בחודש ספטמבר 2004 נערכה חפירת הצלה ברח' הבעל שם טוב 37, בתחומי אתר העתיקות מחנה יהודה בפתח תקווה (הרשאה מס' 4250-A*; נ"צ — רי"ח 19024-5/66519-24; רי"י 14024-5/16519-24) בעקבות גילוי עתיקות במהלך עבודות פיתוח ובנייה. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון חברת א"ח מאיה, נוהלה על ידי אמיר גורזלזני, בסיוע ש' יעקב-ג'ם (מנהלה), ל' יחיא (מיפוי GPS/(GIS, ע' ראם וכ' סארי. צילום ומדידות נערכו על ידי החופר.
לאחר הסרת שכבת פני השטח נחשפו שרידים של גת המתוארכת לתקופה הביזנטית (איור 1). הגת, שממנה שרדו בור איסוף עגול וקטעים של משטח דריכה, נפגעה קשות מהנחת קו ביוב (איור 2) ובניית מבנה מגורים בני זמננו.
נחשף קטע של משטח הדריכה (לוקוסים 101, 102) הבנוי משכבה עבה של אבנים מסותתות גס (כ-0.4 מ' עובי); עליה הונחה שכבה נוספת של אבנים קטנות יותר, שטוחות ומעוגלות. על שכבה זו נמרח טיט אפור ועליו הונחו אבני פסיפס תעשייתי במגוון גדלים (הקטנות 2.5 × 2.5 ס"מ, הגדולות 3.5 × 6.0 ס"מ). בשל מצב ההשתמרות הירוד של הרצפה לא נמצאו האבנים באתרן אלא מפוזרות בשפע על הרצפה ובסביבתה.
ממערב לרצפה נחשף בור האיסוף של הגת (לוקוס 107; 2.7 מ' קוטר בתחתית; 1.55 מ' עומק; איור 3), שמתארו עגול וצורתו חרוט קטום הפוך. רצפת משטח הדריכה ניגשת אל הקיר התוחם את בור האיסוף. הדופן בצד המערבי לא השתמרה ולא ניתן היה למדוד קוטר עליון של הבור.
הבור תחום בצדו המזרחי בקיר (0.5 מ' רוחב, 1.55 מ' גובה השתמרות; W201) שהשתמר מצוין, ובצדו המערבי בקיר (W202; עד 0.3 מ' רוחב; כ-0.8 מ' גובה השתמרות מרבי; איור 4) שמצב השתמרותו ירוד מאוד. הדפנות הנוטות מעט החוצה נבנו דבש אבנים מטויח בטיח ורוד-לבן, עם שכבת ביניים של חרסים בשימוש משני. בחתך הצפוני של החפירה ניתן להבחין בתעלת היסוד של קיר 202 (עד 0.5 מ' רוחב) החפורה אל תוך אדמת החמרה.
בדרום-מזרח הבור, צמוד לדופן, נחשפה אומנה בנויה דבש אבנים, הבולטת כ-0.3 מ' לכיוון מרכז הבור (0.9 מ' רוחבה). טיבה אינו ברור; אולי שימשה מדרגת גישה לבור האיסוף.
רצפת הבור מרוצפת פסיפס תעשייתי שהשתמר היטב, למעט קטע של הפרעה ומפולת אבנים צמוד קיר 202 (1.0 × 1.1 מ'; איור 5). גודל האבנים מגוון, אם כי בממוצע קטן יותר מזה של משטח הדריכה העליון. לא הובחנו דגמים או עיטורים על הפסיפס וגם לא סדר בהנחת האבנים. רק לאורך הדפנות ניגשת הרצפה לקיר בשלוש שורות של אבנים מסודרות וכן סביב האומנה (ארבע שורות). לפיכך האמנה היא מן השלב המקורי של בניית הגת והנחת הפסיפס.
עקב פגיעה קשה של תשתיות בנות זמננו, לא ניתן היה לקשר בין משטח הדריכה לבור האיסוף. ייתכן כי היה חיבור במקום שבו הונח צינור ביוב מודרני אשר פגע במשטח הדריכה, בקיר הבור (201) ובדופן הבור. לאחר שיצא המיתקן משימוש הפך בור האיסוף לאתר השלכת פסולת ואשפה.
הממצא על משטח הדריכה ובבור האיסוף כלל חרסים ספורים של קנקנים וקערות המתוארכים למאות הה'–הו' לסה"נ. כן נמצאה כמות קטנה של עצמות בעלי חיים לא מזוהים וגוש זכוכית גולמית.
גילוי הגת מוסיף מידע על מערך הייצור התעשייתי, לרבות ייצור יין בימי קדם באזור פתח תקווה. גתות דומות נחפרו בפתח תקווה על ידי י' קפלן ור' כהן בשנת 1963 בפג'ה: נחשפו שלוש גתות להפקת יין, ובהן משטחי דריכה ובורות איסוף מרוצפים אבני פסיפס בדגם מעגלי (אנציקלופדיה לחפירות 1992: 1304). החופרים תיארכו את המיתקנים לתקופה הרומית. גתות משוכללות נוספות מהאזור, דומות לגת במחנה יהודה, נחפרו בכפר סירקין ומזור (סידי, עמית ועד, עתיקות 44: 253). שתי גתות אלה, שמצב השתמרותן מצוין, מסייעות בשחזור תוכנית הגת במחנה יהודה: לשתיהן משטח דריכה, שקע להתקנת בורג לחיצה, כוכים עגולים למחצה ובור איסוף עגול. גת נוספת, משוכללת מאוד ובמצב השתמרות מעולה נחשפה בפתח תקווה על ידי ש' גודוביץ (טרם פורסם, מידע בע"פ).
הממצא הקרמי במחנה יהודה כולל שברי גוף ושפות קנקנים שכמוהם נמצאו בכפר סירקין ואשר תוארכו על ידי החופרים לסוף המאה הה' לסה"נ עד לראשית המאה הז' לסה"נ. כן נמצאה שפה של קנקן המתוארך לא לפני סוף המאה הז' לסה"נ ומייצג ככל הנראה את השלב האחרון של שימוש בגת או את הפיכתה לבור פסולת.
במהלך התקופה הביזנטית היינות של ארץ ישראל, ובמיוחד אלה מאזור השרון היו מוצר רב ערך ששווק לחלקים רבים של האימפריה הביזנטית. עם הכיבוש הערבי והאיסור על שתיית משקאות חריפים, פחת השימוש בגתות ותעשיית היין התנוונה וחדלה מלהתקיים. מחקרים חדשים מראים כי השינוי התרחש בשני שלבים, הראשון לקראת סוף התקופה הביזנטית והשני זמן קצר לאחר הכיבוש הערבי, במהלך המאות הח'–הט' לסה"נ.