השטח שנחפר ונבדק מתפרש על רצועה בציר כללי מזרח–מערב (כ-25×120 מ'; איור 2). המכלולים האדריכליים נתגלו לכל אורך הרצועה. בחלק הדרומי-מערבי של השטח נתגלה בור תת-קרקעי, ולכל אורך שטח החפירה נחשפו שרידים של חמישה מבנים לפחות (1–5; איורים 3–6). המבנים נִבנו בכיוון כללי צפון-מזרח–דרום-מערב. שרדו בעיקר יסודות הקירות, שנִבנו מאבני כורכר בינוניות וקטנות ללא חומר מלכד והושתתו על אדמה חולית נקייה מממצא (L187 ,L186 ,L155; ר' איורים 3, 5, 6). רצפות החדרים כמעט שלא שרדו כלל. על פי שברי כלי החרס שנמצאו בהצטברויות שמעל ליסודות המבנים, מצדיהם ומתחת להם, אפשר לתארכם לתקופה העות'מאנית.

בכל שטח החפירה הובחן מפלס אבנים (L136 ,L117 ,L114 ,L112; עובי 0.3–0.5 מ'; ר' איורים 4–6)מעל שרידי המבנים, שכלל מפולות של אבני גוויל בינוניות וקטנות ואבני כורכר גדולות מסותתות היטב. סידור מפלסי האבנים, בעיקר בחלק המרכזי של שטח החפירה (L105 ו-L112; ר' איור 5) עשוי להצביע על ניסיון להסדיר ולהשמיש את השטח מחדש. מתוך המפלס נאסף מכלול כלי חרס המתוארך לתקופה העות'מאנית והובחנו הפרעות בנות ימינו.
המבנים יתוארו להלן ממזרח למערב.
 
מבנה 1
מן המבנה שרדו שלושה חדרים במצב השתמרות בינוני. היסודות השתמרו לגובה של שניים–שישה נדבכים. החדר הדרומי-מזרחי הוא החדר הגדול (1; 4.5×5.0 מ'), והשתמרותו הטובה ביותר. מצפון-מזרח לו נתגלה חדר קטן יותר (2; 2.7×5.0 מ'). בפינה הצפונית-מערבית של המבנה התגלה חדר שלישי (3; 3.5×4.5 מ'); בחלקו הדרומי-מערבי נפגע החדר מפעילות בת ימינו והשתמרו בעיקר קטעי קירות. מצפון לקיר
(W177), ובקצהו המערבי, נתגלה קיר (W190), בנוי בציר צפון-מזרח–דרום-מערב, בדומה לכיוון הכללי של המבנה. הקיר משתלב עם קיר 177 ודומה לו בבנייתו, אך רוחבו (0.4 מ') קטן מרוחב שאר שרידי יסודות המבנה (0.6 מ' בממוצע), ולכן ייתכן שזהו קיר תוחם של חצר המבנה. בבדיקות סביב המבנה לא אותרו שרידים שיכולים להעיד על המשכו, ולכן סביר לשחזר מבנה (13×14 מ') שחללו הפנימי נחלק לחמישה חדרים.
כשישה מטרים ממערב למבנה 1 נתגלו קטעי קירות (W192 ,W191). קיר 191 בנוי בציר מזרח–מערב ויוצר פינה עם קיר 192 המשתלב בו מדרום. ייתכן שגם באזור זה היה מבנה הקרוב במידותיו למבנה 1, אך האזור נפגע מפעילות בת ימינו והשתמרו רק קטעי הקירות. מעל הקירות נחפרו מילויים ומפולות של אדמה חומה עם חרסים המתוארכים לתקופה העות'מאנית וכן פסולת בת ימינו.
 
מבנה 2
השתמרו שני חדרים במצב השתמרות בינוני (איורים 4, 7). היסודות השתמרו לגובה של שניים–שמונה נדבכים (ר' איור 4: חתכים 1–1, 2–2). החדר הדרומי-מערבי (3×4 מ') תחום בקירות מדרום (W171), ממזרח (W170), מצפון (W133) וממערב (W129). המשך קיר 171 מערבה מצביע על חדר נוסף שלא השתמר. מצפון-מזרח לחדר נתגלה חדר צר יותר (2 מ' רוחב), שממנו השתמרו הקירות בצפון (W194), במזרח (W193) ובדרום (W133); הקיר המערבי לא השתמר, ולכן אי-אפשר לעמוד על אורך החדר.
כמטר אחד מצפון-מזרח למבנה 2 נתגלה מכלול בנוי (כ-5 מ' רוחב) שעל אורכו אי-אפשר לעמוד, מפני שהקיר התוחם אותו מצפון לא השתמר. השתמרו הקיר הדרומי (W195), מקטע של הקיר המזרחי (W196) ומקטע של הקיר המערבי (W197). הפינה הדרומית-מזרחית של היחידה רחבה יותר, מעין אומנה. עקב השתמרותו הירודה של המכלול אי-אפשר לעמוד על ייעודו. נטייתו של המכלול למזרח פחותה במעט מזו של מבנה 2, אך קרבתו אליו עשויה לרמז שהיה קשור בו.
 
מבנה 3
המבנה נתגלה במרכז שטח החפירה (איורים 5: חתך 1–1, 8) ולא נחשף בשלמותו בשל מגבלות שטח החפירה לצפון. נתגלה חדר אחד כמעט בשלמותו (4×8 מ') התחום בקירות ממזרח (W199), מדרום (W200), מצפון (W166) וממערב (W173). בחצי המזרחי של החדר השתמרה רצפה (L201; מידות 2.5×4.0 מ') הניגשת לקירות ובנויה ממלט אפור (כ-5 ס"מ עובי) על תשתית מאבני גוויל קטנות. מדרום-מזרח לחדר נתגלתה פינה של חדר שני (W199 ,W198) שאי-אפשר לעמוד על גודלו. מצפון-מערב לחדר הגדול נתגלה חדר שלישי (W173 ,W172 ,W166). ממערב לקיר 172 נבנה קיר (W118) שכיוונו מזרח–מערב, וכ-1.5 מ' ממערב לו נמצא בור ספיגה (L146; קוטר 0.8 מ', עומק 1.55 מ'; ר' איורים 5, 9). ייתכן שקיר 118 תחם את חצר המבנה, שכן בורות ספיגה מסוג זה נבנו בדרך כלל בחצרות הבתים האחוריות, למשל במבנים מן התקופה העות'מאנית שנחפרו ביפו (חדשות ארכיאולוגיות 123). למרות שאי-אפשר לעמוד על תוכניתו האדריכלית הכוללת של המבנה, על פי גודל החדר שנחשף נראה שהיה זה מבנה גדול יחסית למבנים האחרים שנתגלו. 
 
מבנה 4
המבנה נפגע מפעילות בת ימינו, והיה מכוסה כולו במפולות מסיביות של אבני גוויל
(L105 ,L104; ר' איור 5: חתך 2–2). השתמרו שרידי קירות של חדר אחד, שכיוונו הכללי צפון-מזרח–דרום-מערב. החדר תחום בקירות מצפון (W189), ממערב (W159), וממזרח (W202). הקיר התוחם את החדר מדרום לא השתמר, לבד מקטע פינה
(W132). הקירות, שהשתמרו לגובה של נדבך אחד עד שלושה נדבכים, בנויים אבני כורכר גדולות ובינוניות ללא חומר מלכד ביניהן. בחלק הצפוני-מערבי של החדר השתמרה רצפה (L174; כ-3 ס"מ עובי), הבנויה ממלט המעורב עם צדפים מרוסקות על תשתית מאבני גוויל קטנות. הרצפה ניגשת אל קירות החדר. קיר (W188) הבנוי בציר מזרח–מערב המשתלב עם קיר 159, מצביע על המשך המבנה גם לכיוון מערב. כ-4 מ' ממערב לחדר נתגלה טבון מחרס (L141; קוטר 0.7 מ', עומק 0.23 מ'; ר' איורים 5: חתך 3–3, 10). סביב הטבון נתגלה מצבור מסודר של אבני גוויל קטנות ששימשו להגבהת הדפנות ולתמיכתן. על רצפת הטבון נמצאו שברי כלי חרס רבים אך לא אינדיקטיביים ששימשו לפילוס, שיטה נפוצה בבניית תנורי אפייה. לצדי הטבון ומעליו נחפרה שכבת אדמה חומה מעורבת בפחם ושברים של סירי בישול וקערות המתוארכים לתקופה העות'מאנית.
 
מבנה 5
נראה שהאזור המערבי נפגע מאוד מפעילות בת ימינו שהותירה מפלס מסיבי של מפולות (L148 ,L114 ,L103; איור 6) לכל אורך הקטע. מתחת למפולות נתגלתה פינת חדר
(W158 ,W153). קיר 158 בנוי בציר צפון–דרום והשתמר לגובה של נדבך אחד עד שניים. קיר 158 יוצר פינה עם קיר 153 שניגש אליו מצפון ושבנייתו דומה. אי-אפשר לעמוד על התוכנית האדריכלית הכוללת של המבנה או על מידות החדר, בשל ההשתמרות הירודה של השרידים.
 
מערכת תת-קרקעית לאגירת מים
בחלק הדרומי-מערבי של השטח נתגלתה מערכת מאגר מים (L203; ר' איורים 6: חתך 1–1, 11), בנויה משלושה חללים שהשתמרו במלואם, כולל התקרה, תחת מפלס פני השטח הנוכחי. מטעמי בטיחות נחפר החלל הדרומי בלבד (3.8×3.8 מ'). קירותיו בנויים מאבני כורכר גדולות ומסותתות עם חומר מלכד ביניהן, והדפנות הפנימיות מטויחות בטיח הידראולי לבן. הובחנו שכבות טיח אחדות המעידות על תחזוקה. התקרה בנויה על קשתות ובמרכזה פתח מרובע, ככל הנראה הפתח שממנו מי הגשמים נאגרו אל החלל וששימש גם לשאיבת המים. החלל התמלא למחצה בהצטברויות של אדמה חומה, אבנים ופסולת בת ימינו. דרך פרצה בקיר הצפוני של החלל שנחפר הובחן ששני החללים הנוספים בנויים בדומה לו. מערכת החללים שימשה ככל הנראה לאיסוף ולאיגום מי גשמים. הפתח הבנוי בתקרה, העדר פתחים בקירות, וציפוי הדפנות הפנימיים בטיח הידראולי, מחזקים טענה זו.
 
ממצאים
נתגלו שברי כלי חרס המתוארכים לתקופות הביזנטית והעות'מאנית (איור 12). מן התקופה הביזנטית נמצאו רק שברי גוף ספורים, מהם ראוי לציון בסיס אמפורה מצפון אפריקה (איור 13:12); ייתכן שהוסב לשמש פקק.
מכלול כלי החרס מן התקופה העות'מאנית כולל קערות עשוית מטין חום (איור 1:12), קערות ממשפחת כלי עזה האפורים והשחורים (איור 2:12), וקערות מזוגגות (איור 3:12). נמצאו סירי בישול עשויים ביד (איור 4:12–9) המתאפיינים בטין חום עם גריסים לבנים גדולים ומיקה, שרובם מעוטרים בפסים ודיקור בצוואר הכלי או בידיות; סירי בישול מטיפוס זה מתחילים להופיע בתקופה הממלוכית וממשיכים לשמש בתקופה העות'מאנית. כן נמצאו קנקנים עשויים מטין חום (איור 10:12, 11) ופכים ממשפחת כלי עזה (איור 12:12).
נמצאו גם מקטרות, רובן מטיפוס לילי (איורים 14:12, 1:13–3), מחופות אדום וממורקות, עם קצה קנה נפוח מעוטר בעיטור מקדה. טיפוס זה מתוארך למחצית השנייה של המאה הי"ט–ראשית המאה הכ' לסה"נ. מקטרות דומות נתגלו במבצר בלמונט
(Simpson J. St. 2000. The Clay Pipes. In R.P. Harper and D. Pringle [eds.], Belmont Castle, The Excavation of a Crusader Stronghold in the Kingdom of Jerusalem [British Academy Monographs in Archaeology 10]. New York; Pp.147-171; במיוחד עמ' 157–164, איורים 13.5:5-7). כמו כן נמצאה מקטרת מטיפוס קערה על בסיס דיסק עם רגל מקופלת (איור 4:13). מקטרת זו מחופה אדום, ממורקת ומעוטרת בעיטור מקדה עדין בדגם של עיגולים תחומים בין שני פסי מקדה אופקיים. גם טיפוס זה מתוארך למאה הי"ט לסה"נ (Dekkel A. 2008. The Ottoman Clay Pipes. In: V. Tzaferis and S. Israeli. Paneas, Volume II, Small Finds and Other Studies [IAA Reports 38]. Jerusalem; Pp.113-164; ר' עמ' 148, איור 4.12:67). נמצאה מקטרת אחת מטיפוס קדום יותר (סוף המאה הי"ז–ראשית המאה הי"ח לסה"נ; איור 5:13), העשויה מטין אפור בהיר ללא חיפוי. השתמר הקנה הקצר שקצהו הנפוח מעוטר בבליטות משולשות שביניהן משוקעות טביעות חותם של עץ ברוש. עיטור זה תחום בקווים אופקיים דקים. הקנה מסתיים בטבעת קצה. לקצה הקנה הנפוח מחוברת ידית לולאה מנוקבת במרכזה בחור קטן (Dekkel 2008:131,136, Fig. 4.6: 23). אף שהמקטרת נמצאה על פני השטח, ייתכן שהיא רומזת על שלב קדום יותר באתר.
כן נמצאו אבני חן (איור 1:14, 2), חרוזים (איור 3:14) ושבר של צמיד (איור 4:14), שמקבילות להם נמצאו בחפירות ביפו (חדשות ארכיאולוגיות 121; חדשות ארכיאולוגיות 122) ותוארכו לתקופה העות'מאנית.
 
על פי קרבת היחידות האדריכליות שנתגלו, נראה שהאזור היה מיושב בצפיפות, וכיוונם הזהה של המבנים מצביע על רמה מסוימת של תכנון. מכלול כלי החרס הנושא אופי ביתי, וכן הטבון ובורות הספיגה שנתגלו, מעידים שהאזור שימש מתחם מגורים ולא אזור תעשייה. באמצע המאה הכ' לסה"נ, המבנים יצאו מכלל שימוש, והשטח פולס. נראה שהשרידים שייכים לכפר הערבי אל-קוביבה, בהתאמה למפות ולמקורות ההיסטוריים. מלבד השרידים מן התקופה העות'מאנית נתגלו בחפירה שברי גוף של כלי חרס המתוארכים לתקופה הביזנטית, אך לא אותר מוקד הפעילות בתקופה זו. ממצאי החפירה תורמים להשלמת הידע והבנת חלוקת אזורי היישוב במרחב.