שטח החפירה משתרע בשוליים הדרומיים-מזרחיים של גן יבנה, באזור שבו שכן עד שנת 1948 הכפר הערבי ברקה. בסקרים ובחפירות שנערכו באזור בעבר התגלו ממצאים מן התקופות הפרסית, הרומית–האסלאמית הקדומה והעות'מאנית (בן-ארי 2012, ור' שם הפניות; ברדה וזבנוביץ 2012: אתר 63); עיקר השרידים באתר תוארכו לתקופה הביזנטית, ובהם שרידי קירות, בית מרחץ, כנסייה, מערות ופסולת בית יוצר.

נפתחו עשרה ריבועים בשלושה שטחים (איורים 2, 3), ונחשפו שרידי מפלס חיים מהתקופה העות'מאנית (שטח A), בור חצוב (שטח B) ובור חפור באדמה, כנראה מוקד שרפה (שטח C). כן נחשפו חרסים המתוארכים ברובם לתקופה העות'מאנית, כפתור מבגד צבאי מהמחצית הראשונה של המאה הכ' לסה"נ, בקבוקים וחרוזים מזכוכית מהתקופה העות'מאנית, כלי עבודה ממתכת ועצמות בעלי חיים. השרידים והממצאים שהתגלו מלמדים על התיישבות באזור בתקופה העות'מאנית.
 
שטח A
נחפרו חמישה ריבועים, שחולקו לשני שטחי משנה (1A, 2A; איור 4) בני שניים וחצי ריבועים כל אחד. שטחי המשנה מרוחקים כ-10 מ' זה מזה, אך סביר כי השרידים שנחשפו בהם היו חלק ממכלול אחד.
 
שטח 1A (איור 5). בחלק מהריבועים התגלתה שכבה דקה של אבני שדה קטנות ושורשים (27L, 31L). רוב הממצא בשכבה זו היה מעורב וכלל חפצי זכוכית ומתכת, עצמות בעלי חיים וגם כפתור צבאי אמריקאי. לאחר הסרת שכבת האבנים התגלה מפלס פעילות (34L, 35L; 13.5 × 13.5 מ'); נראה כי במקור הוא היה גדול משמעותית משטחו כיום. עיקרו של המפלס עשוי כורכר כתוש ומהודק, ועליו נמצאו כלי חרס מהתקופה העות'מאנית באתרם (איור 6). בתוך אדמת חמרה בחתך המערבי של השטח (40L), באותו הגובה של מפלס הפעילות, נראו תנורי מתכת עגולים שבסיסם שטוח (42L, 44L), הצמודים זה לזה ושונים במידותיהם. תנור 42 (0.7 מ' קוטר, 0.8 מ' עומק; איור 7) התגלה מלא באבנים ואפר, ובתחתיתו נמצא סיר מתכת הפוך מהתקופה העות'מאנית (איורים 8, 9). בתוך הסיר התגלו כלים ממתכת להכנה ומזיגה של קפה: קנקנים (איור 1:10, 2; סלים 1106, 1107 בהתאמה), כף ארוכה (איור 3:10; סל 1110) וכירה ניידת (פרימוס; איור 4:10; סל 1108). הקנקנים שונים בגודלם, גופם דמוי אגס, בסיסם שטוח ולהם ידית וזרבובית ארוכה; הם נקראים מיבהרה (mibhara) ושימשו לבישול קפה עם הל. ייתכן כי קנקן 1, שלו מכסה דמוי כיפה המעוטר בקודקודו, שימש גם להגשתו (ברוש 2002). נראה כי הכף הארוכה שימשה בעיקר לקליית קפה (רדשקובסקי 2016). השתמרותו של תנור 44 (0.55 מ' קוטר, 0.8 מ' עומק) ירודה. התנור זוהה בחלקו הגדול בחתך, והיה מלא באדמה מעורבת באפר ואבנים, עם מעט חרסים המתוארכים לתקופה העות'מאנית.
 
שטח 2A. בחלק מהריבועים נחשפה שכבה דקה של אבנים מעורבת במעט שורשים (33L), ובה נמצאו שני בקבוקי זכוכית מהתקופה העות'מאנית (איור 1:11, 2; סלים 1080, 1040, בהתאמה). לבקבוק 1 גוון זכוכית חום, הוא נסגר בהברגה של המכסה ועל בסיסו מופיע מספר, המאפיין את בקבוקי התרופות מראשית הייצור התעשייתי ועד היום. בקבוק 2 עשוי מזכוכית חסרת צבע, עם גוון צהבהב; הוא יוצר בפס ייצור תעשייתי עם הברגה בשפה. הבקבוק פחוס ודופנותיו ישרות; סביר להניח שהיו עליו מדבקות עם מידע על המוצר והיצרן. צורתו המיוחדת של הבקבוק והפתח בשפה יכולים לרמז על השימוש בבקבוק לבשמים או לשמנים אתריים. במרכז השטח התגלתה בנייה סגלגלה (36L; 0.75 × 0.85 מ'; איור 12), של שלושה נדבכי אבנים לפחות. הנדבך עליון נבנה מאבנים גדולות (0.20 × 0.25 × 0.45 מ') ובינוניות (0.1 × 0.2 × 0.3 מ'), ואילו הנדבכים התחתונים נבנו מאבנים קטנות. לאחר פירוק הבנייה נחשפה אדמת חמרה ללא ממצא (37L). נראה כי בנייה זו שימשה בסיס לעמוד מאהל שנפרס במקום. במהלך החפירה בשטח התגלו חרוזי זכוכית, כלי חרס ועצמות בעלי חיים המתוארכים לתקופה העות'מאנית.
 
שטח B
נחשף בור מוארך שנחצב בסלע הכורכר (10L; 0.50–1.00 × 1.85 מ', 0.38 מ' עומק; איור 13), ובתוכו אדמה חומה-אפורה מהודקת. שימושו אינו ברור וייתכן כי ראשיתו בשקע טבעי שהורחב בחציבה. בתוך הבור התגלו מעט חרסים המתוארכים לתקופה העות'מאנית.
 
שטח C
נחשפו שרידי בור עגול חפור באדמה (15L; 1.9 מ' קוטר, 1.5 מ' עומק; איור 14). בחלקו העליון של הבור (19L) נחשפו אבנים גדולות, עצמות בעלי חיים, אפר ומעט חרסים מהתקופה העות'מאנית, המלמדים כנראה כי זהו מוקד שרפה. בהצטברות אדמה בתוך הבור התגלה ממצא קרמי דל מהתקופה העות'מאנית, הכולל בעיקר שברי גוף, וכן שבר של מקטרת חרס לעישון טבק (Chibouk; 19L, סל 1013; איור 15), המתוארכת למחצית השנייה של המאה הי"ט לסה"נ, ולה קערה מחופה בצבע חום-אדמדם, ממורקת ומעוטרת במקדה ובחריתה. בתחתית הבור נחשפה אדמה מהודקת ללא ממצא. בסביבת הבור נפתחו שלושה ריבועי חפירה נוספים, ובהם התגלתה אדמה ללא ממצא.
 
ממצא כלי חרס
אביבה בושנינו
 
התגלה מגוון רחב של כלים, בעיקר ממשפחת כלי עזה, המתוארכים לתקופה העות'מאנית המאוחרת, למעט שבר קנקן עזה המתוארך לתקופה הביזנטית (איור 1:16) ושבר גוף מעוטר מהתקופה הממלוכית (29L, סל 1066; איור 17). את הכלים אפשר לחלק לכמה קבוצות עיקריות: כלים להכנת בצק לאפיית לחם, ובהם קערות מטיפוס 'ערבה' (איור 2:16) המשמשות ללישת הבצק וקערות מטיפוס 'משארת' (איור 3:16) המשמשות להתפחתו; קערות להגשת אוכל, ובהן 'כאשכול' (איור 4:16), 'זבדייה' לחמאה (איור 5:16–8) וקערות מזוות (איור 9:16, 10); סירים מטיפוס 'בורונייה' ו'סמנה' (איור 11:16, 12) לאחסון מוצרי חלב כגון לבן וחמאה; כלים לאגירה ונשיאה של מים, ובהם קנקני שק (איור 2:18, 3), קנקני זיר גדולים (איור 4:18) ששימשו לאחסון נוזלים ופכי 'אבריק' (איור 5:18, 6) לדליית מים ומזיגתם; וכלים פשוטים עשויים מטין אדום-כתום, ובהם אגן (איור 1:18) וסירי בישול עשויים ביד (איור 7:18, 8), שלאחד מהם (מס' 7) דופן מעוטרת.
 
חרוזי זכוכית
רוני הופיין
 
בשטח 2A נמצאו ארבעה חרוזי זכוכית בצבע תכלת אטום, מהם אחד נמצא במזרח השטח (30L, סל 1082; איור 19) והשלושה האחרים במערבו (23L, סל 1059; איור 20). החרוזים נמצאו קרוב לפני השטח, במפלס פעילות שבו הוקם כנראה אוהל. בקרבתם נמצאו כלי חרס המתוארכים לתקופה העות'מאנית המאוחרת (המאות הי"ט–הכ' לסה"נ).
ארבעת החרוזים (8–10 מ"מ קוטר, 6 מ"מ עובי) הם מטיפוס 'גליל קצר', וכולם יוצרו בשיטת ההמסה על מוט (Spaer 2001:45–46). צמוד לשפות של שלושה מן החרוזים יש שפיצים חדים, שנוצרו כתוצאה מתנועת הזכוכית המומסת על גבי המוט והיתפסותה בו תוך כדי סיבוב וקירור. על החרוז שהתגלה במזרח השטח נראית בלייה קווית סיבובית, האופיינית לחרוזי זכוכית (Griffiths 1980; Newton and Davison 1997).
חורי החרוזים חלקים ונקיים, כנראה כתוצאה משימוש בחומר הפרדה איכותי, שהורכב מתערובת של אפר צמחי ולעתים של גללים יבשים של בעלי חיים וחרסית; תערובת זו ציפתה את מוט המתכת שעליו הומסה הזכוכית, כדי למנוע את הידבקותה אל המתכת החמה. לאחר קירור החרוז הוא הוסר מהמוט והחור נוקה היטב. חומר הפרדה גס, היה עשוי להשאיר סימנים ואף חתיכות יבשות בתוך החור.
בתקופה העות'מאנית יוצרו ונסחרו חרוזי זכוכית בכל רחבי האימפריה ואף יוצאו אל מחוץ לגבולותיה, ועל כן ללא בדיקה כימית אין אפשרות לזהות את מקור חומר הגלם ואת מקום ייצורם.
סביר להניח שהחרוזים שהתגלו בחפירה היו חלק מתכשיט או קמע. חרוזים כאלו ואחרים נמצאים לרוב גם בקבורות מהתקופה העות'מאנית, כפי שנחשף למשל בזרנוקה (עג'מי 2007). ידוע שבחברה הנוודית במזרח התיכון, מהתקופה האסלאמית הקדומה ועד היום, נפוץ המנהג של ענידת חרוזים באופנים שונים, וחרוזי זכוכית בצבע תכלת אטום היו נפוצים למדי כאמצעי הגנה מפני עין הרע, מחלות, ארס נחשים, רעלים ומוות. נהגו לענוד אותם בעיקר ילדים ונשים, שנזקקו על פי האמונה להגנה יותר מהגברים (Spaer 2001:33; Dubin 2015:97).
 
ממצא מתכת
ממצא המתכת נאסף בעיקר על שכבת האבנים (31L) שמעל מפלס הפעילות בשטח 1A. התגלו שלוש יתדות או מסמרים (איור 1:21–3) במגוון גדלים, שלוש פרסות של סוס (איור 4:21–6), מגל (איור 7:21) וכנראה פותחן של קופסת שימורים (איור 8:21). כל הממצאים עשויים מברזל ומתוארכים לתקופה העות'מאנית.
 
כפתור פליז
אלכסנדר גליק
 
נמצא כפתור פליז (22.9 מ"מ קוטר; איור 1:22, 2) ועליו הסמל USA Coat of Arms, השייך למדים ייצוגיים של חייל בצבא ארצות הברית. הכפתור מכונה Great Seal button מכיוון שהעיטור מתאר את הציור על החותמת הרשמית של ארצות הברית. זהו כפתור טיפוסי של מדים לשירות כללי (General Service; Rosignoli 1986:78 Pics. 31–32), אשר היה בשימוש של רוב היחידות של צבא ארצות הברית (פרט ליחידות הנדסה) משנת 1902, והשימוש בו נמשך עד היום. לכפתור היו יצרנים רבים, שפרטיהם מופיעים בדרך כלל על החלק האחורי של הכפתור. הוא יוצר במגוון גדלים ועיצובים (Johnson 1948:65–69, Plates 255–281). בחלקו האחורי של הכפתור שהתגלה בחפירה אין פרטים של היצרן, ולכן קשה לתארכו. בחזית הכפתור יש פסים דקים ברקע העיטור, והעיטור עצמו ארכאי למדי, ולכן ברור שהכפתור אינו בן זמננו, אלא יוצר במחצית הראשונה של המאה כ'. בטבעת הקשירה של הכפתור נמצאת טבעת מאולתרת מחוט נחושת/פליז, ולכן נראה כי הכפתור לא היה על מדים אלא שימש תליון או מזכרת.
 
עצמות בעלי חיים
לי פרי גל
 
במפלס הפעילות בשטחים 1A, 2A ובבור בשטח C התגלו מעט עצמות בעלי חיים. השרידים נאספו מלוקוסים שנבחרו בקפידה על ידי החופר כדי לשלול התערבות של חומרים בני זמננו; כל הלוקוסים מתוארכים לתקופה העות'מאנית ואילך.
זיהוי העצמות נעשה בעזרת האוסף המשווה של המעבדה לארכיאוזואולוגיה באוניברסיטת חיפה. העצמות המזוהות קודדו על פי דיוויס (Davis 1992) ונבדקו במטרה למצוא סימני חיתוך (Seetah 2006), פתולוגיות (Bartosiewicz 2008), לעיסת טורפים (Fisher 1995) ושרפה (Stiner et al. 1995). מידת איחוי עצמות היונקים נקבעה על פי הבר (Haber 2001; 2007). סימני מזג אוויר וסביבה נקבעו על פי הקטגוריות של ברנסמאייר (Behrensmeyer 1978).
זוהו סך הכל חמש עצמות (ר' נספח) שמהם נלקחו מדדי טפונומיה בסיסית. בלוקוסים 15 ו-19 בשטח C זוהו שלוש עצמות: שתי אצבעות של יחמור פרסי (Dama mesopotamica), ועצם של יונק גדול, כנראה פמור דיסטלי, שמינו לא זוהה בשל פריכות העצם. אחת מאצבעות היחמור שרופה ברמה המאפיינת טכניקת בישול המערבת אש ישירה, לדוגמא צלייה. על אצבע היחמור השנייה נצפו שני סימני חיתוך עוקבים שנעשו בסכין, המעידים בדרך כלל על פשיטת עור החיה. בלוקוס 32 בשטח A זוהה שריד של חלק קדמי של לסת תחתונה השייכת כנראה לצבי, ובה שיניים בלתי קבועות המלמדות כי זהו פרט צעיר. עצם נוספת שהתגלתה בלוקוס 32 היא שריד של צלע של אוכל עשב בינוני, שמינו לא זוהה. על העצמות לא נצפו פתולוגיות או סימני טורפים או מכרסמים.
מכלול העצמות, ובו שרידים של אוכלי עשב מן הבר, צבי ויחמור פרסי, מלמד כי בעלי חיים אלו נפוצו בתקופה זו בחלק זה של הארץ ואף ניצודו או נאכלו.