בסקרים ובחפירות שנערכו בשטחי קיבוץ הגושרים ובאתר ח'צאץ (Khisās) הסמוך לקיבוץ מצפון התגלו בעבר שרידי יישוב למן התקופה הניאוליתית הקרמית ועד לתקופה הכלקוליתית, מערות קבורה חצובות מתקופות הברונזה התיכונה וההלניסטית–הביזנטית ושרידים אדריכליים וממצאים מהתקופות ההלניסטית–העות'מאנית וכן מימי המנדט הבריטי, אז שכן במקום הכפר הערבי ח'צאץ (גצוב תשע"א; שיאון תשס"א; ברון 2015, ור' שם הפניות נוספות; שקד ושמש 2016: אתרים 54, 55, 67–69).

בחלקו המערבי של הקיבוץ, בשטח בית העלמין, עומדת טחנת קמח שאליה מוליכה אמת מים מצפון לדרום (מעל 200 מ' אורך; איורים 2, 3). האמה הובילה מים מהפלגים המזרחיים של נחל דן אל שלושה מתקני טחינה סמוכים זה לזה, שהקנו לה את השם הטחנה המשולשת (אל-מת'לת'ה; الطاحون المثلثة). הטחנה הייתה בבעלות משפחת האמיר אל-פאעור. טחנת הקמח שימשה את תושבי עמק החולה במשך התקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי, ואמת המים המשיכה לשמש את תושבי הקיבוץ להשקיית השדות עד שלהי שנות הארבעים של המאה הכ'. טחנת הקמח ואמת המים מופיעות במפה של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF) מסוף המאה הי"ט לסה"נ. במפה 1:20,000 משנת 1950 כונתה הטחנה Tahūnat el Muthallata, וממזרח לה צוינה טחנת קמח נוספת — Tahūnat el Halawāt.

בסקר טחנות הקמח שנערך בראשית שנות החמישים של המאה הכ' תועדה הטחנה בעיזבונה שנים ספורות לאחר שהשימוש בה פסק (אביצור תשכ"ג, ור' שם מידות וגבהים). למעלה משבעים שנים של תהליכי בליה והרס והיעדר תחזוקה נתנו במבנה הטחנה את אותותיהם: סדקים עמוקים נפערו בו, חומרי מליטה התפוררו ונשטפו, חלק מאבני הבנייה נעלמו, הקירות מטו ליפול, חדרי הטחינה התמלאו בעפר ופסולת וקמרונותיהם קרסו. בשל חדירת מים אל ליבת האמה השתרשה בה צמחייה ונוצרו התנפחויות בקירות, שהובילו לכדי סכנת קריסה מיידית, בעיקר באזור הקשת שבקצה הדרומי של האמה.

פעולות החישוף והשימור בטחנת הקמח נערכו בניסיון למנוע את קריסתה והפיכתה לעיי חורבות. באתר נחשפו חדרי טחנת הקמח, שרידים של מכלולי ההנעה של מתקני הטחינה, שברים רבים של אבני שחיקה, חלקם בשימוש משני כאבני בניין וריצוף, וכן שברי כלי חרס ומתכת המתוארכים לשלהי התקופה העות'מאנית וימי המנדט הבריטי.
 

אמת המים המוליכה אל טחנת הקמח נבנתה בראשו של קיר מסיבי, שבחלקו הדרומי נבנה מעבר קשות גבוה (איורים 3, 4). תעלת המים של האמה נתחמה בשני קירות אבן מקבילים מחופים בטון, והיא רוצפה באבני בזלת שטוחות. על אחת מאבני הריצוף נראה עיטור חריתה של עיגול שבמרכזו צלב (איור 5). מעל המעבר הקשות מתרחבת האמה ומובילה אל שלושה פתחים של ארובות (כ-7 מ' גובה), שדרכן נפלו המים אל שלושה גלגלי כפות אופקיים (איור 6), שהותקנו בשלושה חדרים שלהם קמרון דמוי חבית (איור 7). מעל חדרי הקמרונות נבנה חדר הטחינה, ובו הותקנו שלושה זוגות אבני רחיים מבזלת (איור 8). אבני הרכב של הרחיים נשברו וחוברו בחבקי ברזל. ברצפת החדר שולבו שברי אבני רחיים שחוקות, המעידים על שיפוץ ותחזוקה של המבנה. נראה כי עוביין של אבני ריחיים חדשות בטחנה היה לכל הפחות 0.35 מ', וכי הן יצאו משימוש לאחר שחיקה של כ-5 ס"מ עובי.

בקיר החזית הדרומי של הטחנה זוהתה שורה של מגרעות, ששימשו כנראה לקיבוע קורות עץ לקירוי חדר הטחינה. עוד הובחן בקיר זה גם 'קו תפר' אנכי, המעיד על שני שלבי בנייה בטחנה (ר' איור 7): בשלב הקדום נבנו שני החדרים הקמורים המערביים לגלגלי הכפות, ובשלב המאוחר נבנה ממזרח להם החדר הקמור השלישי.

בחדר הקמור המערבי התגלו לצד גלגל הכפות מברזל מוט הרמה ועמוד גלגל כפות עשויים עץ (ר' איור 6), וכן כמה פריטי ברזל ששימשו במנגנוני ההנעה של הגלגל, ובהם חלק מה'עקרב' (איור 1:9), קצה ה'חורפה' (איור 2:9) וחלקו העליון של עמוד הלב (איור 3:9; עוד על חלקי טחנות הקמח ומנגנוניה, ר' פרוינדליך תשע"ז). כן התגלו בחדרים הקמורים החרבים פרסת סוס (איור 4:9), שני אולרים חלודים (איור 5:9, 6), מטבע של 5 מיל משנת 1927 (איור 10) ומעט שברי כלי חרס מבית היוצר ראשיא אל-פוח'אר, ובהם קערות (איור 1:11, 2) וקנקנים (איור 3:11–5). בחדרים הקמורים ובפני השטח הסמוכים להם התגלו שברים של רעפי מארסיי (איור 6:11), שקירו כנראה את חדר הטחינה. חיפוי ברעפי מארסיי, בדומה לשימוש בכלי החרס הנזכרים לעיל, היו נפוצים בגליל העליון בשלהי התקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי (גורדון 2006; Stern 2016). לצד שברים נוספים של אבני ריחיים שנמצאו בפני השטח סביב לטחנה, נמצאו גם מעט כלי צור מתקופת הברונזה הקדומה (שמר, להלן).

פרט לממצא כלי הצור כל יתר הממצאים שהתגלו בשטח הטחנה אינם קדומים לתקופה העות'מאנית, ולכן נראה כי בנייתה ומשך פועלה של הטחנה אינם קדומים לתקופה זו.
עבודות השימור באתר כללו הסרת צמחייה שהצטברה על גבי האמה, הדברת שורשים, החלפת אבנים מתפוררות ושבורות, מילוי מישקים בין האבנים בחומרי מליטה על בסיס סיד, נעיצת טריזי אבן (קלינים) והתקנת עוגנים ומותחנים. לאחר ביסוס היסודות של החדרים הקמורים ההרוסים, החל שיקומם באמצעות האבנים שנמצאו במפולת. רצפת חדר הטחינה שוקמה וחורים שהיו בה הושלמו. שברים של אבני ריחיים שאותרו במפולות ובפני השטח חוברו לאבני ריחיים שלמות ואלה הושבו למקומן.
 
ממצא צור
נמצאו ארבעה פריטי צור, האופייניים לתעשיות הצור מתקופת הברונזה הקדומה. הקצוות הפעילים של הפריטים שחוקים בדרגות שחיקה שונות. שלושה מארבעת הפריטים שנמצאו מכוסים פטינה לבנה או צהובה. פריט אחד הוגדר גוש (Chunk), מפני שהוא היה שבור ולא התאפשר לסווגו לקטגוריה כלשהי, למרות שניכר שהוא תוצר של סיתות. שלושת הפריטים האחרים (איור 1:12–3) הם תוצרים של תעשיית הלהבים הכנעניים המאפיינת את מכלולי התקופה. להב 1 שחוק, וניכר שהיה חשוף על פני השטח תקופה ממושכת. להב 2 שחוק בדרגה בינונית, שבור ומכוסה פטינה צהבהבה; על גחונו מופיע שברור עד כשליש או מחצית רוחב הלהב, המסיר חלק מהפטינה המכסה, עדות לכך שנעשה בשלב מאוחר להיווצרותה. להב 3 אינו שחוק, ועל גחון הלהב משני צדיו מופיע שברור עדין (Nibbling), שנגרם אולי משימוש.
 

שימור טחנת הקמח בקיבוץ הגושרים הוא חלק משורת מיזמים של רשות העתיקות להצלת טחנות קמח בגליל העליון בשנים האחרונות, ובהם הטחנות בנחל עמוד (פרוינדליך ופורמן-נעמן 2015) ובגני רידוואן שליד עכו (פרוינדליך תשע"ז). טחנות אלו הן שרידים של חקלאות במרחב טרם העידן המודרני, שבו נעלמו מלאכות ותעשיות מסורתיות שרווחו לאורך מאות בשנים. לטחנת הקמח בקיבוץ הגושרים חלק מרכזי בנוף, והיא מלמדת בין היתר על השימוש במקורות המים ותיעולם לצורכי חקלאות והפקת אנרגיה.

תקוותנו שאימוץ הטחנה על ידי הקהילה המקומית ושילובה במסלול התיירות האזורי, ישמשו השראה למיזמי שימור נוספים של נכסי מורשת בגליל העליון.