המתקן נחצב בגובה 367 מ' מעפה"י, מחוץ לתחום המיושב של האתר העתיק. הוא טויח במלואו ותכניתו מעידה כי הותקן לשמש מקווה טהרה: הוא כלל אגן רדוד, מבוא מדורג וחדר טבילה חצובים, הערוכים בטור מצפון לדרום (איור 1). בחפירה נוקה המבוא המדורג בשלמותו, ונחפר חתך לאורך חדר הטבילה, מהמשקוף המערבי אל הדופן שמול הפתח. כך נחשף יותר משליש מחדר הטבילה, והובנו תכניתו האדריכלית של המתקן ושלבי תפקודו. קרקעית המתקן נמצאה מכוסה בשכבת אדמת סחף ובמפולות אבנים. על דופנות חדר הטבילה נמצאו שרידים של טיח בגוון ורוד-לבן, שתשתיתו עשויה משברי גוף של קנקני חרס מצולעים האופייניים לתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית; לא אותרה שכבת טיח קדומה לשכבה זו. על המזוזה המזרחית נתגלתה חרותת, ובה מוטיבים נוצריים. דומה, לפיכך, כי מקווה הטהרה, שהותקן בימי הבית השני, שימש מאגר מים בתקופה הביזנטית.

האגן הרדוד מלבני (L104; מידות 0.60 × 0.85, 0.15 מ' עומק; איור 2) ואינו מטויח; אפשר ששימש לניקוי רגליים או לסינון המים שהתנקזו אל המתקן. מחיצה חצובה נמוכה (0.2 מ' רוחב) מפרידה בין האגן לבין המבוא המדורג (L101; אורך 2.6 מ' עד מזוזות הכניסה, 1.2 מ' רוחב). שמונה מדרגות (0.3–0.4 מ' רום, 0.3 מ' שלח ממוצע) חצובות למלוא רוחב המבוא ומוליכות אל פתח חדר הטבילה. במדרגה העליונה (0.4 מ' רוחב) השתמר חלק מסף חצוב לקליטת דלת (0.85 מ' אורך). לסף שקע, ששימש פותה לציר, ומגרעת סלע לקליטת צדה השני של הדלת. רוחב פתח הדלת תואם את רוחב האגן החצוב שלפניו, ונראה כי שניהם פרי תכנון אחיד. בחלקם העליון של דופנות האורך של המבוא נראים סימני חציבה ופילוס, ודומה כי החציבות נועדו לשמש בסיס לנשיאת קירוי המבוא, כנראה באמצעות קמרון חביתי. שלח המדרגה התחתונה (כ-0.6 מ'), הניגש למזוזות פתח חדר הטבילה (מידות הפתח: 0.8 מ' רוחב, כ-1.8 מ' גובה, 0.5 מ' שלח המפתן), מאפשר עמידה נוחה.

המזוזה המזרחית בפתח חדר הטבילה נושאת חרותת מורכבת (איור 3): שתי ציפורים גדולות, כנראה יונים או חוגלות, המתוארות בפרוטרוט, וסמוך להן מימין — מתקן קשות (איור 4), כנראה כלוב מסורג. מאחור נראות שתי ציפורים קטנות יותר, העליונה עם זנב פרוש כמניפה, ונראה על כן שהכוונה הייתה לתאר טווסים (איור 5). דגם של ציפורים לצד כלוב או בתוכו סימל באמנות הנוצרית הקדומה את רוח הקודש או את רוח המאמינים הכלואה בתוך הגוף. הדגם מוכר מן התקופה הביזנטית בארץ, וציפורים מופיעות בפסיפסים אחדים מתקופה זו בארץ, כדוגמת פסיפס של הקפלה הארמנית שמצפון לשער שכם בירושלים (Bliss and Dickie 1898:253–259) ורצפת הפסיפס בבית הכנסת הביזנטי במעון (אבי-יונה תשכ"א). מעל הציפורים נחרתה כריסטוגרמה — מונוגרמת צלב המשלבת את האותיות היווניות X ו-P, המציינות את האותיות הראשונות בשם כריסטוס — ומכאן ברור כי החורת היה נוצרי (איור 6). מתחת למונוגרמה ומימין לה מופיעה חרותת המורכבת מקווים רבים שמהותה אינה ברורה (דג?). במזוזה המערבית נמצאה חרותת נוספת של מונוגרמת צלב משולבת באותיות היווניות X ו-P (איורים 7, 8). אף שהחרותות מעידות כי נעשו בידי נוצרי ולמרות תכנית המתקן המלמדת כי נועד לשמש מקווה טהרה, נראה כי אין לקשר בין דגמים אלה לבין הסצנה הנוצרית המתארת את טבילתו של ישו בידי יוחנן המטביל בירדן, שבה נפוץ מוטיב היונה כסמל לרוח הקודש (מתי ג:16; ציפר תשנ"ח:105–110), שכן בחרותת מופיעות ציפורים אחדות ולא ציפור יחידה. דומה על כן כי הציפורים נחרתו לצד הכריסטוגרמה כדי להעצים את כוחה המגונן והמחייה או כתיאור של גן עדן, בדומה למופעים רבים של צירוף זה באמנות הנוצרית הקדומה (ציפר תשנ"ח:111). החרותת נפגעה כאשר יצרו במזוזה גומות רדודות באמצעות כלי חציבה כדי ליצור משטח מחוספס לקראת הנחת שכבת טיח; מן הטיח נותרו שרידים מעטים בסביבת החרותת, ואלה מעידים כי החרותת קודמת לטיוח המזוזה.

חדר הטבילה מרובע (3.50 × 3.75 מ', כ-3.5 מ' גובה מרצפת אגן הטבילה ועד התקרה). ברצפתו נחצבו שלוש מדרגות (0.4–0.5 מ' רוחב שלח, 0.3 מ' רום ממוצע, 1 מ' רום המדרגה התחתונה עד קרקעית אגן הטבילה). דופנות החדר, רצפתו ומדרגות הגישה המובילות אל הפתח טויחו בטיח הידראולי (0.05 מ' עובי), הכולל תשתית של חומר מליטה בצבע לבן (כ-1.5 ס"מ עובי), שעליה הונחו שברי גוף של קנקני חרס מצולעים, האופייניים לתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית (איור 9), ומעליהם — שכבת טיח עליונה, שצבעה לבן ומעורבות בה אבנים קטנות (איור 10). בחלקה המערבי של המדרגה העליונה הותקן שקע (L103; קוטר 0.3 מ', עומק 0.24 מ') הנפתח דרומה, לעבר המדרגה הנמוכה יותר (ר' איור 9). דופנות השקע לא טויחו, וחלקו העליון חותך את שכבת הטיח של המדרגה העליונה. לפיכך ברור כי השקע הותקן בשלב מאוחר לשלב הטיוח. על סמך צורתו סביר להניח כי נועד להנחת קנקן ששימש לשאיבת מים מן החדר.

בחפירה לא נחשף כל ממצא העשוי לסייע בתיארוך המתקן, ולפיכך קביעת זמן השימוש בו מסתמכת על תכניתו האדריכלית, על מרקם הטיח והחרסים שבתשתיתו ועל הדגמים המופיעים בחרותת. התכנית האדריכלית של גרם מדרגות, המוליך אל חלל תת-קרקעי מטויח ומדורג, טיפוסית למקוואות טהרה מימי הבית השני הנפוצים בהרי יהודה ובשפלת יהודה (זיסו תשס"ב; רייך תשע"ג). מקווה טהרה זה מצטרף למקווה טיפוסי לתקופה שתועד בעבר באתר ולמקוואות נוספים, שניים לכל הפחות, שאותרו לאחרונה באתר על ידי אנשי היחידה למניעת שוד עתיקות, ואף הם טיפוסיים לימי הבית השני. אולם, בשעה שלטיח בדופנותיהם של שלושת המקוואות שנתגלו בעבר מרקם אופייני לימי הבית השני — הוא אפור וכולל חצצים קטנים — מרקמו של הטיח במתקן המתואר לעיל שונה לחלוטין וכולל רובד אחיד למדי של שברי גוף של קנקנים מצולעים, האופייניים לתקופות המאוחרות לימי הבית השני. גם חרותות הכריסטוגרמה על מזוזות הפתח, שכמותן מתוארכות על פי רוב לימי השושלת הקונסטנטינית ואילך, ולכל המוקדם לשלהי המאה הג' לסה"נ (Jensen 2000:138), מעידות על תיארוך מאוחר לימי הבית השני ואף לימי מרד בר כוכבא. החרותות מכוסות בטיח, ועל כן ברור כי גם הטיח מאוחר לשלהי המאה הג' לסה"נ, ויש לתארכו כנראה לתקופה הביזנטית. העובדה שהחרותות לא היו גלויות במהלך השימוש האחרון במתקן יכולה לרמז כי שימוש זה לא היה קשור לחרותות. דומה, על כן, כי יש לייחס להן חשיבות משנית בתפקוד המתקן. דווקא השקע שנחצב במדרגה העליונה של חדר הטבילה, אשר שימש להנחת קנקן וסייע בשאיבת מים מן המתקן, מרמז על תפקידו של המתקן בשלב השימוש האחרון.
אפשר, אם כן, להבחין בשלבים אחדים בתפקוד המתקן. נראה כי בשלב כלשהו בשלהי ימי הבית השני ועד ימי מרד בר כוכבא נחצב במקום מקווה טהרה, הדומה למקוואות אחרים שנתגלו באתר, לשימוש האוכלוסייה היהודית שהתגוררה במקום. גודל המתקן ומיקומו מחוץ לתחומי היישוב מחזקים את ההשערה שהמקווה היה ציבורי ונועד לשמש בשלהי הקיץ, כאשר השימוש במקוואות הטהרה הפרטיים נעשה פחות נוח או בלתי אפשרי (Zissu and Amit 2008). עם זאת, כיוון שלא נתגלה כל שריד לטיח שמרקמו אופייני לתקופה זו, ייתכן כי התקנתו לא הושלמה, ולמעשה לא מילא את ייעודו בתקופה זו. בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה במהלך התקופה הביזנטית ולכל המוקדם בשלהי המאה הג' לסה"נ, נוצרי חרת את החרותות על מזוזות המתקן. לאחר מכן טויח המתקן כדי להתאימו לאגירת מים. ייתכן כי החורת היה פועל שעבד בטיוח המתקן, ובמהלך עבודתו נתן דרור לדמיונו באמצעות כלי חד על הדופן החלקה. אנו משערים כי בתקופה זו המתקן כבר לא שימש לייעודו המקורי, אף שאין ודאות בדבר. כל שטח המתקן נוצל לאגירת מים, כעדות גרם המדרגות החיצוני אשר טויח במלואו; נפח המאגר מוערך לפיכך בכ-50 קוב. נראה כי בשלב כלשהו במהלך השימוש במתקן כמאגר, אולי בקיץ, ירד מפלס המים אל החדר הפנימי, ואז הותקן השקע במדרגה העליונה של חדר הטבילה, עזר לשואבים שהניחו בו קנקן חרס.