהיו בתחומו, כגון מאוזוליאום רומי לרגלי תל מבורך (עולמי, סנדר ואורן תשס"ו:45, אתר 64) ושרידי כנסייה בעינות תמסח (ילקוט הפרסומים 1403:1964).

מפלס אבנים 121 מאוחר למבנה, וייתכן אף שהונח בעת החדשה, שכן הוא מורכב, בין השאר, מאבני גזית שנלקחו מן המבנה. יתרה מכך, הוא חותך את מפלס אדמת הביצה השחורה. נראה כי היה זה מדרך שנועד לאפשר גישה בתוך מרחב הביצה למים אשר נאצרו במבנה.

מערך הצנרת שנחשף בקצהו הדרומי-מערבי של המבנה הוא מודרני. זהו חלק ממערך ניקוז הביצות שעליו ניצחו המהנדסים לאון קרון ודב קובלנוב מטעם פיק"א בשנים 1924–1928 (אביצור 186:1985–192; איילון 20:2007–25).