נחפרו 400 ריבועים בשלושה שטחים (CA) בשתי רצועות מקבילות (כ-1 ק"מ אורך; איור 1): צמוד למסילת הרכבת (10–20 מ' רוחב) ו-10–20 מ' ממזרח לה (15–20 מ' רוחב). בשטח A נחשפו שכבה מהתקופה הביזנטית (IV) ושלוש שכבות מהתקופה האסלאמית הקדומה (שכבה אומיית — AIII ובה שני שלבים: AIIIb ,AIIIa; ושתי שכבות מהתקופה העבאסית — AII ,AI). בשטח B נחשף בית קברות של תינוקות בקנקנים מהמאה הג' לסה"נ. שרידי הבנייה והקברים נמצאו במצב השתמרות מצוין. בשטח C נחשף מכלול של שישה כבשנים המוקפים במגוון מבנים מהמאה הז' לסה"נ (ינאי תשע"ג). בין שטח A לשטח C, בתוך שקע טבעי רדוד בשכבת החמרה, נמצאה שכבת סחף (שכבה AV; 0.3 מ' עובי) שבתוכה חרסים רבים מהתקופות הב"ת 2ב', הברונזה המאוחרת והברזל 2א' וב'. מצב ההשתמרות של החרסים מצוין, ללא שחיקה, ונראה שהם נזרקו בשטח על ידי תושבי יישוב סמוך ולא נסחפו אל המקום שבו נמצאו.

 
שטח A
השטח חולק לארבעה תתי-שטחים (A4–A1; איור 2).
 
תת-שטח A1. נחשפו כמה קירות רחבים (0.9 מ') ורצפות שחלקן היו מרוצפות בפסיפסים צבעוניים מעוטרים בדגמים גאומטריים (איור 3). חלק מהשרידים נמצאו הרוסים ושדודים.
 
תת-שטח A2. על הקרקע הטבעית התגלו קירות של שני מבנים, ללא תעלות יסוד (שלב AIIIb). בפינת המבנה הצפוני מבין השניים נבנה מתקן ספיגה מלבני מדופן בקירות צרים. חלקו התחתון לא היה מרוצף וחלקו העליון קורה בקמרון חביתי שבצדו המערבי פתח רבוע (איור 4). בתוך החדרים משלב AIIIb הונחו שלושה או ארבעה מילויים עוקבים ועליהם רצפות מגיר כתות (שלב AIIIa; כ-0.6 מ' גובה כולל). על חלק מהרצפות נמצאו באתרם כלי חרס, בעיקר קנקני שק. בשלב זה חוברו שני המבנים בסף אבן וקיר אבן (איור 5). הסף מעיד אולי שהם חוברו למבנה משותף או שהשטח הפתוח ביניהם נסגר והפך משטח פתוח לחצר סגורה. המתקן המקורה משלב AIIIb המשיך לשמש גם בשלב זה. לתוך שלב AIIIa נכרו שני בורות עגולים, ומכאן שהם מאוחרים לו, אך יצאו משימוש לפני השכבה הבאה.
בשכבה AII המשיכו להתקיים חלק מהקירות משלב AIIIa ונבנו כמה קירות חדשים. על מתקן הספיגה המלבני נבנה פתח חדש, רבוע, בדיוק מעל הפתח של השכבה הקודמת. לפי מיקומו נראה שהמתקן התת-קרקעי המשיך לשמש גם בשכבה זו. מדרום למבנה נחפר בור גדול שהעמיק עד למפלס הסחף החרסיתי, נמוך מיסודותיו של הבניין משלב AIIIb. בתוך הבור נבנו כמה קירות אבן. לפי עוביים וכיוונם נראה שהשתייכו למתקנים ולא למבנים, אולם טיבם והשימוש שנעשה בהם אינם ברורים. באחד השלבים של השימוש ביסודות אלה נבנה בשטח טבון. כ-1 מ' ממזרח לטבון נחשף באתרו קנקן שחלקו התחתון הוצב בתוך הקרקע. שכבה AII חרבה בחורבן גדול ללא שרפה. חלק מהקירות נמצא במפולת וחלק נעקר עד יסודותיו. אפשר שהמפולת נגרמה מרעידת אדמה.
בשכבה AI נמשך השימוש בחלק מהקירות הקדומים משכבה AIII ולצדם נבנו כמה קירות חדשים. האוריינטציה והחלוקה הכוללת של השטח ממשיכות את קווי הבנייה הקדומים. אל אחד הקירות החדשים הוצמד מדרום מתקן בנוי מכמה קירות קצרים וביניהם אבן שטוחה גדולה. אבן זו נמצאה בדיוק מעל הפתח הרבוע משכבה AII, ונראה כי שימשה לכיסויו. מכאן, שמתקן הספיגה, שנבנה לראשונה בשלב AIIIb, המשיך לשמש גם בשכבה AI ושהרציפות היישובית נמשכה, למרות המפולות והחורבנות.
 
תת-שטח A3. נחפר חתך עמוק (60 מ' אורך, 20 מ' רוחב, 5–6 מ' עומק). בתחתית החתך, על גבי החול הטבעי, נמצאו יסודות של בניין שמולאו בשפכים. היסודות שייכים לארבעה חדרים, ובחפירה נחשף חלקם התת-קרקעי. לא נמצאו רצפות או חלקים של המבנים שהיו מעל הקרקע. מעל היסודות נמצאו שפכי יישוב משוכבים בשיפוע מצפון-מערב לדרום-מזרח. השפכים מתוארכים לשלהי התקופה הביזנטית ולראשית התקופה האסלאמית הקדומה. נמצאו בהם עשרות נרות, מגופות וחלקי כלים המעידים על התרבות החומרית של יבנה העתיקה. לצד כלי החרס נמצאה כמות גדולה של עצמות בעלי חיים. ממצאים אלה מלמדים על משק בעלי החיים ועל הדיאטה של תושבי יבנה בתקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה.
 
תת-שטח A4. נחשפו יסודות דלים של קירות בשלוש שכבות. הקדומה מתוארכת לתקופה הביזנטית או האסלאמית הקדומה, והעליונה מתוארכת לתקופה העבאסית. לא נמצאו שרידי רצפות  או כלים באתרם. בפני השטח נמצאו שרידי בניינים מתקופת המנדט הבריטי.
 
שטח B – בית הקברות
בית הקברות נמצא בתחתית המפנה הצפוני של גבעת כורכר מדרום-מזרח לתל יבנה. הקברים נחפרו בשתי שורות מקבילות של ריבועים וביניהן שורת ריבועים שלא נחפרה. נחשפו שלוש שכבות קבורה (BIIBIV; איור 6).
 
שכבה BIV – שרידי קברים שלא באתרם. בשכבת חול (0.4 מ' עובי) על גבי סלע הכורכר נמצאו מאות שברים של עצמות אדם ושברים של פכיות, קערות מסוג טרה סיגילטה מזרחית וכלים מחופים שחור שיובאו מאתונה. מבחר כלים כזה שימש בוודאי חפצי לוואי בקברים מהתקופה ההלניסטית, אם כי בשכבת החול לא נמצאו באתרם קברים או רכיביהם, כגון אבנים או לבנים, ואף לא חלקי שלדים בארטיקולציה. לפי מצבם הטוב של העצמות והחרסים, שנמצאו ללא סימני שחיקה וגלגול בסחף, נראה שהם לא נפגעו מחופרי קברים משלב מאוחר, שכן היו מעורבים בחול עוד לפני כריית הקברים בשכבה BIII. ייתכן שנזרקו לכאן מבית קברות סמוך או שמקורם בבית קברות קודם שאדמתו נחרשה והקברים שנכרו בה הושחתו ללא הכר.
 
שכבה BIII – קברי שוחה. בכל הריבועים בשורה המזרחית נחשפו 24 קברי שוחה, שעומקם, לפי החתכים, היה כ-1 מ' ונמצאו בהם שלדי אדם בארטיקולציה. כל הקברים נכרו בכיוון דרום-מערב–צפון-מזרח. תשעה קברים נמצאו בשולי החפירה ואי אפשר היה להגדיר את צורתם השלמה. מבין הקברים שנחפרו, שישה קברים סומנו בלבני בוץ סביב גופת הנפטר. מחתכים שנעשו בחלק מקברים אלה עולה שהלבנים הונחו בשורה אחת ובנדבך אחד, כלומר זהו סימון מקומו של הנפטר ולא דיפון של הקבר. שישה קברים אחרים דופנו וכוסו באבני כורכר וגיר; תכולתם של קברים אלה לא נחפרה. שלושה קברים ללא דיפון נמצאו באתרם אך ללא חפצי לוואי, עדות לכך שמקור שברי הכלים שנמצאו בשכבה BIV אינו בשכבה BIII.
 
שכבה BII קברי קנקנים (איורים 7, 8). רוב הקברים שנחשפו היו קברי תינוקות בקנקנים, שרובם הורכבו משני קנקנים שהונחו זה לצד זה; לצורך השימוש הם שוברו במכוון והונחו כשחלקיהם הרחבים צמודים במרכז. רובם מאותו טיפוס ומייצור מקומי, אך נמצאו גם כמה קנקנים חריגים ואמפורות מיובאות, המתארכים את קבורת התינוקות למאה הג' לסה"נ. העצמות נמצאו במצב השתמרות גרוע מאוד, רובן מפוררות, וקשה לזהות מין וגיל מדויקים של הנפטרים. מבדיקות אנתרופולוגיות עולה כי התינוקות בני ימים או חודשים ספורים. מעל הקברים נמצאה שכבת חול סחוף מעורב בחרסים שחוקים מהתקופה הביזנטית (שכבה BI).
כמו כן, נחשפה גלוסקמה מאבן גיר רכה, מטיפוס הנפוץ באזור שבין ירושלים ובן שמן. בתוכה נמצא שלד שעצמותיו לוקטו. היא הונחה בתוך החול, מעל קברי השוחה המדופנים של שכבה BIII, ומעליה נמצא קנקן קבורה טיפוסי משכבה BII. כך נקבע שיוכה הסטרטיגרפי אף שלא הובחנה כשכבה נפרדת.
 
שטח C – מכלול הכבשנים והמבנים בסביבתו
נחשפו שישה כבשנים (1–6; איורים 9, 10) בשני אשכולות, שלושה בכל אשכול, מחוברים במנהרות, עם כניסה משותפת לשני האשכולות. בשלושת הכבשנים באשכול הדרומי נחפר רק החלק העליון. באשכול הצפוני נחפרו כבשן 3 כמעט בשלמותו וחצי מכבשן 1; כבשן 2 נחשף רק בחלקו העליון. הכבשנים נבנו בשתי שיטות: כבשנים 3–5 דופנו באבן ואילו כבשנים 1, 2 ו-6 דופנו בעפר.
 
מבנה הכבשנים. על פי הכבשן שנחפר בשלמותו עולה שהכבשנים נחפרו אל תוך הקרקע הטבעית (6 מ' עומק) וכללו תא בערה תחתון ותא צריפה עליון. בתא הבערה היו שורות של עמודים (1.5 מ' גובה) ותקרה, הכול מלבני בוץ. התקרה שימשה רצפה לתא הצריפה; היא נבנתה מלבנים מלבניות וביניהן מרווחים להעברת החום מתא הבערה אל תא הצריפה. הרצפה בתוך תא הבערה צופתה בחמש או שש שכבות טיט דקות. בשלושה כבשנים דופן תא הצריפה בארבע שכבות (1.2 מ' עוביין הכולל). השכבה החיצוניתהייתה מאבנים מלוכדות בטיט מעורב בכמות גדולה של סיד או של גיר שהפך לסיד כתוצאה מחום הכבשן. השכבה הפנימית הייתה מורכבת משש או שבע שכבות טיט שכיסו את הדפנות ואת הרצפה. בין שכבת האבן החיצונית לשכבות הטיט הפנימיות נבנו שתי שכבות בידוד שוות בעוביין (0.3–0.4 מ'): פנימית מלבנים וחיצונית שכללה שברי לבנים וקרמיקה, שיצרו דופן עבה וחזקה, בנויה בשיפוע קל כלפי חוץ. בשלושה מהכבשנים נחשף בשלמותו ראש הקיר של מעטפת האבן, שהיה מטויח והשתמר במצב מושלם. לפי הגימור שלו ברור שלכבשן לא היה חלק עליון שבלט מעל פני הקרקע. שכבת האבן החיצונית נועדה לייצב את דופן הכבשן ולמנוע את קריסתו כלפי פנים, והשכבות האחרות נועדו לבודד את תא הצריפה ולשמור על הטמפרטורה שבתוכו. בשלושה כבשנים לא היה, כאמור, קיר אבן חיצוני, ודופנותיהם כללו רק את שלוש שכבות הבידוד. הכבשנים נבנו מתחת לפני הקרקע כדי לעמוד בעומס החום והלחץ שנוצרו בתאי הצריפה. השכבות הפנימיות של התאים נמצאו צרופות ואדומות, עדות לפעילות צריפה אינטנסיבית.
 
המסדרונות המחברים בין הכבשנים (איור 11). שלושת הכבשנים בכל אשכול חוברו במסדרונות בצורת צלב, מקורים בקמרון חביתי. מסדרון רביעי התחבר אל כניסה המשותפת לאשכולות הצפוני והדרומי. קירות הפתח המשותף בחיבור של שני האשכולות מלמדים כי הכניסה אל המסדרונות הייתה ממזרח. המסדרונות הובילו אל תאי הבערה ולא חוברו לתאי הצריפה. בתקרת כל מסדרון היו חלונות מדופני אבן, שחלקם העליון בנוי כמסגרת מארבע אבנים מסותתות. באבני המסגרת נמצאו חריצים המעידים שהחלונות נסגרו בסבכות. שלושה חלונות עיליים נבנו מעל תאי הביניים, בחיבור של כל מסדרון לתא הבערה. למיקום זה חשיבות רבה בשחזור תהליכי הפעלת הכבשנים. חלון רביעי נמצא מעל מפגש המסדרונות ואִפשר כניסת אור ואוויר אל תוכם. בתוך המסדרון שהוביל אל כל כבשן, מרחק כ-1.3 מ' מדופן תא הבערה, נבנה קיר הפרדה, שיצר תא ביניים בין חלל המסדרון ובין תא הבערה. תאי הביניים היו מבודדים מתא הבערה בשכבות הבידוד שתוארו לעיל. בתוך תאי הביניים לא נמצאו אפר וחומרים שעברו צריפה, עדות לכך שהם לא הושפעו מהחום שבכבשן. שכבות הבידוד ותאי הביניים אִפשרו להפעיל כל כבשן בנפרד ובד בבד להמשיך לעבוד בכבשנים האחרים.
 
האם הכבשנים קורו? ההשתמרות השלמה של המעטפת החיצונית עד ראשי הכבשנים מעלה את השאלה, כיצד נבנה חלקם העליון. לכבשנים שנחפרו בעבר באשקלון שוחזרהתקרה כיפתית מלבנים (Israel and Erickson-Gini 2013: Fig. 22). השחזור התבסס על ההנחה שחלקו העליון של הכבשן נסגר בכיפה לשם שמירת הטמפרטורה הנדרשת בתא הצריפה. אולם ביבנה נמצאו ראשי הכבשנים שלמים, ועל כן יש להסיק כי הם היו פתוחים, ללאכיפת לבנים. שחזור זה מבוסס על הנתונים הבאים:
א) בשני תאי הצריפה שנחפרו למלוא עומקם, ובתא שלישי שחלקו העליון נחפר בשלמותו, לא נמצאו עדויות לכיפה או לתקרת לבנים אחרת שבלטה מעל פני הקרקע, ולא נמצאו עדויות למפולת של לבנים כאלה בתוכם.
ב) בניית תאי הצריפה מתחת לפני הקרקע וניתוקם מהמסדרונות אפשרה להכניס ולהוציא את הכלים שנועדו לצריפה רק דרך תקרת הכבשן.
ג) בניית תקרת לבנים לכבשן בקוטר 4–5 מ' מחייבת בניית עמודי תמך והוצאתם מתא הצריפה לפני מילויו בכלים והפעלתו. הכלים המוכנים לצריפה מנעו כל אפשרות לבסס עמודי תמיכה כאלה. אי אפשר גם לבסס פיגום מסיבי וכבד על חמש או ששקומות של קנקנים שמילאו את תאי הצריפה.
הממצאים ביבנה מעידים כי כדי לתפעל את הכבשן הפתוח כיסו את שכבת הקנקנים העליונה שבתא הצריפה ברובד של שברי חרס גדולים. כיסוי זה סתם את המרווחים בין הקנקנים אך לא אטם אותם. על רובד זה הניחו שכבה עבה של שבבי חרס ופסולת כבשנים ולבנים. החום והלחץ שנוצרו בתא הצריפה התנדפו דרך רובד החרסים אך הוא אטום דיו כדי לשמור על טמפרטורה מספקת לצריפת הכלים. כבשן בנפח כה גדול חייב להיות חפור לתוך הקרקע עקב הלחץ שנוצר בתא הצריפה. לכן היה צורך להכניס את חומרי הדלק לתא הבערה דרך המסדרון ואילו הכלים הוכנסו דרך חלקו העליון של תא הצריפה. המִפתח הרחב שלו אפשר להכניס כלים רבים ולהוציאם בגמר הצריפה במהירות, בעזרת פועלים רבים. יתרון תפעולי זה אִפשר ייצור המוני בפרקי זמן קצרים.
 
המתחם המקיף את הכבשנים. סביב מכלול הכבשנים נבנו ארבעה מבני עמודים, שתחמו אותו מכל עבריו והיו חלק ממנו. הם נחפרו רק בחלקם, שכן חלקו הצפוני-מערבי של המתחם נמצאמתחת לפסי הרכבת ומרכז המבנה הדרומי וחלקים ניכרים מהכבשנים נמצאים מתחת לצינור דלק.
מבנה עמודי האבן הצפוני: מצפון לכבשן נחשף מבנה מקורה ולו קיר בנוי לצפון ושורת עמודי אבן פתוחה דרומה לכיוון הכבשנים. מצפון, צמוד לקיר, הייתה תעלת מים מדופנת שנבנתה אִתו וטויחה עמו בשכבת טיח עבה. המים זרמו בה מכיוון תל יבנה מזרחה, לנחל שורק הסמוך. אפשר להניח שמקור המים היה באר. למים שהגיעו בתעלה היה חלק חשוב בהכנת חומר הגלם ובייצור הכלים. בשנת 2000 נערכה חפירה ממערב למסילת הברזל, מול המבנה הצפוני והתעלה, ונחשף המשכם מערבה של מבנה העמודים הצפוני והתעלה (שיאון 2005).
מבנה עמודי העץ הדרומי: מדרום לכבשנים נחשף מבנה עמודים מוארך (איור 12). יסודותיו הונחועל גבי מילוי (0.5 מ' עובי) של שבבי גיר ועפר דחוסים. בצדדים הצפוני והדרומי של המבנה התגלו שתי תעלות שוד מקבילות ונראה שקירותיו החיצוניים נבנו מאבנים שנשדדו. חלקו הפנימי חולק בשתי שורות מקבילות של עמודי עץ לשלושה מרחבים ארוכים (2.6–2.8 מ' המרחק בין בסיסי העמודים, 2.5–2.6 מ' המרחק בין שורות העמודים לקירות). לכל עמוד היה יסוד (0.8 × 0.9 מ') של אבנים וטיט שהונח בתוך בור שנכרה בקרקע, ועליו בסיס רבוע (0.5 × 0.5 מ') בנוי מארבע אבני גזית ובמרכזו חלל רבוע (0.2 × 0.2 מ'). ראשי הבסיסים היו במפלס רצפת הגיר הכתות. לפי צורת החללים, עמודי העץ היו רבועים, או רק בסיסם היה רבוע ויתר העמוד עגול. אין לדעת מה היה אורכו המקורי של המבנה משום שהוא חרג מזרחה ומערבה מחוץ לשטח החפירה. נחשפו 70 מ' מאורך המבנה. מבנה זה היה כמעט מקביל למבנה הצפוני, ונראה ששניהם תחמו את מכלול הכבשנים מצפון ומדרום.
מבנה עמודי העץ המזרחי: צדו המזרחי של המתחם נפגע ונשדד. שרדו ממנו רק שני בסיסים לעמודי עץ, זהים לאלה שבמבנה הדרומי. הם נבנו בניצב למבנה הצפוני, אולם לאבניצב למבנה הדרומי.
מבנה עמודי האבן המערבי: ממערב לכבשנים וצמוד מצפון ובניצב למבנה הדרומי נחשף מבנה עמודי אבן, המקביל לכבשנים (איור 13). רצפת המבנה עשויה מגיר כתות ועפר, כמו רצפת המבנה הדרומי. מבנה זה כלל שני קירות סוגרים במערב ובמזרח שנבנו מלבני בוץ על יסוד אבני גוויל בעומק כ-0.5 מ'. החלל בין שני הקירות חולק לשלושה מרחבים בשני טורי עמודי אבן, שניצבו על בסיסי אבן שהוטמנו ברצפה. חלקם התחתון של הבסיסים רבוע (0.4 × 0.4 מ') והעליון עגול (0.30–0.35 מ' קוטר). כל עמוד הורכב משתי חוליות (0.3 מ' קוטר, 1.2 מ' גובה), ולכל עמוד הייתה כותרת מאבן. הכותרות דומות בממדים ובצורה לבסיסים. העמודים והכותרות נעשו מאבן גיר רכה, סותתו בגסות ולא הוחלקו. רוחב המבנה כרוחב המבנה הדרומי וכן המרחקים בין בסיסי העמודים זהים בשניהם. המבנה נמצא הרוס, כל עמודי האבן היו מוטלים על רצפתו בניצב לקירותיו המערבי והמזרחי. החלק התחתון, המערבי, של כל עמוד צמוד לבסיס והקצה העליון, המזרחי, צמוד לכותרת. צורת נפילתם מעידה על רעידת אדמה עזה.
מבנים אלה מאפשרים לשחזר מכלול טרפזי שהקיף את הכבשנים מארבע רוחות השמים. בין הכבשן הצפוני-מערבי למבנה עמודי האבן נמצאה רצפהשניגשה אל המבנה ואל דופן הכבשן. על פי הסטרטיגרפיה נראה שהמכלול הבנוי והכבשנים נבנו בזמן אחד ובתכנית אחת.
 
ממצא הכלים בכבשנים. בכבשן המזרחי באשכול הצפוני נמצאה באתרה, בתחתית תא הצריפה, קבוצת 'קנקנישק' ערוכה בשלוש קומות: בקומה התחתונה הם הונחו הישר על רצפת התא, פתחם כלפי מטה; בקומה השנייה הם הונחו ופתחם כלפי מעלה; שברי שני קנקנים נוספים מעידים שהייתה קומה שלישית, וגם בה הם הונחו ופתחם כלפי מטה. מעל הקנקנים נמצא רובד של חרסים גדולים, חלקם צרופים, ומעליו רובד (0.4 מ' עובי) של שברי כלי חרס ושבבי חרס בגוון כתום-ורוד-אדום. שני הרבדים נועדו לכסות את הקנקנים בעת הצריפה. תא הצריפה של הכבשן הצפוניבאשכול הצפוני נחפר עד לתחתיתו. לא נמצאו בו קנקנים באתרם, אלא פסולת כבשנים ומאות שברי שפות של 'קנקני עזה'. מצפון לכבשן נמצאה ערמת פסולת שהכילה עשרות אלפי שברים של 'קנקני עזה' ונרות משומשים אחדים. כל הכלים, שנמצאו בתוך תאי הצריפה ובערמת הפסולת, כולל נרות משומשים, מתוארכים למאות הו'–הז' לסה"נ.
 
תהליך התפעול של הכבשנים. תעלת המים שנחשפה מצפון למבנה העמודים הצפוני מעידה שהכנת חומר הגלם לקנקנים נעשתה מצפון-מזרח לכבשנים ומחוץ למבנים שסביבו. סביר שאפיקו הסמוך של נחל שורק היה מקור חומר הגלם, ואליו נוקזו המים מתעלת הניקוז ומבריכות ההשריה. בחפירה שנערכה בשנת 2007, כ-30 מ' ממערב לאשכול הכבשנים הצפוני, נחשפו שתי קומות של 'קנקני עזה' שהונחו זו על גבי זו (סגל 2011). בקומה התחתונה הופנו פתחי הכלים כלפי מטה ובעליונה כלפי מעלה. העפר שנחשף בסביבת הקנקנים העיד שבשטח זה לא הייתה פעילות צריפה ונראה ששם אוחסנו הכלים הגמורים. ערמה דומה של 'קנקני עזה' נמצאה בחפירה בנחל בוהו שבנגב המערבי (ישראל תשנ"ד:92). נראה שהקנקנים הגמורים טופלו בחלקו המערבי של המכלול. לפי כיוון הזרימה של אמת המים ואפיקו של נחל שורק ממזרח למכלול, סביר להניח כי הכנת חומרי הגלם ותהליך ייצור הקנקנים נעשו בחלקו המזרחי של המכלול. ייצור הקנקניםהתנהל ממזרח למערב. עם גמר תהליכי הצריפה, הונחו קנקנים ראויים לשיווק בערמות מסודרות ממערב לכבשנים והפסולים נזרקו לערמת הפסולת שמצפון לכבשנים. פרט לכבשנים לצריפת הקנקנים, לא נמצאו בחפירות עדויות לשלבי הכנת הכלים. לא נמצאו חלקי כלים לפני צריפה, סימנים לבורות שבהם היו רגלי הקדרובסיס האבניים, או חפצים לייצור הכלים. שבר יחיד של שכב של אבניים מאבן גיר קשה נמצא בערמת האשפה. אבניים מטיפוס זה התגלו באתרים אחדים בנגב המערבי, שבהם יוצרו קנקני עזה (Israel and Erickson-Gini 2013: Fig. 40:5,6). מבנה העמודים המערבי נבנה מחומרים טובים מאוד וסביר להניח שהיה בניין המנהלה במערך הייצור, שכן ייצור המוני כזה חייב פעילות מנהלית רחבת הקף.
 
תפוצתם הגיאוגרפית של כבשנים לייצור 'קנקני עזה'. כ-20 ערמות פסולת של כבשני קרמיקה שנסקרו ברחבי הנגב המערבי, מתל אשדוד בצפון ועד נחל הבשור בדרום (ישראל תשנ"ה), מעידות על ייצור קנקנים בהקף גדול. מחקרים רבים עסקו בתעשיית הקנקנים במאות הו׳ והז׳ לסה"נ. כבשני יבנה הגדולים מוכיחים שתעשייה זו התקיימה גם באגן נחל שורק, וכי לאתר זה היה בה תפקיד מרכזי. ערמת פסולת של כבשן נמצאה גם בחפירה בכפר ענא, בתחום אור יהודה של ימינו (קוגן-זהבי 2011), והיא העדות הצפונית ביותר בארץ לייצור 'קנקני עזה' גם באגן נחל איילון. בחפירות רבות נמצאו מכלולים של כמה כבשנים, אך כל כבשן נבנה בנפרד ללא קשר אדריכלי ביניהם. מקבצים כאלה נפוצים למשל במפרץ הפרסי (Lancaster and Lancaster 2010). בתי יוצר פרטיים, ובהם כבשן אחד או שניים, נמצאו בעקבה (Melkawi, Amr and Whitcomb 1994), בג'רש (Pierobon 1986) ובאתרים רבים נוספים מחוץ לארץ ישראל. בארץ נמצאו מקבצים של בתי יוצר בבית שאן (Bar-Nathan and Atrash 2011), אך גם באלה, למרות קרבתם זה לזה, תאי הבערה והצריפה ומסדרון הכניסה נפרדים זה מזה. זוגות כבשנים עם מסדרון משותף התגלו באשקלון (ישראל תשנ"ה:126) ובגן יבנה (Gadot and Tepper 2003:133–141). עד חשיפת הכבשנים בגן יבנה וביבנה הניחו החוקרים כי 'קנקני עזה ואשקלון' נוצרו בין תל אשדוד בצפון לעזה בדרום (ישראל תשנ"ד), על סמך תפוצת הקנקנים מטיפוסים אלה, כפי שהייתה ידועה עד אז (Mayerson 1992). מהחפירות האחרונות עולה שתעשייה זו התפשטה מרצועת עזה של היום ועד לאגן נחל איילון. הכמויות העצומות של פסולת קנקנים, שיצרו בשטח ערמות גדולות (ישראל תשנ"ד), מעידות כנראה כי באזור זה יוצרו אלפי קנקנים בשנה. כמות גדולה זו משקפת אולי תחום פעילות כלכלית הכוללת את כל צפון הנגב והשפלה במזרח עד לאגן הירקון בצפון.
 
היבטים ארגוניים וכלכליים בייצור הקנקנים. תעשיית הקנקנים סיפקה כלי קיבול רבים לשמן, ליין ולמוצרים אחרים. בכבשנים יוצרו 'קנקני עזה', 'קנקני אשקלון' ו'קנקני יבנה', כולם אחידים למדי בממדיהם ובצורתם. ייתכן שהם היו סמל מסחרי של חבל הארץ שהשתרע מכפר ענא בצפון עד רפיח בדרום. 'קנקני עזה' נמצאו בכל אגן הים התיכון: ספרד, צרפת, איטליה, צפון אפריקה, מצרים, אנטיוכיה וסביב הים השחור. הכבשנים שנחשפו ביבנה יכולים להסביר את הקף תפוצתם הגדול. סביר להניח, שייצור הקנקנים האחידים לא היה בבעלות פרטית אלא נוהל בידי ארגון ארצי או אזורי ותחת חסותם של גופים ממסדיים. האחידות הרבה של המוצרים, ובעיקר של 'קנקני עזה-אשקלון' מלמדת אולי כי תהליך הייצור כולו, מעזה ועד כפר ענא, היה חלק מפעילות כלכלית ממלכתית שכללה הפקת יין ושמן וייצור המכלים לשיווקם. ממדיו של מכלול הכבשנים ביבנה וצורתו משקפים היטב היבט ממלכתי של תעשיית הקדרות בפלשת בתקופה הביזנטית. בניית כבשנים ביזמה ממלכתית ידועה בארץ ישראל כבר בתקופה הרומית, כגון מכלול הכבשנים שנחשף ליד בנייני האומה בירושלים ויוחס ללגיון העשירי שישב שם (ארובס וגולדפוס תשס"ח:17–18; Arubas and Goldfus 2005:15–17). עד החפירה ביבנה לא נמצאו עדויות למכלול של יותר משני כבשנים מהתקופה הביזנטית. כמו כן לא נמצאו עדויות למכלול היקפי בנוי בשילוב כבשנים.
 
רעידת האדמה וחורבן הכבשנים. מכלול הכבשנים ביבנה חרב ברעידת אדמה גדולה, שגרמה להרס מוחלט של מבני העמודים ובעקבותיה פסק ייצור הקנקנים. רעידות אדמה ידועות ממקורות היסטוריים ומעדויות ארכיאולוגיות כאחת. בית שאן וטבריה נהרסו ברעידת אדמה גדולה בשנת 749 לסה"נ. על פי עדויות היסטוריות, בדרום הארץ התרחשה רעידת אדמה גדולהבחודש יוני 659 לסה"נ (Ambraseys 2009:221; Guidoboni and Ebel 2009:357). מידע היסטורי זה מתאים היטב לנתוני הפולן שנדגם מתוך הכבשן ביבנה (ד' לנגוט, דוח פנימי) ומשתלב בעדויות על רעידת אדמה גדולה ששינתה בקיצוניות את דגימות הפולן בראשית התקופה האסלאמית הקדומה (Neumann et al. 2009:47–50). קשה לדעת מה הייתה עצמת הרעש ועל אילו חבלים גאוגרפיים השפיעה, אך בתוך זמן קצר חלה ירידה חדה מאוד בייצוא 'קנקני עזה'. ייצור 'קנקני עזה-אשקלון' נמשך פרק זמן ארוך מאוד; הוא החל בשלהי התקופה הרומית והתרחב מאוד במאה הו׳ לסה"נ (קנקני אשקלון) ובמחצית הראשונה של המאה הז׳ לסה"נ (קנקני עזה=LRA4). במהלך התקופה הביזנטית, שבה הקנקנים היו מוצר תעשייתי נפוץ מאוד, חלו שינויים מהותיים בצורתם ובנפחם של הכלים. לפי צורת השפה והחלק העליון של הגוף, נצרפו בכבשני יבנה 'קנקני עזה' טיפוסיים למאה הז׳ לסה"נ בלבד. בד בבד עם פריחת ייצורם ביבנה נכבשה ארץ ישראל בידי המוסלמים ומיד לאחר מכן חלה ירידה ניכרת בסחר בקנקנים אלה ובמוצרים שאוחסנו בהם. קנקנים אלה, שבמאות הה׳ והו׳ לסה"נ היו הרוב הגדול בין הקנקנים בקונסטנטינופול (איסטנבול), לדוגמה, נעלמו במאה הז׳ לסה"נ ממכלול כלי הייבוא לעיר (Hayes 1992:65). ירידה חדה במספרם נצפתה גם בארץ ישראל, במצרים (קליה ואוסטרקינה) ובצפון אפריקה (בנגזי). קשה לקבוע בוודאות מה היו הגורמים לכך ואם יש קשר בין השינויים בשלטון על ארץ ישראל לירידה הדרסטית בסחר במוצרים שאוחסנו ב'קנקני עזה'. מממצאי החפירה ביבנה אפשר להניח שאחת הסיבות האפשריות לירידה החדה בכמות הקנקנים היא חורבן הכבשנים במישור החוף, בעקבות רעידת האדמה בשנת 659 לסה"נ.
 
סיכום
בית הקברות בשטח B מעיד על שינויים מהותיים בהרגלי הקבורה של תושבי יבנה. שינויים אלה מתאימים למידע ההיסטורי על החלפת תושבי יבנה הגויים באוכלוסייה יהודית בתקופת החשמונאים. אוכלוסייה זו הוחלפה שוב בימי אספסיאנוס באוכלוסייה נכרית. נראה שתמורות אלה משתקפות בשינויים בשיטות הקבורה. קבורת ילדים בקנקנים נמצאה באזורי אשקלון, עזה וצפון סיני והיא אולי הנפוצה ביותר שם. אולם בחפירות אלה נמצאו קנקנים ספורים בלבד ולא נערך מחקר אנתרופולוגי. קנקני הקבורה הרבים מיבנה יכולים לתרום מידע רב בנושא זה. המכלולים הבנויים שנחשפו בשטח A מעידים על רציפות יישובית מסוף התקופה הביזנטית ועד לסוף התקופה האסלאמית הקדומה. רציפות זו נמשכה למרות חורבנות שעבר היישוב, כנראה בשתי רעידות אדמה. המבנים נחשפו בשטח מצומצם מאוד וקשה להסיק מהם על תכניותיהם ועל שימושיהם. שברי כותרות מפוארות וסורגים משיש ושרידי רצפות פסיפס מעוטרות מעידים על עושרו של היישוב ויכולתו הכלכלית בתקופה הביזנטית. המתחם ההקפי והכבשנים בשטח C הם מכלול תעשייתי גדול לייצור 'קנקני שק' ו'קנקני עזה' מהתקופה הביזנטית ומראשית התקופה האסלאמית הקדומה. שניהם נבנו, פעלו ויצאו מכלל שימוש באותו זמן, בעקבות רעידת אדמה. הכבשן הצפוניבאשכול הצפוני חתך יסודות של שני קירות אבן דלים, העדות היחידה לפעילות בנייה בשטח בתקופה הביזנטית, קודם להקמת הכבשנים. חלקיו האחרים של המכלול נבנו על קרקע חמרה טבעית ובתוכה. מכלול תעשייתי זה נתחם מדרום בבניין העמודים הדרומי, וצדדיו המזרחי והמערבי נמצאים מחוץ לשטח שנחפר. מצפון למבנה העמודים הצפוני השתרע שטח פתוח שבו נחשפה ערמת פסולת ייצור שהכילה מאות אלפי שברים של 'קנקניעזה' ובהם עשרות אלפי שפות של קנקנים שנפסלו. אין זו ערמת אשפה של יישוב, מהסוג שנמצא בשטח A3, שכן היא הכילה רק שברי קנקנים. הפסולת נערמה על הקרקע הטבעית, ולא נמצאו בה עצמות, שרידי לבנים, טבונים או חרסים מכלים אחרים, זולת 'קנקני עזה' ונרות משומשים. מכאן שהערמה היא פסולת של כבשנים. הערמה יצרה בשטח תלולית גבוהה אשר שינתה את הטופוגרפיה מצפון למכלול התעשייתי והיא ניכרת בו עד היום.