שטח החפירה נמצא בקצה הצפוני של מתחם נוגה, בצומת שדרות ירושלים ורחוב אילת (איור 2). כאן מצטלבים כמה מרחובותיה ההיסטוריים המרכזיים של יפו במאות הי"ט–הכ' לסה"נ (ינון תשס"א:235–306; גילר תשע"ו:53–62). במקום שכן מבנה, שבתיקי התיעוד שלו תכניות אדריכליות, מסמכים ותצלומים של שלבי בנייה ושיפוץ שנעשו בו בתקופה העות'מאנית, בימי המנדט הבריטי (1925–1929) ולאחר הקמת המדינה (1957, 1986, 2009). במפות ובתצלומי אוויר מראשית המאה הכ' נראה באתר מבנה בן קומה אחת (שיפמן 6:2015–7; Baedeker 1906:8–9), ששימש בית אריזה של פרדס משפחת מוסתקים (נבון 38:2019) וייתכן שגם ראינוע (החרות, עיתון יומי 29.01.1914, עמ' 1) כהצעתו של ש' גילר (מידע בעל פה). בשנת 1925 תכנן האדריכל י' ברלין את המבנה מחדש עבור עלי אפנדי מוסתקים כבניין בן שתי קומות בו שכן סניף של בנק אנגלו-פלשתינה. במהלך השנים נערכו במבנה שינויים, ובמשך שנים רבות שכן בו סניף של בנק לאומי, יורשו של בנק אנגלו-פלשתינה (איור 3; וינברג, גייקר ומרגוליס 2009; שיפמן 2015). המבנה לא הוכרז בניין לשימור והוא נהרס באוקטובר 2016 (שיפמן 2:2015; נבון 38:2019, 40); החפירה נערכה בשטחו.

בחפירה שנערכה בעבר ברחוב רזיאל הסמוך נחשפו דרך, מערכות ניקוז ובורות ספיגה שתוארכו לשלהי התקופה העות'מאנית ושברי כלי חרס מתקופת הברזל עד התקופה העות'מאנית המאוחרת (איור 1: הרשאות מס' 5733-A, 5322-A; יקואל ומרכוס תשע"ז; שיאון ורפואנו 2017). בשדרות ירושלים, מדרום לשטח החפירה (איור 1: A-5565), נחשפו שרידי קירות ורצפות מהתקופה ההלניסטית ויסודות של מבנה גדול משלהי התקופה העות'מאנית, וכן שברי כלי חרס מתקופת הברזל עד התקופה הצלבנית ומהתקופה העות'מאנית ושברי כלי זכוכית ומטבעות (יקואל 2011; יקואל ומרכוס תשע"ז). ברחוב קויפמן נחשפו מבנים מהתקופה העות'מאנית (איור 1: A-5667; בושנינו 2010; יקואל ומרכוס תשע"ז).

בחפירה הנוכחית (200 מ"ר; איור 4) נחשף מבנה ובו שלושה שלבי בנייה, המתוארכים לשלהי התקופה העות'מאנית (שכבה III; סוף המאה הי"ט–ראשית המאה הכ' לסה"נ), לימי המנדט הבריטי (שכבה II; המחצית הראשונה של המאה הכ' לסה"נ) ולזמן שלאחר הקמת מדינת ישראל (שכבה I; המחצית השנייה של המאה הכ' לסה"נ). בחפירות בדיקה מצומצמות, שלא העמיקו מתחת ליסודות המבנה (איור 5), נמצאו חרסים מהתקופה העות'מאנית וכן שברים אחדים של כלי חרס קדומים לתקופה זו (לא אוירו).

 
שכבה III. נחשפו קירות מבנה, שנבנו מאבני כורכר מסותתות שלוכדו בטיט אפור; יסודות הקירות נבנו מאבני כורכר שבורות שלוכדו בחומר מליטה אדום. בחלק המערבי של השטח נחשף חדר מלבני בציר מזרח–מערב, התחום בשלושה קירות (חדר 1; W117 ,W101, ;W125 איור 6). בתוך החדר נחשפו שלושה צמדים מקבילים של אומנות (116W/144W, 118W/146W, 119W/124W). בפינה הדרומית-מזרחית של החדר ניגשת לקיר 117 רצפה עשויה אריחי מלט (134L; 0.30×  0.30 מ' האריח; איור 7) שצבעם שחור ואפור בהיר. האריחים הושתתו על שכבה של טיט לבן.
בחלק הצפוני-מזרחי של השטח נחשף אגף נוסף של המבנה, התחום בשני קירות (105W ו-126W), ובו שלושה חדרים מלבניים בציר צפון–דרום (חדרים 2–4), שלא השתמרו במלואם. בין החדרים מפרידים שני קירות מחיצה (W110 ,W102). בדרום השטח, במרחק כ-5 מ' מן הפינה הדרומית-מזרחית של חדר 1, נחשף קיר (W153), ובמרחק 1.2 מ' ממערב לו נחשפה מפולת בנייה (L155; 2.0 × 2.2 מ'; איור 8), הכוללת גוש גדול של אבני כורכר אליו מחוברים ממערב יציקות בטון מלבניות צמודות זו לזו (0.20 × 0.20 × 0.48 מ' כל אחת). מקור המפולת, ככל הנראה, בחלקיו העליונים של המבנה. מדרום לקיר 153 נחשף קטע קטן של קיר נוסף (W111), שהיה חלק מהקיר התוחם הדרומי של המבנה. בגבול הצפוני של שטח החפירה נחשף קטע קיר נוסף (W108), שהיה חלק מהקיר התוחם הצפוני של המבנה. 
 
שכבה II. בשלב זה נערכו במבנה שינויים, הכוללים בניית קירות חדשים ששינו את חלוקתו המקורית. הבנייה החדשה נעשתה מחומרים מודרניים. בחדר 1 הוקמו שלושה קירות חדשים (113W, 114W, 120W), שתחמו חדרים חדשים שמתארם המלא לא השתמר. פינת הקירות 113 ו-120 נבנתה מלבני חול-סיד (סיליקט) ששוקעו ביציקת בטון, ובקיר 120 שולבו בלוקים חלולים מבטון. קירות 113 ו-114 נבנו מלבני סיליקט, ובבסיסם נבנו מעין חגורות בטון ששימשו מסד לקירות. חגורות בטון דומות נוספו גם לקירות הקיימים בגבול הדרומי של השטח, שתחמו חדר נוסף (6).  
 
שכבה I. עיקר השינויים בשלב זה הם חיזוקים של קירות ויסודות באמצעות בטון מזוין מעורב בחצץ. בחדרים 2–4 נוספו בסיסים מרובעים מבטון שנוצקו לתוך הקירות (W109, W131, W148) או צמוד להם (103W, 106W, 107W, 135W, 154W). על גבי קיר 110 נוצקה חגורת בטון (W112) המתעבה בקצה הדרומי. בקצה הצפוני של חדר 2 נוצקה רצפת בטון (L104) שפניה הוחלקו. פינת הקירות 113 ו-120 משכבה II בחדר 1, חוזקה בחגורת בטון עבה דמוית ר (W157; 0.38–0.60 מ' רוחב) וביסוד בטון מרובע (W156). בשטח שבין קיר 117 לקיר 128 הונחה רצפה של אריחים עשויים בטון מעורב בחצץ (132L; 0.30 × 0.30 מ' כל אריח; איור 7). בתוך אחת מיציקות הבטון שולב צינור ביוב מפלסטיק. מעל שרידי המבנה התגלו מפולות בנייה (L100) שמקורן בהריסות חלקיו העליונים של המבנה.
 
הממצאים. במפולות המבנה (L100) שכיסו את השטח נמצאו שברים מעטים של לבנים חלולות מטרה קוטה עם חורים מרובעים. על הלבנים מוטבעים תווי יוצר של בית החרושת של האחים Roux במרסיי (איור 9; Vincenz 2019:6, Fig. 7:4). כן נמצאו במפולות שבר של בקבוק זכוכית עבה (לא אויר) שעליו חלק מכתובת בתבליט (CONSTANTIN) ומטבע כסף דק ומנוקב ממטבעת קונסטנטיניה, מימי שלטונו של הסולטאן העות'מאני עבד אל-מג'יד (1255–1277 להג'רה; 1839–1861 לסה"נ); ייתכן שהמטבע שימש כתכשיט. סמוך לאומנה 124 וקיר 101 נמצאו שברים קטנים של רעפי מרסיי ומעט שברי גוף של קנקנים מהתקופה העות'מאנית (לא אוירו). כן נמצאו שברים אחדים של כלי חרס הקדומים לתקופה העות'מאנית שלא ניתנים לתיארוך (לא אוירו). בפינה הצפונית-מערבית של חדר 5 נחשפה הצטברות אדמה חומה כהה (165L) שהכילה מעט שברי כלי חרס המתוארכים לשלהי התקופה העות'מאנית (סוף המאה הי"ט–המאה הכ' לסה"נ): שתי קדרות מקומיות (איור 1:10, 2), קערה שלה זיגוג ירוק שקוף על פסים לבנים (איור 3:10), קערה וקנקן ממשפחת כלי עזה השחורים והאפורים (איור 4:10, 5) וקנקן מקומי (איור 6:10).
 

חדר 1 היה כנראה גרעינו הקדום של המבנה. אפשר להציע כי צמדי הבסיסים היו מסד לאומנות אבן שתמכו בקמרון צולב (שיפמן 4:2015). צבעם השחור ואפור בהיר של האריחים שנחשפו בפינה הדרומית-מזרחית של החדר מרמז כי הם מן הטיפוס הראשון שיוצר בארץ, בטרם שולבו בהם צבעים (וידריך תשס"ג:18). גם כלי החרס שנחשפו צמוד ליסודות הקיר הצפוני של החדר מתארכים את זמן בנייתו לשלהי התקופה העות'מאנית. חדרים 2–4 נבנו, ככל הנראה, בשלב מעט מאוחר אף כי בתחילה הם לא חוזקו באומנות. אבני הכורכר, הטיט האפור וחומר המליטה אדום ששימשו בשכבה III אופייניים לבנייה ביפו בתקופה העות'מאנית המאוחרת (יקואל ומרכוס תשע"ז:*46–*52).

הקירות שנבנו מלבני חול-סיד (סיליקט), אשר באחד מהם שולבו בלוקים חלולים, שייכים ככל הנראה לשכבה II, כלומר לא לפני שנת 1925 (שיפמן 2:2015), שכן אז החל ייצור המוני של לבנים אלה בבית חרושת 'סיליקט' בתל אביב, והן היו בשימוש נרחב בארץ ישראל למעלה מארבעים שנה (גופנא תשע"ב:161, 163, 168). האדריכל י' ברלין שתכנן את המבנה מחדש מזוהה ביותר עם השימוש בהן (שיפמן 37:2015). נראה שחגורות הבטון נוצקו במהלך שכבה II בימי המנדט, אם כי לא ניתן לשלול את האפשרות שחלקן נבנו מאוחר יותר. לשכבה I, תקופת קיומו האחרונה של המבנה, יוחסו יציקות בטון שבאחת מהן התגלה צינור ביוב מפלסטיק.

המבנה שנחשף בחפירה נבנה בתקופה העות'מאנית המאוחרת, ונערכו בו שינויים מבניים בימי המנדט הבריטי ולאחר מכן. מאחר והמבנה נהרס טרם החפירה עד ליסודותיו, החלוקה לשלבים נעשתה על סמך חומרי הבנייה ושיטות הבנייה. השינויים בחומרי הבנייה ובשיטות הבנייה משקפים את המעבר מבנייה מסורתית מקומית (אבני כורכר וחומר מליטה אדום) לחומרי בנייה חדשים (מלט, בטון ולבני חול-סיד; אלכסנדרוביץ׳ 76:2010–85). החפירה תרמה להבנתנו את תולדות הבנייה ביפו והיא משקפת פרק בעברה.