החפירה נערכה בלב הגרעין העתיק של הכפר, במרחק כ-25 מ' מצפון לכנסייה ו-1030 מ' מצפון-מזרח למגדל הצפוני-מזרחי של המבצר הצלבני ('מבצר המלך'; איור 1). בשטח החפירה נבנו בתקופה העות'מאנית (המאות הי"ח והי"ט לסה"נ) שני בתים שנהרסו אחרי שנת 1950. הבית המערבי מהשניים שוחזר בראשית המאה הנוכחית, ואילו הבית המזרחי היה הרוס לחלוטין בתחילת החפירה. בשנת 2007 נערכה חפירה בחצר המערבית של הכנסייה הסמוכה (פורת 2009), ובשנת 2017 נערכה במקום חפירה נוספת (רישיון מס' 451/2017-B).

נפתחו שני שטחי חפירה בשטחי הבתים מהתקופה העות'מאנית (170 מ"ר); השטח המערבי (B) בתחום הבית המערבי ששוחזר והשטח המזרחי (A) בתחום הבית המזרחי ההרוס. נחשפו שלוש שכבות יישוב מהתקופות הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית, וכן בור מים, שנחצב על סמך הממצא בתקופה הרומית לכל המאוחר. הממצא העיקרי בחפירה הוא מפעל יין גדול מהתקופה הצלבנית.
 
התקופה הרומית. בשטח A נחשף בור מים חצוב (6 מ' עומק, 2.4 מ' קוטר הפתח, 8 מ' קוטר התחתית), ובתחתיתו שכבת בוץ (כ-0.2 מ' עובי) ללא כל ממצא. שכבה זו הצטברה במים עומדים, כנראה בשלב השימוש האחרון בבור בתקופה זו. מעל לשכבה זו נחשפה שכבת אדמה חתומה, הכוללת חרסים מהתקופה הרומית, ובהם בעיקר סירי בישול ונרות דיסקוס. שכבה זו נחתמה בערמת אבנים ללא ממצא; נראה שאבנים אלה ריסקו את הכלים שהיו בבור. מסביב לערמת האבנים ונמוך ממנה כדי 0.6 מ', הצטברה שכבת בוץ ללא ממצא, הדומה לשכבה שבתחתית הבור, המעידה שהבור היה מלא מים לתקופה ארוכה אך לא היה בשימוש. נראה כי אחרי התקופה הרומית המקום ננטש לתקופה ארוכה.
 
התקופה הצלבנית. בשני שטחי החפירה נחשפו שרידי מתחם, הכולל שני אגפים, מזרחי (שטח A) ומערבי (שטח B), ששימש מפעל לייצור יין. שטח המתחם פולס בחציבה ונבנתה בו רצפה משכבת מלט לבן; השתמרו ממנה רק חלקים קטנים. במתחם התגלו קירות תוחמים איתנים וכן קירות פנימיים. הקיר הצפוני של המתחם (2.4 מ' רוחב) היה חלק מהחומה החיצונית שהקיפה את היישוב ואת מבצר המלך בתקופה זו. הפתח הראשי של המתחם נקבע בפינה הדרומית-מזרחית של האגף המזרחי, והוא מוליך לצפון אל גרם מדרגות, היורד אל חדר שבמרכזו נמצא בור המים (איור 2). בקיר המערבי של החדר נקבע פתח גדול (2.5 מ' רוחב), שהוליך אל האגף המערבי, ובו התגלו משטחי דריכה (איור 3).
בבור המים התגלתה מעל ערמת האבנים והבוץ שמסביבה שכבת אדמה אוורירית, הכוללת מעט שברי כלי חרס שקשה לתארכם בוודאות, שהצטברו כנראה עם חידוש הפעילות בסביבה בראשית התקופה הצלבנית. על גבי האדמה האוורירית נמצאו זה על גבי זה שני רבדים של אבנים ועפר, ובהם ממצא קרמי ומטבעות מהמאה הי"ב לסה"נ. שכבה זו מציינת את ראשית השימוש בבור בתקופה הצלבנית; נראה שהבור לא נוקה אלא פולס בגובה של כ-2 מ' מעל קרקעיתו (4 מ' מתחת לפתח הבור). נראה כי בשלב זה שימש הבור להנחת קנקני תירוש להתססה (Khamisy 2020). מעל רבדים אלה התגלתה שכבה עבה של הרס הכוללת מטבעות וחרסים מהתקופה הצלבנית (המאות הי"ב–הי"ג לסה"נ). זהו השלב שבו נהרס המתחם ויצא מכלל שימוש, כנראה עם הכיבוש הממלוכי בשנת 1266.
בניית המפעל תוארכה על סמך הממצא הקרמי שנמצא בשכבה חתומה מתחת לרצפות של משטחי הדריכה ועל סמך הממצא הקרמי והמטבעות שנמצאו בשכבה חתומה בבור המים. הממצא הקרמי מתחת למשטחי הדריכה כולל שברים של סירי בישול מזוגגים המתוארכים למאות הי'–הי"ב לסה"נ. אולם, כיוון שבכל השטח ובחפירות הקודמות בסביבה לא נמצאו שרידים מהתקופה האסלאמית הקדומה, ומכיוון שסגנון הבנייה, לרבות תווי סתתים, מיוחס לתקופה הצלבנית, נראה כי יש לתארך את משטחי הדריכה ואת המפעל כולו למאה הי"ב לסה"נ. תאריך זה תואם לממצא בשכבה החתומה מהתקופה הצלבנית בבור המים. השרידים מעל הרצפות כוללים ממצא קרמי ומטבעות מהמאה הי"ג לסה"נ, ובהם כלי בישול מביירות וקערות מטיפוס סן סימיון ופרוטו מאיוליקה, המעידים כי השימוש במתחם נמשך גם במאה זו.
 
התקופה הממלוכית. מעל משטחי הדריכה של המפעל מהתקופה הצלבנית נבנו ארבע אומנות, ומעל פתח בור המים נבנה קמרון (1.1 מ' גובה; איור 4), במטרה לייצב את השטח לקראת פילוסו. מעל בנייה זו ומעל שרידי התקופה הצלבנית הונח בכל השטח מילוי אדמה (כ-1 מ' עובי), ובו הריסות המבנה מהתקופה הצלבנית, במטרה לפלס את השטח וליצור מסד לבנייה. בור המים נסתם גם הוא באותו מילוי. מעל מילוי אדמה זה נבנו שני בתי מגורים, שהשתמרו מהם בעיקר רצפות אבן וקירות שחלקם עשו שימוש בקירות מהתקופה הצלבנית (איור 4). הבנייה בתקופה הממלוכית פגעה קשות בבנייה מהתקופה הצלבנית. הממצא בשכבת המילוי העבה בשטח כולל שברים רבים של כלי חרס, וכן שברי זכוכית ומטבעות; הממצא הקרמי והנומיסמטי מתוארך למאות הי"ג–הי"ד לסה"נ.
 
התקופה העות'מאנית. בתקופה זו נבנו בשני שטחי החפירה שני בתים (איור 5). בבנייתם נעשה שימוש ברצפות מהתקופה הממלוכית, אך אלה נפגעו בחלק מהמקומות כתוצאה משינויים ובנייה חדשה. קירות הבתים הושתתו ברובם על קירות מהתקופה הצלבנית שנעשה בהם שימוש גם בתקופה הממלוכית. בחפירה התגלתה כמות גדולה של שברי כלי חרס מטיפוס רשאיה אל-פוח'אר, המתארכים את השכבה. על רצפות הבתים התגלה גם ממצא מודרני מהשנים שלאחר קום מדינת ישראל, המלמד כי הבית עדיין לא היה הרוס לחלוטין בזמן הקמת המדינה.
 
בחפירה התגלה מפעל היין הגדול ביותר המוכר מהתקופה הצלבנית, שהיה שייך כנראה לאדוני המקום ומעיד על מונופול (Khamisy 2020). הממצא בשכבה שמתחת למשטחי הדריכה של המפעל ובבור המים מלמד שהמפעל נבנה במאה הי"ב לסה"נ. הממצא מעל למשטחי הדריכה מלמד שהוא המשיך לשמש גם במאה הי"ג לסה"נ, לאחר הכיבוש הממלוכי בשנת 1266. ממצא זה וההצעה שהמפעל פעל כמונופול עולים בקנה אחד עם הכתוב בתעודה מס' 128 של ארכיון המסדר הטבטוני (1869 Strehlke) ובתעודות רבות אחרות מהתקופה הצלבנית, המזכירות הרבה כרמים במעליא אך נעדרים מהן מפעלי יין. בתקופה הממלוכית הפך הכפר למרכז מנהלי אזורי. מפעל היין כוסה ומעליו נבנו שני בתים, אשר שימשו בתקופה העות'מאנית בסיס לבתים שנבנו מעליהם. אמנם בעבר הצעתי שבקרבת המבצר לא היו מבנים מהתקופה הצלבנית עד למרחק של לפחות 30–40 מ' ממנו (Khamisy 2013:46), אולם בחפירה זו התגלו מבנים מתקופה זו הסמוכים למבצר.